סין, שהפכה ליעד נסיעות קבוע ולבית השני שלי, היא עבורי לא רק מסע גיאוגרפי, אלא בעיקר תרבותי ורגשי. אפשר לבלות כמה גלגולי חיים בסין ועדיין לא לראות או להבין את כולה, אבל הנסיון לעשות זאת משתלם במיוחד.
מסע של אלף קילומטרים ו-24 שעות באוטובוס מאלמטי, קזחסטן, הביא אותי לאורומצ׳י – בירת המחוז האויגורי האוטונומי שינג׳יאנג והתחנה הראשונה שלי בסין. אורומצ׳י נראית כמו הכלאה בין מרכז אסיה לסין, מה שעשוי אולי לרכך קצת את הלם התרבות שמעניקה סין לתייר המערבי, אבל רק קצת.
העיירה ג׳יאיוגואן היא המקום שבו דרך המשי יצאה מסין, וככזאת היא סיפקה לי מפגש ראשון עם החומה הסינית הגדולה, שבאיזורים הנידחים האלה היא דווקא די קטנה. עוד בפרק הזה: כמה מפגשים אנושיים מרגשים, אבל גם קצת מטרידים, שהבהירו לי שמושגים כמו ״שיח מכיל״ ותקינות פוליטית עדיין לא ממש הגיעו לסין.
שלושה לילות בדונהואנג – עיירה קטנה אך תוססת, עם היסטוריה מפוארת והווה קצת תיירותי מדי. בין מערות בודהה מרהיבות, שוק לילה הומה, דיונות מזמרות ושרידים של החומה הסינית הגדולה, התבלט דווקא מפגש אחד קטן, אנושי ולא צפוי עם נהגת המונית הכי מקסימה בסין.
לפני שנים, בקורס מבוא לארכאולוגיה באוניברסיטה, המרצה התרה בנו, שאם אי-פעם נגיע לעיר שיאן, שלא נעז לפספס את צבא הטרקוטה – אחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים והמרשימים בעולם. 20 שנה חלפו מאז, והנה אני, עושה סלפי עם חיילי החימר המפורסמים.
צ'נגדו ידועה במיוחד בזכות המרכז לשימור דובי הפנדה, המטבח הסצ'ואני החריף, תעשיית ההייטק המפותחת שלה, והיותה בירת הלהט"ב של סין. יש לה גם היסטוריה מפוארת ושורשים בודהיסטיים, אבל הזמן קצר וההיסטוריה הסינית ארוכה ומפותלת, ולכן צריך לפעמים להרפות ולחקור אספקטים אחרים של התרבות והחברה הסינית. או בקיצור: פחות שושלות קיסריות, יותר ברים ומועדונים.
צ׳ונגצ׳ינג, העיר השלישית בגודלה בסין, לא נכללה עד שלב מאוחר למדי במתוכנית המסע שלי. אמנם שמעתי אודותיה, אבל חשבתי שמדובר ב״סתם״ עיר מודרנית ענקית, תעשייתית ולא מעניינת במיוחד. אבל חיפשתי תחנה נוספת אחרי צ׳נגדו, שתקרב אותי עוד קצת מזרחה, וכך נפלה הבחירה על צ׳ונגצ׳ינג, שבינתיים למדתי שגם היא עיר עם היסטוריה עשירה ובעיקר בעלת מאפיינים אורבניים ייחודיים, שהעניקו לה את הכינוי "העיר התלת מימדית".
תחנה אחת לפני הסוף: האנגז'ואו – אחת הערים העתיקות בסין ואחת החשובות בהיסטוריה העולמית, שמרקו פולו כינה "העיר הנהדרת ביותר בעולם". איחוד מרגש עם איבון הזכורה לטוב, טיול אחה"צ בפארק שהפך להייקינג מפרך והסתיים בארוחה טבעונית משובחת, ומפגש ראשון עם שדות תה.
המסע הוכתר בהצלחה: הגעתי לתחנה האחרונה בהחלט – שנגחאי – העיר הגדולה ביותר בסין והשלישית בגודלה בעולם. שישה ימים ביליתי שם – לדברי חברים מקומיים שלושה ימים יותר מדי, אבל החום הכבד והלחות הבלתי נסבלת מחייבים קצב איטי יותר.
כחודשיים לאחר שחזרתי מהמסע שלי, ביקרתי שוב בסין. הנסיעה הזאת אינה חלק מהמסע היבשתי הגדול מאירופה לסין, אבל במובנים מסוימים היא ההמשך שלו, או שמא אחת מתוצאותיו. ובמידה רבה היא התחלה של מסע אחר לגמרי, אבל מרתק ומסעיר לא פחות.
בפוסט הזה אני חוזר לסין בפעם השלישית בתוך פחות משנה – וגם הפעם לא כתייר קלאסי. בין עבודה מרחוק, זוגיות וחיי יומיום בהאנגז׳ואו, בין מפגשים עם מקומיים, טיולים קטנים, הוטפוט ומשחקי פוקר עם חברים, אני מנסה לפענח את סין שמעבר לסטריאוטיפים – וגם לשתף טיפים פרקטיים למטיילים. ובקיצור, לספק הצצה אינטימית לחיים עצמם בארץ שממשיכה להפתיע ולרגש אותי בכל ביקור.