11.04.2025 / 06:00
טרמינל האוטובוסים הבינלאומי של טרבזון לא היה מבייש שדות תעופה בינלאומיים מודרניים, לפחות מבחינת העיצוב והתכנון. מודרני, נוח, מצויד היטב, עם חנויות ודוכני אוכל. עד שמגיעים לדלפק של חברת האוטובוסים ומגלים שנציג החברה – שמוציאה נסיעות גם לחו״ל – לא מדבר אנגלית (לזה שהטורקים מבטאים את שמי הפרטי ״איס-הא״ כבר התרגלתי). איכשהו הצלחנו לתקשר – בסך הכול רציתי לברר אם האוטובוס יוצא כמתוכנן ומאיזה רציף.
האוטובוס לבאטומי יוצא ב-6:30 בבוקר, אז כמו היֶקֶה הטוב שאני, התייצבתי בטרמינל כבר ב-5 וחצי. מה אתם רוצים? חברת האוטובוסים ממליצה להגיע חצי שעה לפני מועד הנסיעה, אז אני הגעתי חצי שעה לפני המועד המומלץ.
אבל היתה לי סיבה טובה להגיע מוקדם: יש בטרבזון שתי תחנות אוטובוסים גדולות, ובשום מקום לא הצלחתי למצוא מידע אמין, מאיזה מהם יוצא האוטובוס לבאטומי. כיוון שהשניים מרוחקים רבע שעה הליכה זה מזה, החלטתי להגיע מוקדם, ואם יתברר שאני לא בטרמינל הנכון, עדיין יהיה לי זמן להגיע לטרמינל השני.
בדיעבד, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לתרגם בגוגל טרנסלייט את השם של הטרמינל, ולגלות שהוא נקרא ״טרמינל האוטובוסים הבינלאומי של טרבזון״ – זה היה חוסך לי כנראה את חוסר הוודאות.
הנסיעה לבאטומי (כ-4 שעות) עולה 20 אירו בלבד, אבל היא גבתה ממני מחיר נוסף בזמן ובתסכול קל, שקשה לתמחר בכסף. את הכרטיס הזמנתי בהתחלה דרך אפליקציית 12GO, שמאפשרת לאתר אמצעי תחבורה שונים באסיה וגם לקנות דרכה כרטיסים. יממה אחרי שרכשתי באמצעותה את כרטיס האוטובוס, היא ביטלה לי אותו והחזירה לי את הכסף בלי שום הסבר נוסף. בירור מול שירות הלקוחות העלה שהם מכרו יותר מדי כרטיסים והאוטובוס כבר מלא.
החלטתי לוותר על שירותי התיווך ולנסות להזמין כרטיס ישירות מחברת האוטובוסים. אף על פי שהאתר והאפליקציה של החברה זמינים רק בטורקית ובגאורגית (תאורטית גם באנגלית, בפועל לא), הצלחתי בסופו של דבר להזמין את הכרטיס. עם זאת, לא הגיע שום אישור על הרכישה – לא במייל ולא בסמס. אחרי חיפוש קצר באתר, מצאתי דרך לטעון את הכרטיס לטלפון. הכרטיס, אגב, מכיל רק את שם הנוסע, מספר המושב שלו, מועד הנסיעה, מספר ההזמנה והמחיר. תחנות היציאה וההגעה – לא. אם קיוויתי למצוא שם מידע על תחנת היציאה המדויקת, התבדיתי.
כשהסתמסתי עם נהג המונית שלקח אותי לטרמינל, הוא הציע לקחת אותי ישירות לבאטומי תמורת 80 אירו – מחיר הוגן לדעתי. האמת, מפתה, בעיקר בהתחשב בעובדה שזה היה חוסך לי את הצורך לקום ב-4 וחצי בבוקר. אבל כאמור, לא באנו ליהנות, ולטיול הזה חוקים משלו. אחד מהם הוא low budget.
הנסיעה התחילה בטון צורם. מילולית. כשנכנסתי למונית, נתפסו המכנסיים הנהדרים שלי באיזה זיז מתכת במסגרת של הדלת, וקול קריעה קצר נשמע מאחוריי. אכן, הכיס האחורי נקרע, ועכשיו אפשר לראות שאני לובש תחתונים אדומים. נו טוב, המסע מותיר בכולנו את חותמו, גם בבגדינו. ואולי אוכל סוף-סוף להשתמד בערכת כלי התפירה שטרחתי וסחבתי איתי כל הדרך מברלין (בסופו של דבר מסרתי את המכנסיים לתיקון אצל תופרת בבאטומי).
האוטובוס, לא מפתיע, לא הגיע בזמן. ניגשתי לדלפק לברר אם הכול בסדר. הנציג רק ראה אותי מתקרב, נבח עלי משהו בטורקית וסימן לי עם הידיים להתרחק.
בטרמינל פגשתי שלושה תרמילאים איטלקים ומיד קפצתי על ההזדמנות לדבר קצת אנגלית (מספיק עם הדעות הקדומות – האנגלית שלהם מצוינת). הסתבר שהם עושים בדיוק את אותו המסע כמוני, מאירופה לסין, ולמעשה אנחנו נוסעים באותו מסלול כבר עשרה ימים בערך עד שהצטלבו דרכנו בטרבזון. עם זאת, עוד כמה שעות אאלץ להיפרד מהם, שכן הם ממשיכים עם האוטובוס ישירות לטביליסי, שאליה אגיע מאוחר יותר, ואני עוצר לכמה ימים בבאטומי. החלפנו מספרי טלפון וננסה להיפגש שוב בהמשך.
כשנוסעים מטרבזון לאורך קו החוף מזרחה, מתגלה הים השחור במלוא תפארתו, ומסתבר שהוא יכול להיות כחול כשהוא רוצה (או כשהשמש זורחת ואין עננים), למעט הפס השחור האופייני על קו האופק. מסתבר גם, שחופי הרחצה של טרבזון נמצאים מחוץ לעיר, כמו גם כמה מלונות נופש יוקרתיים יותר ופחות, שאליהם אולי מתנקזים התיירים.
הכביש עליו אנחנו נוסעים צמוד לקו המים לאורך רוב הדרך, והדרך יפהפיה: בצד אחד הים, בצד השני הרים תלולים, כשבמרחק מתרוממים הרים גבוהים יותר ומושלגים. בכמה מקומות ההרים ממש גולשים לתוך הים, ואז הכביש נכנס לתוך מנהרה. הכנתי כהרגלי כל מיני אמצעי בידור לנסיעה, אבל אין לי עניין בהם – העיניים מסרבות להתנתק מהחלון. האיטלקים סגרו את הווילון ומעסיקים את עצמם בעריכת סרטוני וידאו מהטיול על הלפטופ. מתחשק לי להגיד להם שירימו את העיניים ויתבוננו קצת בנוף. עבורי, הנסיעה היא חלק מהותי מהטיול, לא רק האמצעי שמביא אותי ליעד הבא.
12:00
מעבר הגבול בין טורקיה לגאורגיה מסודר יחסית, וכל התהליך עובר בלי בעיות מיוחדות בשני הצדדים. היה לי רגע אחד של כמעט התקף-לב קטן, כאשר הגשתי את הדרכון שלי לבודק הגאורגי, הוא הציץ בו לשנייה, ואז צעק עלי "!go back" מה?! לאן? לגרמניה? לטורקיה? לישראל?! היהודי הפנימי שבי התכווץ לרגע באימה (אנחנו כאלה פוסט-טראומטיים שזה נורא). כעבור שנייה הבנתי שהוא בסך הכול מבקש ממני לקחת צעד אחורה, כדי שהמצלמה תוכל לתפוס את הפנים שלי.
הגענו בשלום, האיטלקים ואני, לצד הגאורגי, ואין זכר לאוטובוס שלנו. נאמר לנו שהאוטובוס ימתין לנו בצד השני, אבל לא היה לנו ברור בשלב הזה אם הוא כבר עבר את הבידוק שלו, או לא, ואיפה הוא בכלל אמור לאסוף אותנו. בעודנו הודפים מעלינו נהגי מוניות שהסתערו לכיווננו בקריאות ״טקסי, טקסי״, הבחנו באוטובוס חולף בצד הטורקי של הצ׳קפוינט, ונרגענו.
עוד כ-20 דקות נסיעה ואנחנו בבאטומי. רושם ראשוני: מזכירה לי את תל אביב, רק טיפה יותר מוזנחת וענייה, ואם מתעלמים מנוף ההרים היפהפה שמקיף את העיר. חוץ מבתי הקזינו, הים ומלונות הפאר הזולים, יש כנראה סיבה טובה מדוע ישראלים מגיעים לפה בהמוניהם בטיסות ישירות מתל אביב – הם מרגישים בבית.
ובכל זאת, כנראה שהם מגיעים גם דרך טורקיה. בזמן שחיכינו לאוטובוס הלכתי לחפש קפה. כמובן שבקיוסק אין מכונת קפה – היו רק שקיקים של קפה להכנה מהירה. המוכרת שאלה אותי איזה מהם אני רוצה, ואז גיליתי ביניהם את זה – שקיקי קפה טורקי של ״עלית״. אחד מהשניים: או שהגאורגים מכירים כבר את הקהל שחוצה את מעבר הגבול, או שאיזה ישראלי חולף החליט משום מה להשאיר את זה שם.
