צ'נגדו ידועה במיוחד בזכות המרכז לשימור דובי הפנדה, המטבח הסצ'ואני החריף, תעשיית ההייטק המפותחת שלה, והיותה בירת הלהט"ב של סין. יש לה גם היסטוריה מפוארת ושורשים בודהיסטיים, אבל הזמן קצר וההיסטוריה הסינית ארוכה ומפותלת, ולכן צריך לפעמים להרפות ולחקור אספקטים אחרים של התרבות והחברה הסינית. או בקיצור: פחות שושלות קיסריות, יותר ברים ומועדונים.
באופן מעשי, המסע שלי באסיה נגמר, גם אם יש לי עוד יום שלם להעביר כאן. אבל אני לא רוצה לבלות את הזמן שנותר לי פה מול הלפטופ, ולכן אני עוצר כאן, אבל לא שם עדיין נקודה בסוף המשפט. שאר הפוסטים יפורסמו כאן לאחר שאנחת בברלין. כך אוכל לפחות להמשיך עוד קצת את הטיול, אם לא ברגליי (או בישבני), אז לפחות ברוחי, בזכרוני ובאצבעותיי המקלידות.
לפני שנים, בקורס מבוא לארכאולוגיה באוניברסיטה, המרצה התרה בנו, שאם אי-פעם נגיע לעיר שיאן, שלא נעז לפספס את צבא הטרקוטה – אחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים והמרשימים בעולם. 20 שנה חלפו מאז, והנה אני, עושה סלפי עם חיילי החימר המפורסמים.
שלושה לילות בדונהואנג – עיירה קטנה אך תוססת, עם היסטוריה מפוארת והווה קצת תיירותי מדי. בין מערות בודהה מרהיבות, שוק לילה הומה, דיונות מזמרות ושרידים של החומה הסינית הגדולה, התבלט דווקא מפגש אחד קטן, אנושי ולא צפוי עם נהגת המונית הכי מקסימה בסין.
העיירה ג׳יאיוגואן היא המקום שבו דרך המשי יצאה מסין, וככזאת היא סיפקה לי מפגש ראשון עם החומה הסינית הגדולה, שבאיזורים הנידחים האלה היא דווקא די קטנה. עוד בפרק הזה: כמה מפגשים אנושיים מרגשים, אבל גם קצת מטרידים, שהבהירו לי שמושגים כמו ״שיח מכיל״ ותקינות פוליטית עדיין לא ממש הגיעו לסין.
מסע של אלף קילומטרים ו-24 שעות באוטובוס מאלמטי, קזחסטן, הביא אותי לאורומצ׳י – בירת המחוז האויגורי האוטונומי שינג׳יאנג והתחנה הראשונה שלי בסין. אורומצ׳י נראית כמו הכלאה בין מרכז אסיה לסין, מה שעשוי אולי לרכך קצת את הלם התרבות שמעניקה סין לתייר המערבי, אבל רק קצת.
באלמטי, העיר הגדולה ביותר בקזחסטן והתחנה האחרונה לפני סין, הרשיתי לעצמי לקחת מלון בסטנדרט קצת יותר גבוה מהרגיל בטיול הזה, כולל ביקור בספא, נהניתי ממפגש אחרון בטיול הזה עם וויל ההולנדי הזכור לטוב, וגם מדייט קצת מוזר עם אישה מקומית במסעדה גרמנית.
פרק על מפגשים בלתי-צפויים, חברויות שנוצרות באמצע הדרך, טיולים קשוחים בנופי קירגיזסטן המופלאים – ובונוס אחד לא שגרתי בכלל: מפגש מקרי עם נשיא קירגיזסטן באמצע שמורת טבע
הגעתי לבישקק עם רגל פצועה וסימפטיה משונה לאדריכלות סובייטית, מצאתי חומוס פלשתיני מפתיע, וביקרתי בביתו של צ׳ינגיס אייטמטוב – האיש שגרם לי לחלום על המסע הזה לפני שלושים שנה. בין מוזיאונים, אינפלציה של מזרקות וחייל קירגיזי מבולבל אחד, גיליתי שיש ימים שפשוט לא רוצים שייגמרו לעולם.
הגעתי לטאראז כמעט במקרה, רק כדי לשבור את הדרך הארוכה בין טורקיסטן לבישקק, וגיליתי עוד עיר מרכז-אסייתית שנראית במבט ראשון אפורה ומנומנמת – אבל מסתירה מאחוריה יותר מ-1,500 שנות היסטוריה, מוזיאון מפתיע, שרידים ארכאולוגיים, והרבה מאוד אבק סובייטי. בין לבין ניסיתי להבין למה מקומות כאלה מרגישים קטנים יותר מכפי שהם באמת.