עדכון חי, 16.07.2025 / שנגחאי
הגעתי אתמול לשנגחאי, התחנה האחרונה שלי במסע הזה. מפה אמריא בעוד כמה ימים חזרה לברלין. היה יכול להיות מעניין ומאתגר לעשות את המסלול חזרה בדרך היבשה, אבל יש לי מחוייבויות אחרות ושיקולים כלכליים, וחוץ מזה אני מתגעגע לחתולה (וגם לכמה אנשים – אתם יודעים מי אתם). יש לי כמה חובות לסגור פה בבלוג, ואני מתחיל עכשיו, עם רשמיי מהעיר שיאן.
02.07.2025 – 05.07.2025 / שיאן (Xi'an)
להגיד שסין היא מדינה עצומה בגודלה זה כמעט אנדרסטייטמנט, ובכל מקרה זו אמירה שטחית למדי. גודלה של סין אינו רק בשטחה או בגודל האוכלוסייה הבלתי-נתפס שלה, אלא גם בעומקה ועושרה התרבותי, ההיסטורי והגאוגרפי. מידותיה של סין משתרעות הרחק לכל מיני כיוונים ומימדים – גאוגרפיים, תרבותים, היסטוריים. אפשר לטייל חיים שלמים בסין ועדיין לא לגלות או להבין את כולה.
עד כאן קלישאות. מכאן לחוויה האישית. כשתכננתי את המסע הזה, התכוונתי לבלות לכל היותר שבועיים בסין. המטרה היתה לחצות אותה במהירות ברכבות, אולי להתעכב קצת במקום מעניין אחד או שניים, לסמן וי, להגיד שהמטרה הושגה, שחציתי את דרך המשי ההיסטורית לכל אורכה, שהגעתי לקצה המזרחי של אסיה בדרך היבשה, ולטוס חזרה הביתה. אמרתי לעצמי, שסין ראויה למסע בפני עצמו שאולי אעשה פעם. אבל האמת היא שבעיקר חששתי מפניה – מהגודל והעומק, מהתרבות הזרה והמוזרה, מקשיי התקשורת – גם הלשונית וגם הדיגיטלית (חומת האש הגדולה וכו׳) – מהאתגר הקולינרי שהיא מציבה לטבעונים (שהתברר כגדול יותר אפילו מכפי שחשבתי שיהיה), אולי גם מהמשטר הקשוח שלה. רציתי אפוא רק להוריד את הראש ולחצות את סין במהירות האפשרית תוך מינימום חיכוך עם הזרוּת שלה.
אבל המסע במרכז אסיה התקדם בקצב יפה, מהיר יותר מהמתוכנן וחלק יותר מכפי שחשבתי שיהיה, והגעתי כבר קרוב מאוד לסין, כשבתוכנית המסע נותרו עוד חמישה שבועות לפחות. בנוסף, פגשתי בדרך כמה סינים וסיניות שהפיגו חלק מהחששות שלי, והגבירו את סקרנותי לגבי ארצם ותרבותם. ״בחייך״, אמרתי לעצמי, ״הרי חצית את איראסיה ומרכז אסיה באוטובוסים ורכבות, יכולת להרי הקווקז, לים הכספי, למדבר האוזבקי, לערבות הקזחיות ולהרים הפאמיריים – ממה כבר יש לחשוש? הרי במשך מאות שנים אנשים עשו את המסע הזה ברגל או על גב גמלים, בחום ובקור, בשלג ובסופות חול. וממה אתה חושש? שלא יהיה לך אינטרנט? שלא תצליח לקנות כרטיס לרכבת?״. טוב, כשאני מציג לעצמי טיעונים טובים, אני בדרך כלל משכנע את עצמי. החלטתי למתוח את הביקור בסין על פני 30 יום – המקסימום האפשרי ללא ויזה, ונכון לרגע זה אני שמח מאוד על ההחלטה שקיבלתי. למעשה, "נאלצתי" לשרוף יומיים-שלושה נוספים באלמטי, קזחסטן, כדי לוודא שהביקור בסין לא יתארך מעבר ל-30 יום.
המסע ברכבות ממחיש לי באופן ברור ביותר את גודלה ועומקה של סין. כפי שאולי כתבתי בעבר: זה היתרון הגדול של מסע יבשתי על פני טיסה – הוא נותן לך מושג טוב יותר על הארץ שבה אתה מבקר. יצאתי בבוקר מדונהואנג ברכבת המהירה לשיאן (Xian) – מרחק של 1,200 קילומטרים שהרכבת גומעת ב-10 וחצי שעות. הזינוק הזה שלח אותי מהפרובינציות המרוחקות של סין אל מרכזה, אל עיר הבירה הישנה, אל נקודת ההתחלה של דרך המשי; מערי הפריפריה הקטנות, הנידחות והמאובקות אל המגה-ערים המפורסמות של סין. בדרך יכולתי להבחין כיצד הנוף משתנה וכיצד המדבר מתחלף בגבעות מוריקות. אבל זה לא רק עניין של גאוגרפיה: פרובינציית גאנסו, שממנה הגעתי, ניצבה בעבר ממש בקצה המרוחק ביותר של סין הקיסרית (פרובינציית שינג׳יאנג, שבה התחלתי את המסע בסין, כלל לא היתה אז חלק מסין). שיאן (פירוש השם: ״השלווה המערבית״), או בשמה הקודם צ׳אנג-אן (״השלווה הנצחית״), היתה לעומת זאת מרכז הכוח, מקום מושבן של 13 שושלות קיסריות לאורך יותר מ-1,000 שנים, ואחת הערים העשירות והחזקות בסין הקדומה ובעצם בעולם העתיק כולו. המילה ״פריפריה״ היא בימינו מילה טעונה מבחינה פוליטית, כי מובלעת בה ההנחה שהמרכז הוא חשוב וחזק, והשוליים הם חלשים (או מוחלשים) ובעלי חשיבות נמוכה יותר. אבל האמת היא שלפעמים זה המצב, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, ו״פריפריה״ מול ״מרכז״ זה פשוט תיאור של המציאות, לא בהכרח הבעת עמדה ערכית. ובכל מקרה, אין זה נכון לשפוט את המציאות הפוליטית והחברתית של סין העתיקה במונחים מערביים מודרניים.
בכל אופן, התנועה שלי מזרחה מדונהואנג לשיאן התקיימה לא רק במרחב הגיאוגרפי והטופוגרפי, אלא גם במימד הפוליטי-היסטורי – מהפריפריה למרכז, מערי השדה הקטנות והמוצבים המרוחקים של החומה לעיר הבירה הקיסרית. ובואו נודה על האמת: גם היום הפרובינציות המערביות של סין הן פריפריה (קצת מוזנחת) במלוא מובן המילה.
ועכשיו, שיאן. השם בלבד מעביר צמרמורת בגופו של כל חובב היסטוריה. למעלה מ-3,000 שנים של היסטוריה מתועדת יש לעיר הזאת, ועוד כמה אלפי שנים של היסטוריה לא-מתועדת – במקום התגלו למשל שרידי כפר נאוליתי מהמאה השישית לפני הספירה. בראייה היסטורית ארוכת טווח, זו אחת הערים החשובות והמשפיעות בתולדות האנושות – פוליטית, תרבותית, כלכלית, אדריכלית ועוד. העיר אמנם ירדה מגדולתה בימי הביניים, ועד שנות ה-70 של המאה ה-20 זו היתה עיירה קטנה וחסרת חשיבות, אבל מאז היא בצמיחה אדירה וכיום היא אחת הערים הגדולות והחשובות בסין מבחינה תרבותית וכלכלית.
ועבורי, זו הפעם הראשונה באחת הערים הגדולות של סין, ומפה לאורך יתרת המסע הן רק תלכנה ותהיינה גדולות יותר. זו גם העיר הראשונה שאני מבקר בה בסין, שהיא במידה מסוימת ידידותית לטבעונים. כי עם כל הכבוד להיסטוריה המפוארת, לשושלות הקיסריות, לתעשיית המשי המפותחת ולדרך המשי, הגעתי לשיאן לפנות ערב אחרי נסיעה ארוכה והייתי רעב. אחרי שעשיתי צ׳ק-אין והתמקמתי בהוסטל, איתרתי שתי מסעדות טבעוניות קרובות, אך שתיהן היו כבר סגורות. המשכתי אפוא לשוטט ברחובות בחיפוש אחר אוכל. במקרה הגעתי לאיזור עמוס בעגלות ודוכנים של אוכל רחוב, ומצאתי בו דוכן אחד שזיהיתי עליו את הסימנים הסיניים ל״אוכל צמחוני״ (אל תמהרו להתפעל, אלה כישורי הישרדות בסיסיים למטייל הטבעוני: שניים מהסימנים הראשונים שלמדתי לזהות בסינית הם ״צמחוני/טבעוני״ ו״טופו״). הזמנתי קערה גדולה ומנחמת מאוד (וחריפה מאוד) של מרק/ציר עם שלל פטריות, אטריות, טופו וירקות – ועצרתי את הבחור רגע לפני שהשליך פנימה גם כמה ביצי שליו שלמות. הבחור שמפעיל את הדוכן כנראה התרגש מכך שהזר המוזר בחר בו מכל הדוכנים בסביבה, ולאחר שסיים להתקין את המנה, רץ לקיוסק הסמוך וקנה לי בקבוק אורנג'דה קר (בחיי) בלי שביקשתי ובלי לדרוש על כך תשלום נוסף – אולי חשש שהחיך המעודן שלי לא יעמוד בחריפות המנה (חמוד, אני אכלתי חריף עוד לפני שנולדת).
אגב, יתכן מאוד שהמנה היתה רק צמחונית ולא טבעונית, ואולי אפילו זה לא. בסינית אין מילה נפרדת לצמחוני וטבעוני, וההבחנה בין המושגים לא קיימת בשפה או בתרבות. למעשה, הפירוש המילולי של המונח הסיני ל״אוכל צמחוני״ (או טבעוני) הוא ״אוכל פשוט״. לא מפתיע אפוא שהרבה סינים אפילו לא מבינים את משמעות המונח ושואלים כל מיני שאלות מעיקות כמו למשל אם אני אוכל דגים או עוף. אפשר אבל להבין אותם. כך או כך, בלעתי וגמעתי את הכול, החמאתי לבחור על האוכל, והמשכתי להסתובב קצת ברחובות כדי לשרוף את הקלוריות של המנה הנדיבה הזאת.
למחרת בבוקר זינקתי מהמיטה בהתלהבות לא אופיינית. בתוכנית נמצא אחד האתרים ההיסטוריים-ארכאולוגיים המפורסמים, המרתקים והחשובים בעולם: צבא הטרקוטה (Terracotta Army), שהוא סיבה בפני עצמה להגיע לשי'אן. לקחתי אוטובוס מיוחד שנוסע ישירות לאתר ויוצא מתחנה סמוכה להוסטל, וכולל גם הדרכה, חבל רק שהיא בסינית. האתר מרוחק קצת מהעיר, והנסיעה אליו אורכת כשעה. מתוך השעה הזאת, המדריכה דיברה 45 דקות ברציפות (סימסתי על כך למוקד התמיכה, כלומר לאיבון, שענתה: ״ככה אנשים כמו ההורים שלי מרגישים שהם קיבלו תמורה לכסף״). כשהגענו, המדריכה, שנשארה עם הקבוצה, כיוונה אותי לכניסה לאתר, אך לא הצלחתי למצוא אותה (את הכניסה, לא את המדריכה. תתרכזו). צמוד לאתר הארכאולוגי ולמוזיאון יש שטח מסחרי עצום של חנויות, מסעדות, דוכנים ועוד, ובהיעדר שילוט מתאים הלכתי שם קצת לאיבוד. ניסיתי לשאול את העובדים במקום, אבל הם ענו לי בסינית ובחוסר סבלנות בוטה. יאללה יאללה, לא צריך טובות, בסוף מצאתי לבד את הכניסה.
צבא הטרקוטה הוא מערך של אלפי פסלי טרקוטה (חרס) של לוחמים, סוסים ומרכבות – כולם מעוצבים בדקדקנות לפרטי-פרטים – שהוצבו במערך קרב כדי ״להגן״ על קברו של צ׳ין שה-חואנג – הקיסר הראשון של סין, שמת בשנת 210 לפנה״ס ושהמאוזוליאום לכבודו נמצא כ-1,500 מטרים מהמקום שבו התגלו הפסלים. הקבר עצמו, אגב, עדיין לא נחפר – לא מתוך כבוד לקיסר, אלא מחשש לפגיעה בקבר. האתר התגלה במקרה ב-1974 כאשר איכר מקומי חפר באר ונתקל בשברי חרס (איכשהו, זה תמיד אותו סיפור). מהר מאוד התבררה חשיבותו העצומה של האתר, ולאחר עבודות חפירה ושחזור, הוא נפתח לציבור ב-1979. התגלית החזירה את שיאן לתודעה בסין ובעולם. עד שנות ה-70 זו היתה עיר לא-גדולה ולא חשובה במיוחד. מאז, התיירים נוהרים למקום בהמוניהם (כ-60 מיליון תיירים מבקרים בשיאן מדי שנה, רובם סינים), הממשלה מזרימה כספים, וכיום זהו מטרופולין ענק עם למעלה מ-13 מיליון תושבים.
כמו כל אתר תיירות בסין, גם זה מאורגן ומסודר לעייפה. הפירים בהם התגלו לוחמי הטרקוטה נמצאים כיום בתוך מבנה גדול, שהוא חלק מקומפלקס ענק שכולל בין היתר פארק גדול, מוזיאון ומרכז מבקרים. לפני הכניסה למבנה המרכזי התרגשתי מאוד. ידיעותיי בהיסטוריה של סין מועטות יחסית, והן ממוקדות בעיקר בהיסטוריה מודרנית. אבל זכור לי שיעור בקורס מבוא לארכאולוגיה באוניברסיטה, שהוקדש כמעט כולו לצבא הטרקוטה, והמרצה אמר לנו שאם פעם נגיע לסין, שלא נעז לפספס את המקום הזה. זה היה לפני 20 שנה בערך, ואמנם כבר קיבלתי ציון (גבוה) בקורס הזה, אבל את המטלה הזאת של המרצה עדיין היה בדעתי להשלים.
מחוץ למתחם המרכזי שבו ממוקמים רוב פסלי הלוחמים, לא היה תור. לרגע קיוויתי שהדוחק בפנים לא יהיה גדול מדי. אז מה, גם ניסים קיוויתי (בדיחות האבא יוצאות פה משליטה). כאילו שלא למדתי דבר או שניים על אתרי תיירות סיניים. נאלצתי להתמודד עם הפער שבין ההתרגשות והציפייה, לבין המציאות המעיקה והצפופה בשטח. המקום היה כה עמוס וצפוף ומלא באנשים, שעמידה בתור אינה הצד החזק שלהם (ראו פוסט קודם). אחרי כמה דקות בפנים הבנתי שאני צריך להילחם על מקום עמידה טוב, אחרת לא אזכה לצפות בפסלים שכה התרגשתי לקראתם. למזלי יש לי יתרון גובה ורוחב על רוב האנשים שם. בנוסף, אני בערך הזר היחיד שם, ו"מותר" לי להתנהג קצת בגסות. הבעיה היא, שמרגע שהצלחתי לפלס דרך אל המעקה ואל קו המבט הישיר לפסלים, התחילו להגיע הבקשות הרגילות לעשות איתי סלפי על רקע פסלי הלוחמים. מסקנה: בפעם הבאה בסין לא ללבוש בגדים שחורים ותכשיטים, ואולי גם לגלח את הזקן. או פשוט לדרוש תשלום על כל סלפי. בתנאים האלה, קשה קצת להתרכז באתר הארכאולוגי המופלא שנפרש מתחתיי ולהתמקד בפרטיו. אין מה לומר, זו אכן סיבה בפני עצמה להגיע לשיאן, אבל אולי לא בחופשת הקיץ.
חזרתי העירה, הפעם בזמן לאחת המסעדות הטבעוניות שהיו סגורות בערב הקודם, שהתגלתה כמזנון אכול כפי יכולתך. לא יצאתי מגדרי מהאוכל, שהזכיר לי גרסאות מערביות ל"אוכל סיני", אבל במחיר של 2.5 אירו לארוחה קשה להתלונן. אז אכלתי כפי יכולתי ותדלקתי לקראת המשך השיטוט בעיר. האטרקציה ההיסטורית הנוספת בשיאן היא חומת העיר העתיקה, שנבנתה במאה ה-14 בתקופת שושלת מינג. החומה נבנתה על שרידי חומה וביצורים עתיקים יותר, ומטרתה היתה להגן על מרכז העיר. זו אחת החומות המרשימות שראיתי, בעיקר אם לוקחים בחשבון שהיא השתמרה כמעט בשלמותה, תודות לתחזוקה רצופה לאורך מאות שנים – דבר נדיר למדי במקרה של חומות עתיקות. היא בנויה בצורת מלבן סימטרי לחלוטין, ואורכה הכולל כמעט 14 קילומטרים. רוחבה בבסיס הוא 15-18 מטר, ובחלקה העליון 12-14 מטר – מספיק רחבה, וכנראה גם מספיק חזקה, כדי לנסוע עליה עם משאית. מה שפחות מרשים (אותי) זו הנטייה של הרשויות בסין להפוך כל אתר כזה לפארק שעשועים אינפנטילי, שההמולה שהוא מייצר גורמת לך לרצות להשליך את עצמך מעבר לחומה. נדמה לי שכבר כתבתי על כך בעבר: בכל פינה מפוזרים דוכני אוכל ומזכרות; ילדים הלומי סוכר התרוצצו בכל מקום והתנגשו בי שוב ושוב; על גבי החומה ניתן בין היתר לשכור אופניים כדי לדווש לאורכה – כמעט נדרסתי פעמיים; אפשר לשכור תלבושת מסורתית ולהצטלם על החומה – בחורה צעירה אחת כמעט העיפה את הטלפון שלה מעבר לחומה אחרי שמעדה בגלל שדרכתי בטעות על שולי השמלה שלה. עוד מתקיימים על החומה מופעי תרבות ובידור. כאמור, ההמולה גדולה, בעיקר באיזור השערים שדרכם עולים אל ראש החומה. עם זאת, כאשר התרחקתי קצת מהאיזורים ההומים, ואחרי שהערב ירד והמשפחות עם הילדים הלכו הביתה, החוויה הפכה להיות נעימה יותר ויכולתי ליהנות מהטיול ומהשקיעה היפהפיה. רציתי להקיף את כל מרכז העיר על גבי החומה, אבל הצלחתי לכסות רק חצי ממנה ברגל – כמעט שבעה קילומטרים. לא רע.
כשחזרתי להוסטל החלטתי לנסות לקשור קשרים עם אורחים אחרים, מקומיים. הלכתי ללאונג' הגדול והמעוצב של ההוסטל, הזמנתי בירה בבר והתיישבתי על כורסה, משתדל להיראות מסתורי. תוך כדי כך התבוננתי בדינמיקות החברתיות בחדר. אחת התופעות ששמתי לב אליהן כבר מזמן, היא שהאורחים הזרים, הלא-סינים, כמעט ולא מתקשרים עם זרים אחרים, אלא רק עם מקומיים. אני חושב שאני מבין את זה: אחרי זמן מה בסין, ואחרי שאתה מתרגל להיות כמעט בכל מקום הזר היחיד בסביבה, כשפתאום מופיע שם זר אחר, זה קצת מבאס. לא יודע להסביר את זה. אולי זה בגלל שפתאום אינך יחיד ומיוחד יותר. ובכל מקרה, לא באתי לסין כדי להכיר גרמנים או אמריקאים או שוודים.
עוד אני מהרהר לי בדברים האלה, ולא שוכח להמשיך להיראות מסתורי, ניגשה אלי אישה מקומית, רכנה מעל לכתפי, תקעה מבט לתוך מסך הטלפון שלי ושאלה אם אפשר לשבת לידי. זה עוד דבר שאני מתקשה להתרגל אליו בסין: החדירה המתמדת לתוך המרחב הפרטי. לאנשים פה אין בעיה להציץ לך לתוך מסך הלפטופ או הטלפון, וברכבת למשל, חוץ מהמבטים הרגילים, אני מוצא את עצמי מגונן כל הזמן על המסכים שלי. אמרתי לאישה שאשמח אם היא תצטרף אלי, רק שתשב מולי, ולא מאחוריי. שמה פאנג (Fang) והיא מורה לאנגלית בעיר קטנה ששכחתי את שמה. היא נמצאת כאן בחופשה עם בעלה והילד, שהלכו לישון כבר. רוב תוכן השיחה לא מעניין מספיק כדי להעלותו לכאן, ובשלב מסוים היא הציעה שנצטרף לקבוצה גדולה יותר של מקומיים, רובם צעירים מאוד. למעשה רוב האורחים בהוסטל הם סינים צעירים, ותהיתי לגבי מעשיהם בשיאן. התברר שחלק מהם מחפשים עבודה, אבל רובם מטיילים או נופשים. חשוב לומר: הרוב המוחלט של הסינים לא יוצא את גבולות סין. לפי סטטיסטיקות שונות שמצאתי, רק ל-10-15 אחוזים מהסינים יש דרכון, ובכל שנה, מספר הסינים שיוצאים לחו"ל עומד על כמה עשרות מיליונים (מתוך אוכלוסייה של 1.4 מיליארד, כן?). בנוסף, הדרכון הסיני אינו נחשב למשובח במיוחד (מקום 64 במדד הנלי) – הדרכון הישראלי למשל (מקום 18) עולה עליו – והוא מקשה קצת על סינים תאבי מסעות בעולם. מצד שני, לסינים יש את כל סין לטייל בה, והם אכן חורשים אותה בהמוניהם, כפי שנוכחתי כבר במסעי כאן. גם הצעירים בהוסטל, שמשאביהם דלים יחסים והסיכוי שלהם לקבל ויזה לאירופה, למשל, נמוך מאוד, נופשים בזול בסין עצמה, ואת הסקרנות שלהם לגבי המערב הם מספקים על ידי יצירת קשרים עם אורחים זרים, כמוני, בהוסטל. בסופו של דבר הסקרנות של שני הצדדים באה על סיפוקה, אז מה רע.
פאנג ביקשה שאעביר להם שיעור גרמנית קצר. תרגלנו כמה משפטים בסיסיים. להפתעתי, ההגייה של החבר'ה טובה מאוד. נראה לי שסינים מתקשים קצת פחות מאחרים עם העיצורים הקשים של השפה הגרמנית. ואולי פשוט היה להם מורה טוב. עוד תופעה מעניינת שנתקלתי בה, היא שבין הסינים שמדברים אנגלית, יש כאלה שהאנגלית שלהם ברורה מאוד, וכאלה, מה לעשות, שההגייה שלהם לא כל כך טובה. לאחד הבחורים בהוסטל, למשל, היה באנגלית מבטא שנשמע כמעט כמו מבטא צרפתי. כששאלתי אותו על כך, הסתבר שהמורה שלו לאנגלית היה צרפתי, וממנו הוא למד איך לדבר אנגלית. והעולם שותק מול הפשעים האלה.
למחרת יצאתי לסיור בעיר, והתחלתי מהרובע המוסלמי הסמוך להוסטל. הרחוב המרכזי ברובע עמוס בחנויות, מסעדות, דוכני אוכל ומזכרות. גם פה ההמולה גדולה (כבר אמרתי לא לבקר בסין בזמן חופשת הקיץ?). הפעם קצת העזתי יותר עם האוכל, ובדקתי כמה מנות. איבון הנהדרת הקליטה לי הודעה קולית שמפרטת את מגבלות התזונה שלי, וברגע שאני משמיע אותה למלצרים, הם יוצאים מגדרם כדי לרצות אותי. עם זאת, יש לציין שבאופן כללי, לפחות מנסיוני עד כה, מסעדות בסין לא חורגות מהתפריט, ולא יזרמו עם שינויים במנה קיימת כדי לטבען אותה, ובוודאי לא יציעו לאלתר מנה שלא קיימת בתפריט. זה מובן בהחלט, ואני לא מתלונן או מבקר, רק משתף מרשמיי.
אני חייב להפליג לרגע למקומות וזמנים אחרים. זה מזכיר לי שפעם, כשעבדתי בבנק לאומי, יצאנו לטיול מחלקתי בעכו העתיקה. בסיום הטיול התיישבנו כולנו במסעדה ערבית עם נוף לים, ונהנינו מחומוס, פלאפל, סלטים חופשי וכל זה. כשהגיע הזמן להזמין את המנות העיקריות, כלומר הבשריות, הודעתי שאני כבר מלא מהחומוס, הפיתות והסלטים, ואין לי צורך במנה עיקרית. הקולגות לחצו עלי להזמין בכל זאת, כי הבנק משלם וזה, ובעל הבית קצת נעלב, כמובן, ושאל מה בדיוק הבעיה. הסברתי לו, והוא אמר: "אני אכין לך משהו טבעוני" ונעלם. מודה, קצת נלחצתי. חצי שעה מאוחר יותר הוא חזר עם מנה ענקית של ירקות וטופו (!) מוקפצים בווק עם רוטב סויה וצ'ילי. נדהמתי. מילא הירקות, שאלתי אותו, אבל מאיפה הטופו ורוטב הסויה – זו לא מסעדה ערבית פה? "אה, זו לא בעיה", אמר בעל הבית, "קפצתי רגע לסופרמרקט הסמוך וקניתי". המנה, אגב, היתה מעולה, והקולגות קצת קינאו. עד כאן על ההבדלים התרבותיים בין סין למזרח התיכון.
ממוסלמים בעכו חזרה למוסלמים בסין. שתי מנות טעמתי ברובע המוסלמי בשיאן – "טופו מסריח" (Stinky tofu) – טופו שעבר תהליך של התססה ופרמנטציה ועל כן הריח שלו קצת… אינטנסיבי, אבל הטעם נהדר. הטופו עובר טיגון קצר בשמן עמוק, מוספג ברוטב חריף, ומפוזרים עליו קצת תוספות צמחיות. זה היה נפלא. הטופו פריך מבחוץ ואוורירי מאוד מבפנים, והרוטב נספג בו היטב. המנה השנייה היתה אטריות קרות ברוטב חמאת בוטנים. זו מנה שאני מכין גם בבית מדי פעם, רק שזאת היתה טובה יותר, כמובן, ומעל חמאת הבוטנים נוספה גם שליכטה של רוטב חריף, שגרם לי לבכות מרוב אושר.
בלב הרובע ניצב מסגד שלעולם לא הייתם מנחשים שהוא מסגד, אבל כשראיתי את התור בכניסה החלטתי לוותר. הרוב המוחלט של המוסלמים בשיאן, אגב, הם בני ובנות קהילת החואיי, שהיא קבוצת המיעוט המוסלמית הגדולה בסין. כ-25 מיליון מוסלמים חיים בסין, וכ-11 מיליון מתוכם הם מקהילת החואיי. בניגוד לאויגורים שמרוכזים בעיקר בפרובינציית שינג'יאנג ובעיר אורומצ'י, החואיי דוברים מנדרינית ומבחינה חיצונית אינם שונים מבני ההאן – הקבוצה האתנית הדומיננטית בסין. ההבדל הוא בעיקר קצת בלבוש ובמזון – הם כמובן אינם אוכלים חזיר ולא צורכים אלכוהול, ואוכלים יותר בשר כבש ובקר. בנוסף, הקהילות שלהם מעט מסורתיות ושמרניות יותר.
מהמוסלמים המשכתי לבודהיסטים, וקפצתי לביקור במקדש דסי'אן (Daci'an), שנבנה במאה השביעית לספירה, והיה אחד המרכזים הבודהיסטים החשובים בסין במהלך שלטונה של שושלת טאנג, שמשלה בסין כמעט 300 שנה (618 עד 907), ותקופת שלטונה נחשבת לתור הזהב של הבודהיזם בסין. במרכז המקדש מתנשאת לגובה של 64 מטרים פגודת אווז הבר הענק (Giant Wild Goose Pagoda), ששימשה במקור לאחסון כתבי קודש בודהיסטיים, וכיום מאפשרת בעיקר תצפית על העיר, וקצת מפלט מהחום הכבד ומהמולת העיר.
במהלך השיטוט במקדש התחיל הטלפון שלי לרטוט בלי הפסקה. הסתבר שהחבר'ה הצעירים בהוסטל, שצירפו אותי לקבוצת הוויצ'ט (WeChat) שלהם, ניסו לתכנן הליכה משותפת לארוחת ערב במסעדה. מה אני אגיד לכם, אם כך נראים כישורי התכנון של הדור הצעיר בסין, המעצמה בצרות. הם לא הצליחו להסכים על שום דבר – לא על השעה, לא על המקום, לא על טווח המחירים הרצוי, ולא על סוג האוכל (חלק רצו אוכל "שיאני" אותנטי, חלק העדיפו משהו מוכר יותר). בכל פעם ששלפתי את הטלפון מהכיס, גיליתי שהצטברו בו עשרות הודעות שטרם קראתי (לוויצ'ט אגב יש פונקציה מובנית חביבה של תרגום-מכונה מיידי של ההודעות, שאני לא מבין מדוע לא קיימת עדיין באפילקציות מסרים מיידיים אחרות). שוב ושוב נוצרו אי-הבנות וויכוחים קטנים (אך מאוד מנומסים). בשלב מסוים ויתרתי על הנסיון לעקוב, והחלטי שארד לשורש העניין כשאחזור להוסטל.
עם שובי להוסטל, הסתבר שהקבוצה התפצלה בינתיים לשתי קבוצות. האחת הלכה כבר ב-18:00 למסעדה בינלאומית יותר, בראשותה של אולו (Oulou) – בחורה בת 22 עם אנרגיות שיכולות לספק חשמל למחצית סין, וכישורי הקלדה של רשמת פרוטוקולים, שהיו אחראים למרבית אי-ההבנות וכשלי התכנון בקבוצת הוויצ'ט (לפעמים יש יתרונות להקלדה איטית). אני העדפתי לחבור לקבוצה הקטנה יותר בראשותה של או-או (Oh-Oh) – גם היא מורה לאנגלית ובאופן כללי אישה עם אנרגיות שמתאימות יותר לקצב שלי – שיצאה לאכול בשעה קצת מאוחרת יותר ובמסעדה עם מטבח מקומי.
האוכל היה מצוין, והחברה היתה חביבה מאוד. שותפיי לארוחה עברו ביסודיות על כל התפריט ומצאו בו עבורי את כל (ארבע) האופציות הטבעוניות (אחת מהן התבררה מאוחר יותר כצמחונית בלבד, אבל לא נורא). כבר במהלך הארוחה התברר שחלק מהחברים לא אוכלים חריף (!), אז הראיתי להם איך עושים זאת (ראו סרטון). המעצמה בצרות, אני אומר לכם.
בסיום הארוחה חזרנו להוסטל ואני עוד המשכתי לקשקש קצת עם או-או (רציתי להראות לה את הקטע המופתי מתוך הסדרה "מישהו מטפל בך", שבו הצוות עושה חזרה על שיר יום הולדת למרת סלוקומב, אך מכיוון שאינם יודעים את שמה הפרטי, הם שרים לה "יום הולדת שמח או-או היקרה" – תראו בעצמכם – אני בוכה מצחוק כל פעם מחדש), אבל לא הייתי בטוח אם ההומור הבריטי המיושן אך המשובח יעבוד על צעירה סינית.
זה היה הערב האחרון שלי בשיאן. הרגשתי שיכולתי להישאר שם עוד כמה ימים ולחקור עוד קצת את העיר, אבל הלו"ז בסין הוא כאמור צפוף יותר ופחות פתוח לאילתורים, ועל כן הלכתי לישון מוקדם כדי לתפוס למחרת בבוקר את הרכבת המהירה לצ'נגדו (Chengdu). מקווה לא להשאיר אתכם הפעם במתח יותר מדי זמן.
