בסוף השבוע השלישי שלי בסין יצאתי לבדי לטיול בהרים, ברכס יאנדאנגשאן (Yandangshan) במחוז וונז׳ואו (Wenzhou) כשעתיים נסיעה דרומה ברכבת מהאנגז׳ואו, לחופו של ים סין המזרחי. הים הוא לא כל כך האטרקציה במקום, אלא ההרים, שעל ראשם מתנשאים צוקי סלע ענקיים בצורות שונות ומשונות.
עוד לפני כן, בחנתי כמה אפשרויות נוספות לטיול בסוף השבוע. הבחירה הראשונה נפלה דווקא על רכס הרי חואנג (Huangshan), שנחשב לאחד האיזורים ההרריים האיקוניים של סין, והנוף בו דרמטי יותר, אבל הגישה לשם קצת מורכבת, והמקום עמוס יותר במבקרים, בוודאי בימים האביביים האלה. על כן הועתקה הבחירה ליאנדאנגשאן, שמציע חווייה הררית מעט צנועה יותר, אבל גם נוחה ורגועה יותר. ואני יכול לומר עכשיו: לא התחרטתי.
זוגתי נסעה לענייניה בשנגחאי, ועל כן יצאתי לטייל לבדי. בשלב הזה, טיולי סולו בסין כבר לא מפחידים אותי, וגם כישורי השפה שלי, אף על פי שהם עדיין פחות מבסיסיים, כבר מאפשרים לי מידה מסוימת של תקשורת ישירה עם המקומיים, אם יורשה לי להשוויץ קצת. הכי חשוב זה שאני כבר מסוגל להסביר את מגבלות התזונה שלי ללא עזרים טכניים.
הייתי שמח לו איבון היתה יכולה להצטרף אלי, אבל יש ערך משמעותי ולא-מבוטל לטיול עצמאי. החשוב שבהם הוא מה שהוזכר בפסקה הקודמת: המגע הישיר והאינטראקציה עם המקומיים. הטיול שלי ביאנגדאנשאן החזיר אותי לטיול הגדול ההוא, שבו נאלצתי להסתדר בעצמי, לפצח לבדי את הקודים התרבותיים והחברתיים, ולהיות הזר המוזר הזה, שכולם נועצים בו את מבטיהם.
אם כן, ״הבהייה האסייתית״ (the Asian gaze) עליה דיווחתי בימיי הראשונים בסין בשנה שעברה, חזרה ובגדול. בהאנגז׳ואו ובשנגחאי הגדולות והקוסמופוליטיות (הכל יחסי), זרים מערביים בדרך כלל לא מעוררים סקרנות גדולה במיוחד. אבל בפריפריה הם, כלומר אנחנו, כלומר אני, עדיין בחזקת תופעה משונה שמושכת מבטים נוקבים. אבל יותר חשוב מהמבטים: אילו הייתי מסתובב באיזור הזה בחברת זוגתי, יתכן והיינו מושכים מבטים, אבל ספק אם מישהו מהמקומיים היה מנסה להיכנס איתי בשיחה, וגם אם כן, המקומית הפרטית שלי כבר היתה תופסת פיקוד על התקשורת, ואני בעצלנותי הייתי כנראה גם מאפשר לה.
אבל אתם יודעים מה? בואו נתחיל מהתחלה.
הגעתי לתחנת הרכבת יאנדאנגשאן ביום שישי בסביבות אחת אחר הצהריים לאחר נסיעה נוחה למדי ברכבת המהירה. מזג האוויר היה נפלא – 20 מעלות ומעונן חלקית. בית ההארחה שבו הזמנתי חדר לשני לילות מרוחק כ-5.5 קילומטרים מתחנת הרכבת, ואפשר להגיע אליו באוטובוס או במונית. אבל לפחות במסעותיי, אני לא ידוע כמי שבוחר בהכרח בדרך הקלה או המהירה. החלטתי אפוא ללכת ברגל לבית ההארחה, בחירה שהתבררה כלא פחות ממצוינת.
הטיול הקטן הזה לקח לי קרוב לשעתיים, שבמהלכו חציתי את מרכז העיירה יאנדאנגז׳ן (Yandangzhen) ואת השוק, סופג את מבטיהם החודרים של המקומיים. חרף היותו של המחוז מוקד משיכה לתיירים (כלומר, תיירים סינים), העיירה יאנדאנגז׳ן קצת פחות מלוטשת ומטופחת בהשוואה למטרופולינים הגדולים או לעיירות תיירותיות אחרות שביקרתי בהן. עוני, הזנחה ולכלוך ניכרים בשטח. העיירה הזאת כנראה לא היתה נבחרת על ידי הרשויות להתנוסס על שום פוסטר רשמי לקידום התיירות בסין. ובכל זאת, ואולי דווקא בשל כך, חשתי פריבילגיה עצומה לנוע באיזורים האלה, שמרוחקים מאוד מהמסלולים הרגילים של התיירים המערביים בסין. המבטים שליוו אותי מעידים כאמור על נדירותם של זרים באיזור, אבל קיבלתי אישור נוסף על כך בהמשך הטיול.
בדרך הארוכה למלון פגשתי את ארווין (Arvin), בן 35 מנאנג׳ינג שהגיע לחופשה במקום. הוא פנה אלי ומיד כמובן שאל מאיפה אני. התחלנו לשוחח. ארווין (הוא לא טרח להציג את עצמו בשמו הסיני – תופעה שכבר מתחילה קצת להעיק עלי) מדבר מעט מאוד אנגלית, אבל מלא בכוונות טובות ומצויד בחביבות אינסופית ואישיות כובשת. התברר שאנחנו הולכים באותו כיוון, אז הוא התלווה אלי לאורך כמעט ארבעה קילומטרים. את שיחתנו ניהלנו בתערובת של אנגלית וסינית וקצת תנועות ידיים. הוא המטיר עלי שאלות על גרמניה, ברלין ועל אבחנותיי לגבי סין, ואני התעניינתי בחייו ובעבודתו כסוכן מכירות (איבון, מאוחר יותר: ״הוא נראה טוב, הוא בטח משפיען רשת״. לא בדקתי את העניין). לפני פרידה, החלפנו פרטי קשר בוויצ׳ט – בסין זה לעתים קרובות יותר טקס חברתי ופחות הבטחה אמיתית לשמור על קשר, אבל מי יודע.
האיזור העירוני הקטן – חלק מהעיר יוצ׳ינג (Yueqing) – שבו ממוקם המלון שלי מעט מטופח ותיירותי יותר. לאורך הרחוב הראשי מצטופפים להם מסעדות קטנות, בתי קפה, מינימרקטים בתי הארחה ומלונות. ברקע מתנשאים ההרים המרשימים. החלטתי לא לבזבז זמן ומיד לאחר הצ׳ק-אין בבית ההארחה ומנוחה קצרה יצאתי ליעד הראשון – שמורת הטבע לינגפנג (Lingfeng), שמציעה מסלולי טיול לאורך הנחל ובינות להרים עם המצוקים המרהיבים.
כרגיל בסין, הכול מסודר ומאורגן לעייפה. הייקינג חופשי בטבע על שבילי עיזים צרים לא תמצאו כאן. המסלולים רחבים, מרוצפים ותחומים במעקות. בכל פינה קבועים שלטי ״אסור״: לרדת מהשביל, להישען על המעקה, לטפס, להיכנס למים, לזרוק אשפה. תהיתי ביני לבין עצמי אם אפשר להוסיף שלטי ״אסור לבהות בזרים״. לאורך המסלול יש פסיליטיז למיניהם: שירותים, בתי קפה, דוכני גלידה, חנויות מזכרות וכדומה. עוד מאפיין של שמורות טבע סיניות: עמדות צילום מלאכותיות, שמאפשרות את הסלפי המושלם, לעתים בתוספת עזרים טכניים כמו ערפל מלאכותי (ראו תמונה), מנורות נייר או סרטים צבעוניים. וכמובן גם פה לא נפקד מקומה של האטרקציה הפופולרית של לבישת בגדים ואיפור מסורתיים וצילום מקצועי על רקע נופי השמורה.
אני מתכוון להרחיב על הנושא בפוסט הבא בתוספת עוד כמה הגיגים. בינתיים, נחזור לטיול.
איזור רכס יאנדאנגשאן מכונה גם ״שמונה הנופים״ (Eight Landscapes) כיוון שיש בו שמונה מסלולי טיול שונים ולא פחות מ-500 עמדות תצפית המפוזרות ברחבי השמורה הענקית ומאפשרות התבוננות מכל זווית אפשרית על רכס ההרים, המצוקים האדירים, הנחלים והמפלים. ביומיים שלי במקום טיילתי בשלושה מהמסלולים האלה – על הראשון אספר מיד, ועל השניים האחרים בפוסט הבא.
שמורת לינגפנג נחשבת לפופולרית ביותר, משום שהיא מציעה תצפיות על כמה מהמצוקים המרשימים ביותר במאמץ קטן יחסית, כיוון שהמסלול שטוח ברובו ולא מחייב טיפוס מאומץ מדי (הטיפוס המאתגר יותר יגיע ביום המחרת ובפוסט הבא, סבלנות). כשבחנתי את המסלול על המפה, ראיתי שהוא עובר סמוך למקדש זן בשם ז׳נג׳י (Zhenji), הממוקם קצת יותר משני קילומטרים מהכניסה לשמורה. החלטתי אפוא לצעוד עד למקדש ושם להסתובב ולחזור לכניסה. טיול אחר צהריים חביב שכזה בפארק. אבל כמו הרבה החלטות מהסוג הזה שמתקבלות ללא רציונל מיוחד מאחוריהן, גם זו השתלמה לי במיוחד וזימנה לי חוויה בלתי צפויה וייחודית.
נדלג על השמורה עצמה – אתם יכולים להתרשם מיופיה בתמונות – ונגיע ישירות למקדש.
הקמתו של המבנה הנוכחי שבו שוכן מקדש ז׳נג׳י הסתיימה אמנם לפני שנה בדיוק, במאי 2025, אבל המקדש על גלגוליו השונים עומד במקום הקסום הזה כבר למעלה מאלף שנים. המבנה הנוכחי אמנם מודרני לחלוטין, אבל הוא משלב מסורות וסגנונות בנייה מסורתיים עם טכניקות מודרניות והוא נטמע בסביבה ובטבע ללא צרימה מיוחדת. בנוסף, בשטח המקדש נמצא מקום לאבנים העתיקות שבעבר היו חלק מהמבנים, וכמה מהן מוצגות לראווה בגנים הקטנים שבמתחם המקדש.
צוות המקדש מציע אוכל (טבעוני כמובן) ושתייה בחינם למבקרים – הפתעה נעימה עבורי, כמי שביקר כבר בקצת יותר מדי מקדשים בסין ולא תמיד התרשם לטובה מהמסחור המאסיבי בהם (אם כי המסעדות הטבעוניות שבשטחם מצוינות). במקרה הגעתי בדיוק בזמן לארוחת הערב המוקדמת, שכללה אורז, תבשיל פשוט של ירקות, שעועית ופולי סויה ומרק ירקות ופטריות – לפעמים דווקא המנות הפשוטות ביותר הן הכי טובות ומנחמות. עניין של תזמון וציפיות כנראה.
בעודי יושב ואוכל, ניגש אלי גבר כבן 50 ושאל באנגלית טובה למדי אם אני צריך עזרה. אמרתי שהכול בסדר, אבל הוא התעקש להמשיך לדבר, והציע להסביר לי על המקדש, וגם ציין שבעוד כחצי שעה יתקיים במקום טקס שתיית תה מסורתי. באותו רגע ידעתי שאני הולך להישאר עוד קצת זמן במקדש החביב הזה. שמו של האיש הוא טנגצ׳יה (Tengqia), פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת היינאן (Hainan), אשר בפרובינציית האי בעלת אותו השם. אחת לזמן מה הוא מגיע למקדש הזה לתקופה של שבוע או יותר כדי להתנדב בו.
טנגצ׳יה התגלה כאחד מאנשי השיחה המעניינים ביותר שפגשתי עד כה בסין. הוא גם הסיני היחיד שהכרתי עד כה שהעז לבקר בקול רם ובמילים בוטות במיוחד את המשטר בסין, כינה אותו בין היתר ״מרושע״ (evil), והעמיד אותו בשורה אחת עם איראן, רוסיה וצפון קוריאה (אם כי לבסוף הוא הסכים איתי שהשלושה האלה רק טיפה יותר גרועים מסין). קצת נבהלתי מהטון הבוטה שלו, וניסיתי לנווט את השיחה לאזורים בטוחים יותר, תוך שאני מעיף מבטים לצדדים כדי לבדוק מי שומע את השיחה שלנו.
אמרתי לו שאני חי בגרמניה, אבל כשהצגתי את עצמי בשמי הפרטי הוא מיד הגיב: ״זה נשמע כמו שם יהודי, לא?״. זה הפתיע אותי. אני לא חושב שיש הרבה גרמנים שיודעים שזה שם יהודי, אז סיני? אבל כאמור, האיש מלומד, והוא בקיא לא רק בפילוסופיה ומיסטיקה סינית, אלא גם באלה המערביות.
כל השיחה הזאת התקיימה בעודנו ממתינים לטקס שתיית התה, שתחילתו התעכבה קצת. בדרך כלל, הטקס מיועד רק לנזירים, הנזירות והאורחים המתגוררים ומתנדבים במקום, ולפני תחילתו נסגרו וננעלו שערי המקדש, אבל לבקשתו של טנגצ׳יה הסכימו הנזירים לחרוג ממנהגם ולארח גם אותי, הזר הבודד. באותו רגע חשבתי משום מה על ספרו של תומאס מאן ״הר הקסמים״ (Zauberberg), ותהיתי אם אני הולך להתקע במקדש הזה לשבע השנים הבאות. ספוילר: זה לא קרה. אבל המחשבה לבלות את הלילה במקום, או לבוא בהזדמנות אחרת להתנדב בעצמי במקדש, בהחלט חלפה בראשי.
טקס התה התנהל בקפדנות ולפי כל הכללים, אבל האווירה היתה קלילה למדי, קצת מחוייכת ולא נוקשה מדי. הדבר הנוקשה היחיד היו הרגליים המסכנות שלי, שאינן מורגלות בישיבה מזרחית ממושכת מדי. הנזירה שהובילה את הריטואל הסבירה לי לאחר מכן שהטקס הפעם היה ארוך מהרגיל, כדי להעניק לי ולאורחים האחרים חוויה מלאה יותר, ואמנם שתינו חמש כוסיות תה במקום השלוש הרגילות. הודיתי לה על הנדיבות, חרף מחאתן של הרגליים שלי. בסיום הטקס התבקשתי לספר קצת על עצמי, ובהמשך נשאלתי בין היתר אם אני מתכוון לקחת איתי לברלין את מה שקיבלתי במקדש הזה. לא כל כך ידעתי איך לענות על כך, כי לא כל כך ידעתי מה קיבלתי שם. מסתבר שהם חשבו שטנגצ׳יה כבר טרח להסביר לי הכול, ולא ידעו שהשיחה שלנו עסקה בכל נושא אפשרי חוץ מזן-בודהיזם. בכל אופן, הוסבר לי שהם מנסים להפיץ את מסר החמלה, האהבה והשלום שלהם, והם בונים עלי כשגרירם באירופה. עניתי שלכבוד הוא לי. אז הנה, אני מפיץ – חמלו, עשו שלום ואהבו את זולתכם, ואל תגרמו צער (עקרון יסוד בבודהיזם על כל צורותיו) – גם לא לבעלי החיים.
תהיתי בקול רם כמה זרים מערביים בכלל מגיעים למקדש הזה, ונעניתי שהמספר הוא פחות או יותר אפס. יש לציין שהיו שם באותו זמן כמה זרים דוברי סינית – קבוצה קטנה ממלזיה – אבל זרים מערביים פשוט לא מגיעים לשם. זה נתן חיזוק לתחושתי המוקדמת שהמקום הזה רחוק מהמסלולים הרגילים של התיירים הזרים בסין. ביומיים שלי ביאנדאנגשאן לא נתקלתי באף אדם שאינו אסייתי. אפילו בפרובינציות המערביות והנידחות ביותר של סין ראיתי פה ושם כמה זרים. בקיצור, מי שמחפש יעדים חדשים ולא מוכרים לטיול – לכבוד הוא לי להכיר לכם אותם.
בסיום הטקס שאלתי את הנזירות אם אני יכול להעביר תרומה קטנה למקדש, ונעניתי בשמחה. בתמורה לתרומתי קיבלתי שני ספרים המפרטים את עקרונות הזן-בודהיזם, למרבה הצער שניהם בסינית. חברים, אם אתם רוצים להפיץ את הבשורה ברחבי העולם, כדאי לחשוב על הדפסת ספרות בשפות נוספות. האמת, הייתי מעדיף לקבל בתמורה לתרומתי את התה המשובח שלגמנו בטקס, אבל לא העזתי לבקש.
בדרך החוצה נקלעתי לחקירה צולבת של אחת האורחות הצעירות, ז׳רלין (Zherlin) ממלזיה, שהתעניינה בחיים בגרמניה ובטיולים שלי. ז׳רלין, בת 20, מתלבטת מה ללמוד, וביקשה את עצתי. לא ידעתי איך לענות על כך. היא סיפרה, שאמא שלה מתנגדת שתלך ללמוד, ומפעילה עליה לחץ להפוך לנזירה, ועל כן הריטריט במקדש המרוחק והמבודד. אמרתי שאם היתה לי בת אולי גם אני הייתי מעדיף שתהיה נזירה, אבל היא לא הבינה את ההלצה. אני מקווה שהיא לא קיבלה את זה כעצה אמיתית.
לפני פרידה, החלפנו כמיטב המסורת פרטי קשר בוויצ׳ט, וז׳רלין הזמינה אותי לבקר אותה במלזיה. הוספתי לרשימה. לאחר מכן נזכרתי שכבר תלויה ועומדת לה הזמנה דומה מהטריו המלזי המשונה שפגשתי בטג׳יקיסטן (למי שטרם קרא – הכנסו לכאן). אין ברירה, חייבים לבקר במלזיה מתישהו.
לרווחתי, שערי המקדש נפתחו שוב ויכולתי לעשות את דרכי חזרה לבית ההארחה. השעה כבר היתה שמונה בערב וחשיכה ירדה על העמק. הנה בכל זאת עוד יתרון של שמורות טבע סיניות: אפשר לצעוד בהן בבטחה גם בחושך מוחלט. טנגצ׳יה החביב הצטרף אלי ותוך חצי שעה היינו בחניון בכניסה. בדרך עוד עצרנו לכמה דקות כדי להתבונן במצוקים לאור הירח בחברת עשרות מבקרים אחרים – השמורה פתוחה עד שעה מאוחרת ומקובל לבקר בה בשעות שונות של היום, כולל בלילה, כי בכל פעם, בהתאם לתאורה, היא מספקת חוויית צפייה שונה על המצוקים.
לפני פרידה, טנגצ׳יה הזמין אותי לבקר אותו בהיינאן. טוב, הוספתי עוד יעד לרשימה. למחרת הוא כתב לי ״בעצם נזכרתי שאתה טבעוני מוחלט. יהיה קשה לארח אותך [סמיילי קורץ]״. הודיתי לו על הכוונות הטובות.
את היום סיימתי במסעדה מקומית שסמוכה למלון, שבעליה החביבה יצאה מגדרה כדי למצוא לי מנות טבעוניות בתפריט. מצאנו לפחות שלוש, פלוס אורז, והלכתי לישון שבע.
