עדכון חי, 08.07.2025 / צ'ונגצ'ינג
הגעתי היום בצהריים לצ'ונגצ'ינג (Chongqing), העיר השלישית בגודלה בסין (32 מיליון נפש במחוז, 23 מיליון בשטח האורבני של העיר), אחרי נסיעה קצרה ברכבת (שעתיים) מצ'נגדו. נסיון לטיול בעיר כשל בגלל סערת גשמים קיצית, ועל כן התכנסתי חזרה להוסטל כדי להשלים את הדיווח שלי מדונהואנג.
29.06.2025 – 02.07.2025 / דונהואנג
בניגוד למסע שלי במרכז אסיה, הטיול בסין מתאפיין בפחות ספונטניות וגמישות. חלק מזה נובע מהרצון להספיק לבקר בכל היעדים שבתוכנית המסע שלי, ועל כן אני נצמד לתוכנית ומקציב לכל יעד שלושה לילות לכל היותר. אבל זה בעיקר כורח המציאות בהתחשב בכך שהרכבות בסין מלאות כמעט לגמרי ועל כן נדרש תכנון מוקדם יותר ורכישת כרטיס מראש. אגב, כרטיסי רכבת הם למעשה כמעט אף פעם לא ״סולד-אאוט״ משום שבסין אפשר בדרך כלל לרכוש כרטיס ללא מושב – כלומר בעמידה או בישיבה על הרצפה במעבר שבין הקרונות, אם העומס מאפשר זאת. אבל את התענוג הזה אני משאיר לתרמילאים צעירים ועניים יותר.
עוד עניין שכדאי אולי להתעכב עליו: בעת רכישת כרטיס רכבת, יש להזין תמיד את פרטי הנוסע ומספר תעודת הזהות שלו (או מספר דרכון, במקרה של נוסע זר). בעת העלייה לרכבת, תעודת הזהות משמשת אפוא ככרטיס הנסיעה והיא נסרקת בכניסה לרציף. אין אפשרות לקנות כרטיס נייר באופן אנונימי ובוודאי שאין אפשרות לעלות לרציף ללא כרטיס (למשל כדי להיפרד). זה אולי יעיל יותר, אבל זה גם ממחיש את האופן שבו משטרים פחות ליברליים אך מתוחכמים פועלים. לכאורה אין כאן מגבלה על חופש התנועה של האזרחים – כל אחד יכול לנסוע לאן שהוא רוצה והפגיעה בחירות האזרחית היא מינימלית – אבל מצד שני, כל נסיעה של כל אזרח מתועדת ונשמרת במאגר נתונים איפשהו. תהליך דומה מתבצע בכניסה לאתרי תיירות – רכישת הכרטיס מותנית בהצגת תעודת זהות או דרכון, שפרטיהם מוזנים למערכת בעת הרכישה. אני חושב שבכל ההיסטוריה התיירותית שלי לא נאלצתי להציג כל כך הרבה פעמים את הדרכון שלי כמו בשבועיים בסין.
הרכבות עצמן נהדרות – המהירות, וגם האיטיות. המושבים נוחים ויש המון מקום לרגליים. ברכבות המהירות, הנוחות יותר, העיצוב הפנימי אולי מעט ספרטני יותר בהשוואה ל-ICE הגרמניות, אבל הקרונות נקיים מאוד – כל חצי שעה בערך עובר עובד נקיון עם סחבה לחה ומצחצח את רצפת הקרון – ומסתובבים בהם הרבה יותר אנשי צוות שמוכנים לסייע בכל עניין או להביא לך מזון עד למושב. ואם כבר הזכרנו את ה-ICE של הדויטשה באן – אז הרכבות הסיניות גם מדייקות יותר. בעיקר מוצא חן בעיניי ברז המים הרותחים שמוצב בכל קרון, ומאפשר לנוסעים להכין לעצמם תה, קפה או מנת אטריות אינסטנט. הפיצ׳ר המוצלח הזה קיים גם ברכבות במרכז אסיה, אבל לקח לי קצת זמן ללמוד להעריך אותו. רק דבר אחד מפריע לי בחלק מהרכבות: אולי הגיע הזמן שהסינים ייפרדו כבר משירותי ״בול-פגיעה״ ויתקינו אסלות. זה לא מצחיק, אנחנו המערביים לא יודעים לכרוע, בטח לא אלה מאיתנו שמתקרבים כבר ל-50.
אם כבר הזכרתי אטריות אינסטנט, כמי שכנראה מורגלים בנסיעות ארוכות במיוחד, הסינים מביאים איתם המון אוכל לנסיעה, ואטריות להכנה מהירה הן לפי ההתרשמות שלי המזון הפופולרי ביותר על הרכבת. אבל לאורך כל הנסיעה אנשים אוכלים כל הזמן כל מיני דברים, לועסים, מפצחים גרעינים ופיסטוקים ומקלפים פירות. ובכל זאת הנקיון ברכבת נשמר ללא רבב. אבל בעיקר: לאף אחד לא אכפת מה אתה אוכל ואיך. אחרי כל כך הרבה פעמים שבהן ננזפתי בנסיעות רכבת בגרמניה על כך שהאוכל שהבאתי לנסיעה ״ריחני מדי״, או שהחטיפים שלי מרשרשים מדי, או שאני לועס בקול רם מדי, אני יודע להעריך את הסובלנות, שלא לומר האדישות הסינית לאכילה ברכבת.
המרחק בין ג׳יאיוגואן לדונהואנג (Dunhuang), התחנה הבאה שלי, אינו גדול, כ-400 קילומטרים בלבד, ואפשר לעבור אותו ב-3 שעות ואפילו קצת פחות עם הרכבת המהירה. אבל בחרתי לחסוך קצת כסף ולקחתי את הרכבת האיטית, שמזדחלת לה במשך שש וחצי שעות עד ליעד. אבל בשלב הזה של הטיול זה כבר לא נחשב למעמסה גדולה מדי, וכחובב רכבות אני שמח על האפשרות לבחון סוגי רכבות שונים.
דונהואנג אפילו קטנה יותר מג׳יאיוגואן, אבל גם לה יש היסטוריה מפוארת. בעבר, היא היתה העיר המערבית ביותר בסין הקדומה ותחנת מעבר על דרך המשי, שממנה ניתן היה לצאת מסין ולהיכנס אליה. בדונהואנג עצמה יש שתי אטרקציות עיקריות: ״מערות אלף הבודהה״, או מערות מוגאו (Mogao), הכוללות מאות מקדשי בודהה עתיקים חצובים בסלע; ודיונות חול עצומות, שהן בין הגדולות בעולם. כמה עשרות קילומטרים מחוץ לעיר נמצאים שני מוקדי משיכה תיירותיים נוספים: מעבר יאנג (Yangguan) ומעבר יומן (Yumenguan) – שתי תחנות מעבר על החומה הגדולה, שדרכן נכנסו ויצאו סחורות ואנשים לסין וממנה בימי קדם. עוד על כך בהמשך.
לא מצאתי הוסטל סביר בדונהואנג אז לקחתי חדר במלון קטן וזול ממש בלב העיר. נהגת המונית שלקחה אותי למלון ביקשה להחליף איתי פרטי קשר ב-WeChat (אפליקציית המסרים המיידיים הפופולרית בסין), כדי שאוכל לקרוא לה למקרה שאזדקק שוב למונית. מתוך נימוס הסכמתי – בכל זאת נוח יותר לזמן מונית אקראית עם אפליקציית דידי מאשר לסמוך על הזמינות של נהגת ספציפית – אבל החלפת פרטי הקשר איתה התבררה כאחת ההחלטות היותר טובות שקיבלתי בעת שהותי בדונהואנג.
אחרי מנוחה במלון יצאתי לפנות ערב לתור את העיירה. הרבה אין מה לראות בעיר עצמה, ובכל זאת התרשמתי מאוד מהחיוניות והקצב שלה. יש משהו מתעתע קצת בערים הסיניות. בין אם קטנות או גדולות, הן מאתגרות קצת את הפרופורציות שאני רגיל אליהן. דונהואנג היא עיר קטנה מאוד, אבל זו עדיין עיר שחיים בה 200 אלף תושבים. כלומר, אין סיבה שהיא לא תהיה תוססת ומלאת חיים. עם רדת הערב שמתי פעמיי לשוק הלילה. שווקי לילה פופולריים מאוד בסין וניתן למצוא אותם בהרבה מאוד ערים, בעיקר באיזורים חמים. הם מאפשרים לעשות קניות ולבלות בחוץ בשעות שבהן השמש אינה חורכת ומזג האוויר יותר נעים. אפילו בעיר קטנה כמו דונהואנג השוק ענק ועמוס מאוד. דוכני האוכל כמובן פופולריים במיוחד – אכלתי טופו צלוי עם סלט עירית ובוטנים שהיו מצוינים – אבל בשוק הזה אפשר למצוא בערך הכול – מכלי בית ועד מזכרות ויצירות אמנות מקוריות. חלק מיצירות האמנות ברמה גבוהה מאוד ומתומחרות בהתאם. תהיתי מי יוצא לשוק כדי לקנות יצירת אמנות באלפי יואן, אבל במחיר כזה אולי מספיק למכור יצירה אחת בשבוע לאיזה תייר עם יותר מדי כסף כדי להתפרנס.
יום המחרת התמקד באתר התיירותי המרכזי בדונהואנג – מערות מוגאו (Mogao), המכונות גם ״מערות אלף הבודהה״. בימי קדם ובימי הביניים, דונהואנג היתה עיר משגשגת ועשירה במיוחד, וגם פלורליסטית וליברלית יחסית במונחים של התקופה, כיוון שהתנקזו אליה סוחרים ובעלי מלאכה ממקומות שונים בעולם. גם הריחוק ממוקדי הכוח הקיסריים איפשר לעיר עצמאות וחופש מסוימים שתרמו לשגשוגה. המדריך שערך לנו את הסיור במערות השווה את דונהואנג הקדומה להונג-קונג של ימינו – טריטוריה סינית שנהנתה מחופש מסוים ובעקבות כך מפריחה כלכלית. מערות מוגאו ממחישות זאת: מדובר על מערכת של יותר מ-700 מערות (למעשה נקרות – Grottoes) מעשה ידי אדם חצובות בסלע, שבכל אחת מהן מצוי מקדש בודהה קטן. כל מערה כזאת מומנה והוקמה על ידי משפחה מקומית עשירה כדי להנציח את קרוביהם שהלכו לעולמם וכדי לשמש לה מקום פולחן. המערות הוקמו לאורך כמה מאות שנים החל מהמאה הרביעית לספירה והמקדשים שבתוכן השתמרו בצורה יוצאת מהכלל תודות לאוויר המדבר היבש ולחשיכה השוררת במערות. גם לאחר שדונהואנג ירדה מגדולתה, המשיכו איכרים מקומיים לשמור על המקדשים ולתחזק אותם, אם כי יש לציין שבמקרים רבים נסיונותיהם לבצע תיקונים או שחזורים רק גרמו למקדשים נזק גדול יותר לטווח הארוך. אגב, רוב המערות סגורות לציבור המבקרים. מאוחר יותר הוסבר לי, שהסיבה לכך היא הרצון לשמר את המערות גם לדורות הבאים, ועל כן הגישה נכון להיום מוגבלת לכמה עשרות מערות בלבד.
הימים הם ימי חופשת הקיץ ודונהואנג והמערות כורעות תחת נטל התיירים – רובם המוחלט סינים. כמו כל אתר תיירות סיני, גם זה מסודר ומאורגן באופן שלפעמים יכול קצת להעיק ולמתוח את הסבלנות של המבקרים עד לקצה. בכניסה לאתר יש מרכז מבקרים ענק, ושאטלים לוקחים את הנוסעים ממנו למערות עצמן. בגלל קשיי תקשורת ועומס בקופות, רכשתי כרטיס ״הכול כלול״ ב-258 יואן (כ-30 אירו שדקרו קצת בכיס). הכרטיס כולל בין היתר גם שני סרטים לצפייה במרכז המבקרים לפני הנסיעה למערות. סרט אחד מציג את ההיסטוריה של העיר והאיזור. הסרט השני מתמקד במערות עצמן. הסרטים אינפורמטיביים מאוד (יש גם תרגום לאנגלית), אבל קצת ארוכים ומתישים. ההגיון של הסרט הראשון עוד מובן לי איכשהו, אבל ההגיון של הסרט השני – שמוקרן בלי שום הצדקה נראית לעין באולם קולנוע 360 מעלות – חמק ממני: הוא מציג ומתאר בפירוט רב חלק מהמערות – והרי אנחנו תכף נוסעים לראות אותן בעצמנו! תארו לעצמכם שבכניסה למוזיאון לאמנות הייתם נאלצים לצפות בסרט שמציג את יצירות האמנות החשובות שמוצגות במוזיאון. חוץ מלצלוח בשלום את הסרטים הלא-כל-כך-מעניינים נאלצתי גם להידחק עם עוד מאות אנשים במסדרונות הצרים שהובילו אותנו מאולם אחד לשני, עד שלבסוף נפלטנו החוצה לחניון השאטלים ונלקחנו למערות.
פה אני עוצר לרגע כדי לדבר על תופעה שאני עדיין מנסה להסתגל אליה. הסינים עושים הרבה מאוד דברים טוב מאוד, והם גם משתפרים כל הזמן. אבל דבר אחד הם לא יודעים לעשות: לעמוד בתור. דחיפות, הדחפויות, השתחלויות, חיתוכים ואפס שמירת מרחק הם המאפיינים של התור הסיני המצוי. ושלא תבינו לא נכון: אין עצבים, אין מריבות ואין ויכוחים. זו תרבות העמידה בתור וכולם חיים עם זה בשלום (חוץ ממני כנראה). פעם אחר פעם אני נופל בעניין הזה: מתוך הרגל גרמני אני נוהג לעמוד בתור תוך שאני שומר מרחק של כחצי מטר או קצת יותר מהעומד לפני. אלא שהאנשים שמאחורי מפרשים זאת כהזמנה לשדרג את מקומם בתור, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה, שלושה סינים כבר הצליחו להשתחל לחלל הזעיר שהשארתי לפניי.
טוב, נחזור למערות.
הסיור במערות אפשרי רק בקבוצות עם מדריך. יש גם הדרכה באנגלית, אבל בהיעדר הכוונה ברורה, נעמדתי בטעות בתור של המקומיים, עד שאחד הסדרנים הבחין בי, שלף אותי מתוך התור וכיוון אותי ל״איזור ההמתנה לדוברי שפות זרות״ (השימוש בלשון רבים קצת מוגזם – המדריך שלנו אמר לי מאוחר יותר שחוץ מסינית יש הדרכה רק באנגלית). חשבתי שאפגוש שם כמה חיוורי פנים כמוני, אבל כל היושבים באיזור ההמתנה היו אסייתיים – כנראה בעיקר יפנים וקוריאנים, שלפי התרשמותי מטיילים בהמוניהם בסין. בסוף הגיע מדריך מלווה בבחור ג׳ינג׳י ואישה ממוצא אסייתי עם ילד וסימן לי להצטרף אליהם. הבחור הוא דויד מדנמרק – סטודנט שלומד בסין – והאישה היא לאורה מקליפורניה, שאמנם דוברת סינית אבל לקחה את ההדרכה באנגלית בשביל הילד, דני.
המדריך, שבחר לעצמו את השם כריס, אמר לנו שהגענו באחד הימים העמוסים בשנה. האתר בנוי להכיל לכל היותר כ-22 אלף מבקרים בכל רגע נתון, וכרגע המונה עומד על 20 אלף. לי זה הרגיש כמו 200 אלף. כיוון שהיינו קבוצה קטנה, נהנינו מגמישות רבה יותר, והמדריך עקף בלי בושה קבוצות אחרות ונדחף לפניהן (לפעמים אתה נמצא בצד שנהנה מתרבות העמידה בתור הקלוקלת). למרבה הצער אסור לצלם בתוך המערות (חפשו תמונות באינטרנט) כדי לשמור על שלמות תכולתן, והן חשוכות לגמרי – המדריך משתמש בפנס חלש כדי להאיר את הפסלים וציורי הקיר הרלבנטיים. בנוסף, כל קבוצה מבקרת בלא-יותר מ-4-5 מערות שנבחרות על ידי המדריך. בשום אופן אסור לשוטט באתר לבד או להיכנס למערות ללא הדרכה. די מובן בהתחשב בחשיבותן ההיסטורית והארכיאולוגית של המערות, ובמצב השימור העדין שלהן. בסופו של דבר גם אין ממש טעם לבקר יותר מאשר בקומץ מערות, כי אם להודות על האמת, רובן די דומות האחת לשנייה, ויש גבול גם ליכולת שלי להתפעל מעוד ציור קיר ומאוד פסל שנראה די דומה לפסל הקודם. באתר יש גם שתי מערות עם פסלי בודהה ענקיים, שאחד מהם הוא פסל הבודהה הגדול ביותר שנמצא בחלל סגור. גובהו כ-30 מטר והוא נמצא בתוך מערה שמימדיה רק קצת גדולים יותר מאלה של הפסל. כלומר, ניתן לצפות בפסל רק ממרחק של מטרים בודדים בתוך חלל סגור. האפקט מרשים. לוקח כמה שניות להבין שגוש האבן הענק שנמצא מטר ממך הוא למעשה כף רגלו היחפה של בודהה. את הפנים שלו ניתן לראות רק מזווית של נמלה שמתבוננת בבן-אדם מגובה האדמה. בכל מקרה, לכל מבקר יש אולי 30 שניות להתרשם מהפלא: המבקרים עומדים בתור בכניסה, מובלים בתוך מסלול תחום לתוך המערה, חולפים מול הפסל וממשיכים הלאה לעבר היציאה. לא תענוג גדול, אבל כנראה שאין דרך אחרת לנהל את זה.
ביציאה מהאתר כתבתי לצ׳יהאלין – נהגת המונית שלקחה אותי למלון. לקח לה קצת זמן להגיע, אבל היא פיצתה על זה בחביבות וחמימות כמעט אימהיות (היא אמא לשני ילדים), ובעזרת אפליקציית תרגום, וידאה שהביקור עובר עלי בנעימים ושאלה אם אני צריך עזרה כלשהי בדברים נוספים. בשלב זה הסתפקתי בנסיעה לעבר היעד הבא – הדיונות המזמרות.
דונהאנג שוכנת בשוליו של מדבר גובי. בסמוך לעיר מתנשאות דיונות חול ענקיות – חלקן מגיעות לגובה של כמעט 300 מטרים. תנאים אקלימיים, גאוגרפיים וטופוגרפיים מיוחדים הביאו ליצירת הדיונות האלה: הרוח המנשבת דרך מעברי ההרים סוחפת איתה חולות מהמדבר, וברגע שהן מגיעות לשטח הפתוח הן נחלשות והחול נוחת. התנאים האלה הביאו לא רק ליצירתן של הדיונות אלא הם גם ״מתחזקים״ ומשמרים אותן. הדיונות אגב מכונות ״הדיונות השרות״, משום שכאשר הרוח נושבת ביניהן, היא גורמת לגרגרי החול להתחכך אחד בשני ולהשמיע צליל שדומה לנהמה או לשריקה בטון נמוך. בכל זמן שהותי באתר לא הצלחתי לשמוע את שירת הדיונות.
בלב הדיונות מצוי אגם טבעי קטן המכונה ״אגם הירח״ (Crescent Lake) בשל צורתו הדומה ל… תנחשו לבד. האגם הוא סוג של פלא – חרף התנאים המדבריים, הוא לא מתייבש. האגם היה מוכר כבר בימי קדם כנווה מדבר, והיווה מוקד משיכה לסוחרים, נזירים-נודדים ונוודים אחרים, שהגיעו למקום כדי לנוח, לשתות ולאכול, והתייחסו בחרדת קודש לאואזיס הזה בלב המדבר. כיום, יותר משזה פארק טבע, זהו סוג של פארק שעשועים, ומוצעות בו אינספור אטרקציות ופעילויות – רכיבה על גמלים, נגיעה ברכבי שטח, גלישה על הדיונות באמצעות מזחלת, טיסה במסוק ובכדור פורח מעל הפארק, וכמובן מסעדות ובתי קפה, דוכני אוכל ומזכרות, והאטרקציה אולי המשונה מכולן: לבישת בגדים מסורתיים כולל איפור ושיער ופוטו-שוטינג על ידי צלם מקצועי על רקע הדיונות (מאוחר יותר למדתי שהאטרקציה הזאת מוצעת בהרבה מאוד אתרי תיירות נוספים). אפשר להתפעל מהיעילות, הארגון והסדר, ולפעמים זו אולי הדרך היחידה לנהל אתרים כה פופולריים כאלה, אבל לפחות לטעמי, כל העומס המסחרי, הפעילויות, ריבוי השלטים, השבילים המסודרים, הפסלים הצמחייה המוקפדת ושאר הפסיליטיז, גורעים מהיופי הטבעי של השמורה ומקשים להיטמע בתוכו.
שוטטתי לי בפארק, התרשמתי מהנוף ומהאגם, תוך שאני מנסה להתעלם מכל הרעשים – הווקאליים והוויזואליים – מסביב. טיפסתי על אחת הדיונות ונהניתי מהנוף שנפרש מתחתיי. לאחר חכיכה בדעתי, החלטתי בכל זאת ללכת על גלישה מהדיונה עם מזחלת, אבל בשיחה עם חבורת צעירים שהמתינו לתורם לגלוש, התברר לי שהייתי צריך לקנות כרטיס בקופה למטה, ולא היתה לי כוונה לרדת ולעלות שוב. היות והבחורים קנו הרבה כרטיסים כדי לגלוש שוב ושוב, הם הציעו לי כרטיס אחד במתנה וסירבו לקבל ממני כסף. חמודים. כמובן שהם רצו גם להצטלם איתי. אחד מהם, ברגע ששמע שהגעתי מגרמניה, אמר משהו בהתלהבות בסינית, ואז עשה לעברי תנועה עם היד מהסוג שאסור לעשות בגרמניה. לא אמרתי כלום. נעצתי בו מבט מתפלא ונענעתי בראשי לשלילה. לא באמת כעסתי, בעיקר נדהמתי והייתי גם קצת משועשע. אחד החברים צעק לעברו משהו שנשמע כועס. הוא נבהל ונראה כאילו היה רוצה שהדיונה תפער פיה ותקבור אותו בחול בזה הרגע. את עשר הדקות הבאות הוא העביר בנסיונות להתנצל בפניי באנגלית רצוצה. בסוף הודעתי לו, שאם אשמע ממנו עוד נסיון התנצלות אחד, אני משליך אותו במורד הדיונה. נראה לי שהוא למד את הלקח.
הגלישה היתה חביבה, אם כי לא בטוח שהייתי משלם עליה 40 יואן (כ-5 אירו). הבחורים התעניינו אם אני מתכוון להישאר לשעות הערב, שאז צפוי להתקיים במקום קונצרט כלשהו כולל מופע תאורה על גבי הדיונות. נשמע מפתה, אבל אחרי יום שלם במדבר התגעגעתי קצת למזגן במלון. כתבתי לצ׳יהאלין, שהגיעה לאסוף אותי ולקחה אותי למלון. תיאמתי איתה את התוכניות שלי ליום המחרת, ונפרדנו. את הערב השני העברתי גם בשוק הלילה וקניתי קצת מזכרות.
צ׳יהאלין הגיעה ביום המחרת ב-9 בבוקר לאסוף אותי מהמלון. היעד: אתר מערות בודהה נוסף, מרוחק יותר מהעיר ופחות מתוייר, וכן מעבר יאנגגואן, המרוחק אף יותר – כ-70 ק״מ מהעיר. בדרך לשם שוחחתי עם צ׳יהאלין באמצעות אפליקציית תרגום. היא בת 43, ויש לה כאמור שני ילדים. היא נולדה וחייה את כל חייה בדונהואנג, ומעולם לא יצאה את גבולות הפרובינציה. היא הודיעה לי שהיא מקנאת בי על הטיולים שלי והוסיפה ״אתה נהדר!״. בהמשך הרעיפה עלי מחמאות נוספות כגון ״אתה מאוד נאה!״ ו״אתה מאוד חכם!״. בחיי, היה שווה להגרר לאורך 15 אלף קילומטרים ברכבות ואוטובוסים בשביל מחמאות כאלה. שלא תטעו: אין פה שום עניין רומנטי. אם יש דבר ששמתי לב אליו די מהר בסין ולמדתי לחבב, זו הישירות, הבוטה לפעמים, של הסינים והסיניות, שפשוט אומרים לך בפרצוף את מה שעולה בראשם באותו רגע. לפעמים זה מוזר ואפילו פוגעני – ראו למעלה למשל את הבחור שבחר בדרך מאוד לא-ראויה לברך אותי, או את ההוא מהפוסט הקודם שביקש למסור תודתו לגרמניה על תרומתה לסין במלחמת העולם. אבל לרוב אלה דברים נעימים לאוזן. ועדיין, צריך להיזהר: כשהמחמאות מגיעות מבת המין השני הן עשויות להתפרש כבעלות כוונות רומנטיות, אבל לרוב זה אינו המצב כלל וכלל. יתכן ומדובר ברצון להחמיא, למצוא חן ולגרום לאורח להרגיש בנוח, ולפעמים המחמאה יוצאת קצת ישירה מדי, נטולת עידון או אנדרסטייטמנט. ואולי זה גם עניין שקשור להבדלים בין השפות.
בינתיים הגענו למערות, שהתגלו במובן מסוים כבזבוז זמן, במיוחד אחרי שביקרתי כבר באתר המערות הגדול יותר. גם אין שם הדרכה באנגלית, אז יכולתי להתרשם מהמערות ומהמקדשים, אבל בלי להבין את דבריה של המדריכה. בנוסף, מצב השימור של המערות פחות טוב, וחלקן נבזז בעבר ופסלי הבודהה שבהן נהרסו או נלקחו. לפחות הנזק הכספי קטן בהרבה – רק 30 יואן דמי כניסה, כ-3.5 אירו – המקום הרבה פחות צפוף ואין בו תורים, והנוף המדברי נהדר. כשיצאתי משם צ׳יהאלין מיהרה לעברי עם שקית מלאה במשמשים מתוקים כמעט כמוה. אחרי שאכלתי שלושה וסירבתי לרביעי, היא לקחה מידי את החרצנים, פיצחה אותם עם אבן ונתנה לי לאכול את תוכנם (כן, זה אכיל). מאיזו פלנטה נחתה כאן האישה המקסימה הזאת?
מהמערות המשכנו ליאנגגואן – מעבר החומה העתיק. פירוש השם הוא אגב ״מעבר השמש״ (יאנג = שמש, אור, הצד המואר; גואן = מעבר, שער, מחסום גבול). מקור השם הוא כנראה המיקום הדרומי-מערבי של השער, הפונה אל השמש. כ-70 קילומטרים הלאה משם מצוי מעבר יומנגואן (Yumenguan, מעבר אבן הירקן), שיש בו שרידים מרשימים יותר ואותנטיים של החומה והמעבר, אבל בשל המרחק החלטתי להסתפק ביאנגגואן, שכולו משוחזר והשרידים בו פחות מרשימים. מאוחר יותר למדתי שיומנגואן נועד יותר לפעילות צבאית, בעוד יאנגגואן שימש יותר למעבר של שליחים דיפלומטיים, שיירות סוחרים, נזירים ונוודים אחרים. בנוסף, יאנגגואן זכה למעמד רומנטי יותר בתרבות הסינית, והונצח בשירים ויצירות ספרותיות אחרות, בהיותו סמל של פרידה וגעגועים, עזיבת סין אל הלא-נודע או להבדיל – חזרה הביתה אל המולדת האהובה.
הסתובבתי ביאנגגואן כשעתיים ושקעתי בפנטזיות ומשחקי דמיון על ימי עבר, שיירות של סוחרים מותשים, גמלים צמאים, פקידי מכס חסרי סבלנות וחיילים משועממים. לפעמים זה בלתי נתפס בעיניי כיצד בני אדם לפני מאות שנים החזיקו מעמד ותחזקו מוצב מתפקד ופעיל במקום המרוחק, היבש והנידח הזה. גם יאנגגואן עמוס בפעילויות שונות שניתן לקחת בהן חלק, אלא שפה מדובר בעיקר על פעילויות חינוכיות שמנסות להחיות את ההיסטוריה כמו הנפקת ״תעודות מעבר״ (ראו וידאו), סדנאות קליגרפיה סינית, ירי בחץ וקשת, הצגות הממחיזות סצינות מהחיים במעבר הגבול ועוד. הסתפקתי בהסתובבות בשטח המעבר והתבוננות במבנים ובנוף, עד שהגיע הזמן לחזור למונית של צ׳יהאלין ולמלון.
אחרי ארוחת צהריים מהירה ומנוחה במלון, ביליתי עוד ערב בשוק הלילה על שתי כוסות בירה וחזרתי למלון. למחרת בבוקר הגיעה צ׳יהאלין לקחת אותי מהמלון לתחנת הרכבת. כשנפרדנו, הגשתי לה את היד ללחיצה מנומסת, אבל היא התעקשה לתת לי חיבוק. כבר כתבתי בפוסט הקודם: לא תמיד צריך מילים או לדבר באותה השפה. לחיבה דרכים משלה.
בשלב הזה אני עוזב את הפריפריה המדברית וממשיך מזרחה אל האיזורים העשירים יותר והערים הגדולות של סין. כ-1,200 קילומטרים עד ליעד הבא, עשר וחצי שעות נסיעה ברכבת. דיווחים בפוסט הבא.
עדכון לפוסט הקודם
בעקבות הפוסט הקודם ורשמיי מתרבות האכילה הסינית, הזכירה לי איבון שלפני כמה שנים, הממשל הסיני הכריז על יוזמת ״הצלחת הריקה״ שמטרתה לעודד את האזרחים להמנע מבזבוז והשלכה לפח של מזון. אני אפילו זוכר שדווח על כך בתקשורת המערבית, אם כי בטון הקבוע של "תראו איך הסינים מתקדמים וסוגרים את הפער מאיתנו, המערביים הנאורים". בערים הגדולות ובקרב אוכלוסיות מבוססות ומשכילות יותר זה כבר הפך לנורמה – אנשים מזמינים פחות אוכל, ואת מה שנשאר מבקשים לארוז ולקחת הביתה. כמובן, הרושם שלי מהסתובבות ברחובות הערים היה קצת שונה. כמו תמיד, ליוזמות מהסוג הזה לוקח זמן לחלחל לכל שכבות האוכלוסייה.