עדכון חי (בערך), 23.04.2025
נחתתי שלשום בערב בבאקו אחרי טיסה קצרה של 50 דקות מטביליסי. הגעתי להוסטל שהזמנתי מראש ואחרי עשר דקות במקום החלטתי שאני לא נשאר שם – המקום בפועל היה רחוק מאוד מהתיאור שלו באינטרנט, המטבח מטונף ומבולגן והצוות אנטיפתי ואדיש. עוד באותו ערב הזמנתי חדר במלון אחר, ביליתי את הלילה בהוסטל ולמחרת בבוקר עברתי למלון החדש.
חוויות מבאקו ואזרבייג׳אן בהמשך, כעת עוד מגאורגיה.
17.04.2025 / טביליסי
בעברי המתרחק הייתי חובב ספורט גדול, בעיקר כדורגל. צפיתי כמעט בכל מה ששודר בטלויזיה, הלכתי למשחקים, עקבתי אחרי ליגות, מועדונים, שחקנים, וצברתי ידע עצום בסטטיסטיקות והיסטוריה ספורטיבית. אפילו עבדתי תקופה קצרה כעורך ספורט ב״מעריב״, ובמשך שנים תיחזקתי במסירות בלוג ספורט אישי.
בערך לפני קצת יותר מעשור החל העניין שלי בספורט לדעוך. ההסבר הכי טוב שמצאתי לזה היה שפשוט התבגרתי והפסקתי להתרגש. כנראה שגם השחיתות של ארגונים כמו פיפ"א ואופ"א התחילה להימאס עלי. ובעיקר, הרגשתי שכבר ראיתי הכול, ואי אפשר לחדש לי יותר, וקשה לגרום לי להתלהב. שמתי לב שאני מתקשה להישאר מרוכז מול משחק שלם, חשוב ככל שיהיה. בעשור האחרון הצטמצם העניין שלי בספורט לטורנירים ואירועים גדולים (אליפות עולם, אליפות אירופה, אולימפיאדה).
ובכל זאת, משהו מהעניין והסקרנות נותר. עוד לפני שיצאתי לטיול, החלטתי שאם תהיה לי הזדמנות לתפוס אירוע ספורטיבי בלייב באחת הארצות שאבקר בהן, לא אוותר עליה. בכל זאת, כשרוצים להכיר תרבות חדשה, גם איצטדיון כדורגל הוא מקום טוב לעשות את זה.
באיסטנבול זה לא הלך, אבל לפני שהגעתי לטביליסי גיליתי שביום שלאחר בואי, מתקיים בה משחק בין דינמו המקומית לדילה גורי (Dila Gori). אחרי חיפוש ארוך ומעיק ברשת תוך גלילה באתרים בגאורגית, הצלחתי למצוא אתר שמוכר כרטיסים אונליין למשחק. להפתעתי, מחיר הכרטיס היה רק 5 לארי (בערך 1.60 אירו. כן, אירו אחד ושישים סנט). הייתי צריך לוודא כמה פעמים שאני באמת רוכש כרטיס כניסה למשחק ולא משהו אחר (קופון לבירה במזנון?).
דינמו טביליסי – פעם שם גדול בליגה הסובייטית והיום עוד קבוצה בליגה הגאורגית החלשה – משחקת באיצטדיון הלאומי על שם בוריס פאיצ׳דזה. יש לי חיבה לאיצטדיונים ואני אוהב לבחון אותם ולהתרשם מהתכנון והעיצוב שלהם, ובעיקר עד כמה הם ידידותיים ונוחים לצופים. איצטדיון בוריס פאיצ׳דזה מרשים למדי ועם מיקום לא שגרתי לאיצטדיון כה גדול, ממש בלב העיר. הגישה נוחה, וזווית הראייה טובה מכל פינה באיצטדיון. בהתחשב בעובדה שנבנה כבר לפני 50 שנה, מדובר במתקן ראוי ביותר.
אבל דווקא בשל כך המשחק עצמו היה חוויה קצת עצובה. מילא הרמה הספורטיבית, לא ציפיתי ליותר מדי, אבל מספר הצופים שהטריחו עצמם למשחק עמד על כמה מאות בודדות. באיצטדיון של 55 אלף מקומות, זה קצת לא נעים. כשראיתי כמה קטן הקהל, הבנתי גם למה הכרטיסים כל כך זולים – זה כנראה ממילא לא מקור ההכנסה העיקרי של המועדון, אז עדיף כבר למכור במחיר סמלי. אם המחיר היה רק טיפה גבוה יותר, כנראה שאף אחד לא היה מגיע למשחק.
ובכל זאת היתה לי חוויה נהדרת, ולאו דווקא בגלל המשחק (דינמו ניצחה את דילה 2:1). כשהגעתי לאיצטדיון גיליתי שלא כל כך פשוט להיכנס. כל השערים היו סגורים (בגלל מיעוט הצופים, פותחים רק שער כניסה אחד). בעודי מקיף את האיצטדיון ומחפש את הכניסה, ניגש אלי גבר חביב מלווה באישה צעירה וילד ושאל באנגלית אם אני יודע איפה הכניסה. הצעתי שנחפש ביחד.
עשינו היכרות. השלושה הם אבא – סמי – הבן שלו ניק והדודה, אחותו של סמי, סתארה. שאלתי מאיפה הם, והם ענו: איראן. כמובן. כשהצגתי את עצמי ואמרתי שאני מישראל, סמי כל כך התרגש עד שמיד נתן לי חיבוק.
הוא יזם הייטק שחי כבר הרבה שנים בלונדון. הבן שלו חי עם האמא במדריד וכרגע מבלה את חופשת האביב עם אבא שלו, וסתארה היא מקומית – היא חיה ועובדת כבר שבע שנים בטביליסי. וכפי שלמדתי מאוחר יותר, גם ההורים חיים בטביליסי. אה, ויש עוד אחות, שמזה חצי שנה מתגוררת בברלין.
הביקור במשחק היה בעיקר בשביל הילד, בן 7, שהגיע לבוש במדים של נבחרת גאורגיה והיה נרגש מאוד – זה היה בסך הכול המשחק השני שהוא הלך אליו בחייו (הקודם היה בלונדון: טוטנהאם נגד בלקבורן). רק הנוכחות שלו הפכה את המשחק לחוויה מרגשת. ללכת למשחק עם ילד שרק מתחיל לגלות את הכדורגל, זו הזדמנות לראות את המשחק דרך העיניים שלו ולחזור לעבר הרחוק, שבו כדורגל ריגש והלהיב גם אותי.
אין לי מושג איך הייתי חווה את המשחק בלי המשפחה המקסימה שפגשתי – אולי הייתי חובר לכמה מהישראלים או הגרמנים שהגיעו למשחק – להערכתי כמחצית מהקהל, הקטן ממילא, היו תיירים. זה לפחות הרושם שקיבלתי כשירדתי למזנון לקנות בירה. אבל כאמור, אנשים טובים שאנו פוגשים באמצע הדרך, כמאמר השיר, הופכים את החיים למעניינים ועשירים יותר.
בסיום המשחק חיכתה לי הפתעה. מסתבר שמשפחת סמי (כן, זה גם שם המשפחה, ושמו המלא של סמי הוא סמי סמי), יוצאת למחרת לפיקניק עם חברים על חוף האגם, והם הזמינו אותי להצטרף. נראה שזה גורלי בטיול הזה: אני יוצא לחפש מקומיים ומוצא איראנים. לא שאני מתלונן, להיפך. מה גם שנראה שהם שמחים למצוא אותי.
אמנם תכננתי ביום המחרת לצאת לטיול בהרים, אבל כבר למדתי שפשוט לא מוותרים על הזדמנות לבלות עם אנשים אחרים, במיוחד לא עם כאלה, שיש מי שטוען שהם האויבים שלנו. אז גם בשם אחוות העמים, אבל בעיקר כי מדובר באנשים מאוד נחמדים, קיבלתי מיד את ההזמנה.
18.04.2025: קצין וג׳נטלמן
למחרת, על שפת האגם, התוודעתי להורים של סמי וסתארה, ולכמה חברים מקומיים ממוצא איראני של סתארה. סמי הזהיר אותי מראש שפיקניקים של איראנים נמשכים יום שלם, אז לא עשיתי תוכניות אחרות. ואכן היינו שם מ-12 בצהריים עד כמעט 8 בערב.
הרבה אלכוהול נמזג, הרבה אוכל נאכל, בשרים נצלו על מדורה (נאלצתי לאכזב את מארחיי ונמנעתי, חרף נסיונות שכנוע חוזרים ונשנים), והיו גם ריקודים. בשלב מסוים התארגן משחק כדורגל מאולתר – הבנים נגד הבנות, שקבוצתן חוזקה על ידי כדורגלן חובב מקומי שבמקרה עבר שם. אני לא זוכר מתי שיחקתי כדורגל בפעם האחרונה, זה היה מזמן, אבל אני זוכר שהפסקתי בגלל שהייתי חוזר מכל משחק עם איזו פציעה. הפעם הצלחתי לא להיפצע, אבל לא בטוח שזו היתה חוויה בריאה במיוחד, בטח לא אחרי שלוש בירות וכמה שוטים של יגרמייסטר. בכל אופן היה משעשע, והילד כמובן שמח והתרגש מאוד, וזה הכי חשוב.
לצד המשחקים והריקודים, את רוב הזמן העברתי בשיחה עם אביו של סמי, הושאנג. להושאנג יש סיפור חיים מרתק: הוא שירת כל חייו בצי האיראני וטיפס עד לדרגת אדמירל. הוא למד וחי כמה שנים בגרמניה, ומדבר גרמנית שוטפת. הוא סיפר על חוויות מהתקופה שבה חי בגרמניה, על חוויותיו ממלחמת איראן-עירק, ועל החיים באיראן שלפני המהפכה. הוא שמח שכל המשפחה יצאה מאיראן, ולא מתגעגע במיוחד. חוץ מכשרון לשפות, הוא גם צייר חובב, והראה לי על הטלפון את יצירותיו. ביקשתי לקנות אחת מהן, והוא מיד הציע לי אחת במתנה. נראה אם בזמן הקצר שנשאר לי אספיק לקפוץ לראותו ולבחור לי יצירה מקורית.
החגיגה נמשכה לתוך הערב, וכשהתחיל להחשיך, אכלנו קאהו סקנג׳אבין (Kahoo Sekanjabin) – עלי חסה טבולים בסירופ שעשוי מחומץ וסוכר, ונפרדנו לשלום.
נראה שלא חסרים אנשים טובים באמצע הדרך. צריך רק למצוא אותם.
