עדכון חי, 24.07.2025 / ברלין
ביום שני ה-21.07 בשעות אחר הצהריים נחתתי בברלין. ההסתגלות עדיין קשה, אבל טוב להיות בבית ולהתכרבל עם החתולה במיטה. אחרי כמה שבועות בסין, המגוון האנושי בברלין תפס אותי קצת בהפתעה, ומצאתי את עצמי בוהה באנשים ברחוב ובתחנות האס-באן והאו-באן – או בקיצור, עברתי מלהיות זה שנועצים בו מבטים, לזה שנועץ מבטים באחרים. לא שלא ידעתי קודם שברלין היא ״מולטי-קולטי״, אבל אחרי כמה שבועות בסין ההומוגנית-משהו, זה פתאום הפך בולט יותר לעין.
05.07.2025 – 08.07.2025 / צ׳נגדו
כפי שרובכם אולי יודעים, למדתי בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, ונהניתי מאוד מלימודיי שם. עם זאת, ״היסטוריה כללית״ הוא מושג ״קצת״ מטעה, כפי שגם כמה מהפרופסורים שלי שם הודו ביושר. ראוי אולי לקרוא לחוג הזה ״היסטוריה כללית של המערב בדגש על אירופה״, אבל אולי זה לא נכנס על השלטים ועל כרטיסי הביקור של המרצים. בפקולטה למדעי הרוח, יש אמנם חוג קטן ללימודי סין ומזרח אסיה, ואפילו לקחתי שם קורס על תולדות סין בעת החדשה, אבל החוג להיסטוריה הוא אירופוצנטרי באופן מובהק – גם קורסי החובה שנדרשנו לקחת סובבים כולם סביב ההיסטוריה של היבשת הישנה: רומא, יוון, אירופה בימי הביניים, אירופה בעת החדשה וכו׳. אולי זה השתנה מאז – אין לי מושג – אבל אני בספק.
כך או כך, בוגרי החוג המצוין (באמת) להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב יוצאים משם עם קצת יותר מדי רומא, אתונה, נצרות ומלחמות דת, מהפכה צרפתית, פילוסופים גרמנים, קומוניסטים סובייטים ונאצים – כי אי אפשר בלי נאצים (אמר אף אחד אף פעם) – וקצת מעט מדי סין והמזרח הרחוק. וחבל, כי ההיסטוריה הסינית לא פחות ואפילו יותר מרתקת ועשירה. בעיקר בתקופות קדומות יותר, סין היתה מפותחת ומתוחכמת בהרבה מאירופה – חברתית, תרבותית וטכנולוגית. אני לא בא לתבוע את עלבונה של סין, וגם לא לתקן את האקדמיה הישראלית או לעורר רגשי אשמה לבנים. זה פשוט מרגיש כמו חור ענק בהשכלה, וזה קצת מביך, במיוחד כשאתה מנפנף בתעודת בוגר אוניברסיטה ב״היסטוריה כללית״. בקיצור, המסע בעריה העתיקות של סין מחייב אותי לעשות הרבה מאוד השלמות ידע, וזה מתיש – לא הייתי צריך לעשות השלמות כאלה בביקורי הראשון ברומא, למשל, לפני שלוש שנים. ומה לעשות, הזמן קצר וההיסטוריה הסינית ארוכה ומפותלת, ולכן צריך לפעמים להרפות ולחקור אספקטים אחרים של התרבות והחברה הסינית. או בקיצור: פחות שושלות קיסריות, יותר ברים ומועדונים.
כפי שכתבתי בפוסט הקודם, המסע שלי בסין שינה את אופיו, וכעת הוא מתמקד בערים הגדולות. אחרי שי׳אן, הגיעה תורה של צ׳נגדו שבפרובינציית סצ׳ואן – עוד עיר עם היסטוריה ארוכה ומפוארת, הווה מרגש ועתיד מסקרן. צ׳נגדו, אחת הערים העתיקות בסין שמיושבת כבר לפחות 3,000 שנים ברציפות, היתה לפרק זמן קצר עיר הבירה של ממלכת שו (Shu), בתקופה הקצרה שבה סין התפצלה לשלוש ממלכות יריבות במאה השלישית לספירה. כיום היא מוכרת בעיקר בזכות מרכז המחקר לשימור דובי הפנדה שנמצא שם, המטבח הסצ׳ואני החריף שעושה שימוש בפלפלי סצ׳ואן הידועים לשמצה (אגב, מה שמכונה במערב באופן כללי ״אוכל סיני״ הוא לרוב אוכל סצ׳ואני, רק פחות חריף), ואולי גם בזכות תעשיית ההייטק המפותחת שלה, שמושכת לשם הרבה זרים. ויש עוד עניין חשוב מאוד: צ׳נגדו נחשבת לבירת הלהט״ב הסינית, כלומר, זו אחת הערים הליברליות והחופשיות בסין (הכול יחסי, כן?), עם כל הנגזרות של התואר הזה: חיי לילה מפותחים מאוד, חנויות מעצבים ומותגי יוקרה, וגם לא מעט מסעדות טבעוניות (יאיי!).
לשמחתי, זכיתי לליווי מקומי בנבכי חיי הלילה הצ'נגדואים. בחור צעיר (כנראה) בשם ז׳אנג פנה אלי דרך קאוצ׳סרפינג והציע להדריך אותי בעיר. בתמורה הוא ביקש רק לצלם אותי לסרטון וידאו לערוץ הטיקטוק שלו, כי זה מה שהוא עושה לפרנסתו: יוצר תוכן (מה יהיה עם החבר'ה הצעירים). ברור שהסכמתי. אגב, כתבתי למעלה בסוגריים ״כנראה״ משום שז׳אנג שמר על עמימות מוזרה באשר לגילו האמיתי. בהתחלה אמר שהוא בן 30, אחר כך תיקן ל-35, ולמישהו אחר שמעתי אותו אומר שהוא בן 25. כך או כך, הוא נראה בן 14. הייתי חייב לוודא, כי הוא התכוון לקחת אותי לפאבים ומועדונים (באחד מהם אשכרה ביקשו ממנו להציג תעודת זהות). הודעתי לז׳אנג שלשם שינוי אני פוטר את עצמי מכל תכנון שהוא, ומפקיד את עצמי, קיבתי וגורלי בידיו. הוא נענה מיד לאתגר. בערב הראשון שלי בעיר הוא לקח אותי לבר, שהתברר כהוטספוט של זרים – עד אותו רגע לא ראיתי בסין ריכוז כל כך גדול של אנשים לבנים. הם שרצו במקום בהמוניהם כאילו נותנים שם טיפול חינם ברגשי אשמה קולוניאליסטיים. בצ׳נגדו מתבדחים, אגב, שהזרים בעיר מתחלקים לשתי קבוצות: עובדי הייטק ומורים לאנגלית. זה כנראה לא מאוד רחוק מהמציאות, אם כי לא ברור למה עם כל כך הרבה מורים, רוב הסינים לא מדברים אנגלית. אבל אוקיי, יש גם המון סינים וכנראה לא מספיק מורים לאנגלית.
הבר שז'אנג בחר עבורנו הוא גם מועדון סטנדאפ עם במה פתוחה (באנגלית). טוב, הנה משהו שעוד לא חוויתי בסין. בזה אחר זה עלו לבמה קומיקאים חובבים, זרים וסינים, וניסו להצחיק אותנו. בכנות, הייתי בערבי במה פתוחה מוצלחים יותר. אבל החוויה בכל זאת היתה מעניינת, כי היא איפשרה לי הצצה לחייהם של זרים בסין, וגם לאבחנותיהם האינטליגנטיות בדרך כלל של סינים עלינו, המערביים. כתבתי כבר שהתקינות הפוליטית בגרסתה המערבית טרם נחתה בסין, והמופע היה בטעם של פעם וכלל הרבה מאוד בדיחות גזעניות, סקסיסטיות, הומופוביות ואייג׳יסטיות – ולא באיזה אופן פרובוקטיבי, קרינג׳י-בכוונה ומודע לעצמו, אלא כי הדיבור הזה עדיין נורמלי בסין. אני לא שופט או מבקר, רק מתבונן. מזל אגב שאיבון היקרה תדרכה אותי מראש שמדובר בעיר ידידותית ללהט״ב, כי הרבה מהבדיחות עסקו גם בעניין הזה, ואחרת לא בטוח שהייתי מבין אותן.
בשלב הזה הצטרף אל ז׳אנג ואלי בחור אמריקאי בשם ראיין, שחי מזה שנתיים בצ׳נגדו ולומד באוניברסיטה המקומית. ז׳אנג לקח אותנו לתחנה הבאה: בר שממוקם בתוך דירה בבניין מגורים רגיל בהחלט. הוא הסביר לנו שמדובר בקונספט רווח למדי בצ׳נגדו, בעיקר בבתי דירות ענקיים. ואמנם, כשהלכנו במסדרון, שמתי לב שכמעט כל הדירות בקומה היו למעשה בתי עסק קטנים – מסעדות, ברים, מכון מניקור/פדיקור ואפילו ספא. העסקים האלה פועלים באופן שאינו חוקי לגמרי, אבל כנראה זוכים להעלמת עין מצד השלטונות, כל עוד הם לא מפרים את הסדר הציבורי. בנוסף, הם מוצאים דרכים להלך בין הטיפות ולהימנע מצרות וקנסות: בבר שבו היינו לא מוכרים למשל משקאות. בתחילת הערב גובים מהאורחים 110 יואן (כ-13 אירו) דני כניסה, והשתייה חופשית. אם ייכנס שוטר, המארח יוכל לומר שזו מסיבה פרטית. חשבתי לרגע לייבא את הקונספט לברלין (בתי הדירות הסובייטיים הענקיים במזרח יהיו מושלמים למטרה), אבל אז נזכרתי במשבר הדיור הקבוע בעיר, והחלטתי שהדבר האחרון שברלין צריכה הוא הסבת דירות לבתי עסק. בקיטקט ננוחם.
את רוב הזמן במקום העברנו במשחקי שתייה שמתחזים למשחקי קלפים. לפחות אחד מהם אני מתכוון להביא איתי הביתה. ראו הוזהרתם. אחד המשחקים היה גירסת קלפים ושוטים (shots) של ״אמת או חובה״, שאני החלטתי מטעמי אחריות של בנאדם מבוגר לא להשתתף בו (מה עובר עלי). באחד הסיבובים, ראיין נדרש להוריד את חולצתו וללכת לבר להביא שתייה. האיש היסס רק לרגע, ואז פשט את חולצתו וירד לבר, תוך שהוא מושך מבטים מהאורחים והאורחות האחרים, ובצדק (ריספקט על הקוביות בבטן, אחי). כמה דקות מאוחר יותר הגיע לשולחן שלנו בחור סיני קצת שתוי וקצת מתנודד, לבוש בחולצת הוואי מגוחכת, והתחיל לנזוף בי. באנגלית רצוצה הוא הטיף לי בצעקות, שבסין לא נהוג לפשוט חולצה במקום ציבורי. לא הבנתי למה הוא נטפל אלי – לא שיחקתי בכלל, לא אני נתתי לראיין את המשימה הזאת, אלה כללי המשחק, וחוץ מזה, פלג הגוף העליון העירום של ראיין עדיף לאין שיעור על חולצת ההוואי המטופשת הזאת. הוא לא נרגע במשך דקות ארוכות, אז קראתי למארח שידבר איתו, והוא ליווה אותו בעדינות חזרה לשולחנו ומזג לו משקה נוסף.
בהמשך, ז׳אנג התבקש במסגרת ה״חובה״ לתת נשיקה למארח (הרגשתי שקצת חזרתי לתיכון, אבל מה אכפת לי). לקח לשניהם כמה דקות להתגבר על המבוכה, אבל העניין נעשה. שתי דקות מאוחר יותר הגיח משום מקום הבחור עם החולצה האווילית, והתחיל שוב לצעוק עלי (למה עלי?!) שאמנם אנחנו בצ׳נגדו הליברלית, אבל בסין לא נהוג לדרוש מבחור סטרייט לתת נשיקה לסטרייט אחר. מאיפה הוא צץ, האיש הזה? משטרת המוסר והנורמות הסינית? שוב המארח נזעק ללוות אותו חזרה לשולחנו ולהגיש לו עוד דרינק.
כשנמאס לנו ממשחקי הקלפים, ירדנו למפלס התחתון של הדירה והתמקמנו על הספות שם. ז׳אנג נכנס לשיחה עם בחורה צעירה ויפה, ואני עשיתי סולחה עם האדון ממחלק המוסר. ראיין הרהר בקול רם אם לא הגיע הזמן לזוז הלאה, ליעד הבא, ואני הסכמתי איתו. נפרדנו מז׳אנג, שעדיין היה שקוע בשיחה עם הבחורה היפה, והזמנו מונית. ביקשתי מראיין, בתור ה״מקומי״, שיוביל. הוא לקח אותי למתחם גדול של ברים ומועדונים בשם Jiuyanqiao (בהצלחה עם לבטא את זה) ושמכונה LKF (לאן-קוואי-פונג) על שם רובע דומה בעל שם זהה בהונג קונג. התמקמנו בבר עם שולחנות בחוץ ותוך שתי דקות התלבשה עלי אישה מקומית צעירה ושאלה לגבי מקום מגוריי, שכרגיל גרר התלהבות בלתי פרופורציונלית (בחיי, אנשים, ביקור אחד בג׳ובסנטר בברלין וכל הרומנטיזציה שלכם לגבי גרמניה טובעת במים המטונפים של השפרה). שאלתי אותה עם מי היא כאן. היא הצביעה על גבר שישב מהצד השני של השולחן ואמרה שזה אחיה. אמרתי לו שלום וחייכתי לעברו. הוא נעץ בי מבט זועף. ניסיתי לשדר לו בעיניי שאין לי כוונות כלשהן לגבי אחותו, אבל אני לא בטוח שהמסר עבר. שמה של הגברת הוא לאניו (Lanyu), היא בת 28 ואחות במקצועה. היא התעניינה אם יש צורך באחיות סיעודיות בגרמניה, תוך שהיא נועצת בי מבט מלא משמעות. אמרתי לה שכן ואיחלתי לה בהצלחה עם הוויזה. רציתי להציג לה את ראיין (אולי צריך אחיות גם בארה״ב?), אבל האיש נעלם. לאניו הודיעה שהיא וחבריה ואחיה הולכים עוד מעט למועדון שנקרא ״ברלין״ והציעה לי להצטרף. ויתרתי על התענוג והלכתי למצוא את ראיין לפני שהוא מסתבך באיזו שטות (אם אתם סקרנים, אל דאגה, ה״ברלין״ יופיע במערכה השנייה).
ראיין הופיע פתאום כמה דקות מאוחר יותר, ונראה מסובך באיזו שטות. הוא הלך שלוב ידיים עם בחורה צעירה מאוד ושיכורה מאוד, שהציגה את עצמה בשם לאמו (Lamu), ואמרה שהיא מטיבט (בצ'נגדו יש קהילה טיבטית גדולה). שאלתי אותו איפה הוא מצא אותה, והוא ענה שבשירותים. אוקיי. החלטתי לנתק מגע מהסיטואציה, נפרדתי מהאחות הסיעודית החביבה, שביקשה ללטף את הזקן שלי לפרידה (ידעתי!), ולקחתי מונית חזרה להוסטל.
למחרת יצאתי עם ז'אנג לסיור בעיר, שלא אטריח אתכם בכל פרטיו. במהלך היום אכלתי צהריים וערב בשתי מסעדות טבעוניות סמוכות אחת לשנייה, שהיו מצוינות. בין לבין הותקפתי באלימות על ידי חבורת נשים סיניות. בערך. כשיצאתי מהמסעדה שבה אכלתי צהריים, הסתובבתי בין דוכני המזכרות שעמדו שם, ועצרתי ליד אחד מהם כדי לבחון את התכשיטים שהוצעו שם למכירה. המוכרת כרכרה סביבי בקצת יותר מדי התלהבות, והתעקשה לענוד לי את התכשיטים בעצמה. טוב, לכי על זה. בסוף בחרתי שרשרת, שילמתי מחיר קצת מופקע, והתכוונתי להמשיך בדרכי, בלי לשער שפתחתי הרגע את שערי הגיהנום. האישה מהדוכן הסמוך חסמה את דרכי והחוותה בידה לעבר הסחורה שלה. אמרתי "שי-שי" (תודה), חייכתי בנימוס, וניסיתי לעקוף אותה. היא חסמה אותי שוב, וניסתה לסובב אותי בכוח לכיוון הדוכן שלה. קצת נבהלתי, נחלצתי מאחיזתה והמשכתי הלאה… ישר לזרועותיה של האישה מהדוכן הבא, שתפסה את זרועי וניסתה לגרור אותי לדוכן שלה. משכתי את היד, אבל היא אחזה בה בחוזקה באצבעות גרומות וקשות. בינתיים, האישה מהדוכן הקודם תפסה את היד השנייה שלי בחוזקה וניסתה לגרור אותי לכיוונה. בשלב הזה המשחק עבר לטעמי את גבולות הבדיחה הבלתי-מזיקה ונהיה קצת אגרסיבי מדי. השתחררתי מאחיזתן של השתיים וכשלתי לעבר הדוכן הבא, שלמזלי אויש על ידי גבר קשיש, שישב על כסא נוח ובהה במתרחש במבט משועשע, ולא עשה סימנים שהוא הולך להתנפל עלי. הלכתי משם קצת נסער, אבל נרגעתי מהר.
אחרי התקרית הזאת נפגשתי עם ז'אנג והסתובבנו בין היתר "בפארק העם", שהיה עמוס בצורה קצת מעיקה. הדבר העיקרי שראוי לציון היה שעברתי טיפול לניקוי אוזניים בלב הפארק – כנראה מסורת עתיקה, שכוללת חוץ מהוצאת שעווה מהאוזן, גם שחרור של כל מיני רוחות רעות ששורצות בפנים. האמת, בלי ציניות, הרגשתי טוב יותר לאחר מכן.
בערב יצאתי שוב ל-LKF, הפעם עם ז'אנג – ראיין הודיע שהוא עדיין מתאושש מהלילה הקודם. כיוון שהיה זה יום ראשון בערב, המתחם היה הרבה פחות הומה בהשוואה ללילה הקודם. ביקשתי מז'אנג לבדוק כמה מועדונים, ונזכרתי ב"ברלין" מהלילה הקודם. הסתבר שהוא נקרא "ברלינרום" (Berlinroom), ושום דבר בו לא מזכיר את ברלין. לפחות לא את ברלין שאני מכיר. יש בזה משהו משעשע וקצת נוגע ללב: נראה שמי שעיצב את המועדון הזה, מעולם לא היה במועדון בברלין, או בברלין בכלל. זה היה "אוקסידנטליזם" – כמו אוריינטליזם, רק הפוך: מעצב מהמזרח השליך לתוך החלל הזה את האופן שבו הוא תופס ומבין את המושג "ברלין", והתוצאה בהתאם. חוץ מזה, בירה "פאולנר" במועדון שמתיימר להביא משהו מברלין לסין? נו באמת. געגועיי לשטרנבורג ורוטקפשן. חוץ מזה, למרות שהמועדון היה די מלא, האווירה היתה עייפה ועצלה, ואחרי עשר דקות הודעתי לז'אנג שהולכים משם.
במועדון הבא האווירה היתה קצת יותר שמחה, אם כי באופן כללי זה הרגיש כמו מסיבת כיתה בתיכון, רק עם (יותר) אלכוהול. בכלל, הרושם הכללי שלי מהמועדונים שאליהם נכנסנו, הוא של בילוי מאוד נקי וסטרילי. יש אלכוהול, אבל אין סליז, אין התמזמזויות בפומבי, וגם הריקודים נראים מאופקים יותר. וכמובן שאין סמים. שאולי זה טוב. בשלב כלשהו גם נכנסו למועדון שני שוטרים, סיירו קצת בפנים, נעמדו לכמה דקות וסקרו את הקהל. כנראה עניין שגרתי. אז כאמור: אין סמים.
בסביבות 22:30 ז'אנג הודיע שהוא צריך לחזור הביתה (בית ספר למחרת?), ואני הלכתי לבר שבו ישבנו בלילה הקודם, והתיישבתי עם בקבוק קורונה (הבירה, לא להילחץ) על כסא נוח בחוץ. כעבור כמה דקות הגיע זוג עם חזות אסייתית ושאלו באנגלית מושלמת עם הם יכולים לשבת לידי. השניים הם איב ואיאן מטייוואן. הוא חי ועובד בצ'נגדו והיא חיה בטייוואן ומנהלת שם את עסקיה המגוונים. הם אגב לא זוג, אלא רק חברים טובים, קולגות לשעבר. בעלה של איב ושני ילדיה המתבגרים חיים בדרום אפריקה, שם יש לבעלה – דרום אפריקאי במוצאו – עסקים משלו. הסתבר גם שהיא בדיוק בת גילי, אם זה מעניין מישהו. החלפנו סיפורי מסעות וקורות חיים. איב סיפרה, שבתור טייוואנית, היא חווה לא מעט עוינות בסין, וסיפרה למשל על נהג המונית שהסיע אותם לכאן וששאל אותם בזעף "למה אתם עדיין לא שייכים לנו".
בהמשך עברנו משום מה לדבר על בודהיזם. איב, חילונית גמורה, הביעה סלידה מכל דת שהיא, כולל בודהיזם. לטענתה, מדובר במפעל להדפסת כסף, ואמרה שאם אני רוצה לפתוח עסק רווחי ופטור ממס, כדאי לי לבנות מקדש בודהיסטי. אני מודה שאין לי דעה בעניין, אבל יש לי אולי ראייה קצת רומנטית מדי של בודהיזם ושל נזירים בודהיסטים, וניסיתי קצת להציל את כבודו של בודהא. בהמשך המסע הודיתי ביני לבין עצמי שאיב לא לגמרי טועה: המקדשים הבודהיסטים שבהם ביקרתי בסין הם תיירותיים וממוסחרים בצורה שמעוררת אי-נוחות: דמי כניסה, חנויות מזכרות, בתי קפה ומסעדות וכמובן תיבות תרומה בכל פינה. מה שכן, המסעדות הטבעוניות הטובות ביותר שאכלתי בהן בסין – חלקן ממש Fine Dining ברמה גבוהה – ממוקמות בתוך מקדשים בודהיסטיים.
איב שאלה אותי לגבי תוכניותיי ליום המחרת. עניתי שחשבתי ללכת למרכז דובי הפנדה, אבל שאני עדיין מתלבט, כי בעיקרון אני מתנגד לרעיון של לשלם כסף כדי לצפות בבעלי חיים. היא נחרה בבוז: "לנסוע אל מחוץ לעיר כדי לעמוד שעה בתור ולהידחק עם עוד מאות אנשים כדי אולי לראות דוב פנדה יושב ולועס במבוק? לא תודה". יש בזה משהו. ויתרתי. שאלתי את איב אם תרצה לעשות משהו ביחד למחרת, וסיכמנו להיפגש לצהריים. איאן, אגב, היה צריך לעבוד למחרת. סיכמנו על מסעדה טבעונית ברובע הטיבטי של העיר. למחרת, בזמן שחיכיתי לאיב סמוך למסעדה, נכנסתי לחנות שמכרה תיקים ואביזרים נוספים יפהפיים. המוכרת אמרה שכולם של מותג טיבטי קטן. כמעט קניתי משהו, ואז התברר לי שכל המוצרים עשויים מעור ו/או שיער של בהמה-טיבטית-בשלוש-אותיות, אז ויתרתי.
הארוחה היתה נחמדה מאוד, וגם החברה. אחרי האוכל הלכנו למקדש הבודהיסטי הסמוך, שילמנו דמי כניסה למורת רוחה של איב, והסתובבנו בפנים. היה מעניין. בהמשך לקחנו מונית לאיזור אחר של העיר והתיישבנו בבית-תה קטן, כי איב רצתה לחוות קצת תרבות מקומית דרך טקס מסורתי של שתיית תה. אני שמחתי על החברה ועל בילוי בחברת תיירת מצד אחד, אבל דוברת סינית מצד שני. עם עוינות או בלעדיה, לפחות טייוואנים יכולים להתמצא טוב יותר מאיתנו בסין. היא סיפרה לי על החברה הטייוואנית התחרותית והשואפת למצוינות, על רמת החיים הכללית שם, שעולה ממש משנה לשנה, על חייה כאשת עסקים עצמאית, ועל היתרונות של מערכת יחסים לונג-דיסטנס. אם יש חסרונות, היא הסתירה אותם מפניי. לקראת פרידה, היא הזמינה אותי לבקר בטייוואן ואני הזמנתי אותה לכתוב לי אם היא מגיעה לברלין. כמו כל מפגש אקראי שהופך לידידות קצרת מועד במסע שכזה, גם פה הסיכויים למפגש נוסף נמוכים, אבל מי יודע.
את יתרת היום העברתי בעיקר בהוסטל, בכתיבה. לפנות ערב שוטטתי עוד קצת בפארק הסמוך, שמשום מה גדוש במוזיקאים חובבים שמנגנים ושרים, והלכתי לחפש לי משהו לאכול. מצאתי מנת טופו ברוטב כה חריף שנתן לי נשיקת פרידה הולמת מפרובינציית סצ'ואן. למחרת בבוקר עליתי על הרכבת לתחנה הבאה.
