בדיוק שלושה חודשים חלפו מאז שחזרתי מהטיול, וקשה לומר שנחתתי. נכון, בסך הכול חזרתי לשגרה, אם אפשר לקרוא ככה למצב הנוכחי, שבו אני עדיין טרוד בחיפוש עבודה. אבל גם אם הגוף חזר לצעוד במסלולים המוכרים של החיים, הראש עדיין חוזר כמעט כל יום אל הדרכים, אל המרחבים. זה התוכן של הפוסט הנוכחי, שיהיה לפני האחרון בסיפור המסע הזה.
כמעט כל המטיילים הוותיקים שפגשתי במהלך המסע הזהירו אותי שטיולים מהסוג הזה ממכרים. וכמו כל התמכרות, ברגע שמתחילים, קשה להפסיק – בין אם לטייל ממש או – בהיעדר המשאבים או הזמן – רק לפנטז על הטיול הבא, או לשחזר בראש את הטיול הקודם. אני בהחלט יכול להבין את זה עכשיו – אין במציאות היומיומית שלנו כמעט תחליף לתחושת החופש שמציע מסע כזה, למרחבים הפתוחים, לספונטניות ולאופן הנינוח שבו נוצרים קשרים עם אנשים אחרים – מטיילים או מקומיים. יש כאן בהחלט פוטנציאל להתמכרות.
אבל אישה חכמה ומטיילת מנוסה ממני הוסיפה לאזהרה הזאת נדבך נוסף: כמו בכל התמכרות, אם צורכים יותר מדי מהסם, הוא מאבד מעוקצו ומהשפעתו; ככל שמטיילים יותר, הסקרנות – המנוע העיקרי של כל טיול באשר הוא – נשחקת, וההתלהבות ממקומות חדשים דועכת. הנסיון – אחד הכלים החשובים ביותר בארגז הכלים ההישרדותי שלנו – הופך לרועץ: הוא צופה דברים מראש, ובכך מפחית מעוצמת ההתרגשות של הפעם הראשונה.
גם את זה אני יכול להבין, כי אני מכיר את זה מהתמכרויות אחרות בחיי. למשל, ספורט (לא מהסוג שעושים, אלא מהסוג שצופים בו): מילדותי ועד סוף שנות ה-30 שלי הייתי חובב ספורט גדול – בעיקר כדורגל. אפילו ניהלתי בלוג ספורט במשך כמה שנים. הייתי מכור. לא ניכנס לסיבות לכך, אבל עם השנים ההתלהבות דעכה, ההתרגשות פחתה, והעניין שלי בספורט נעלם כמעט לגמרי. אם היו אומרים לי לפני 20 שנה שיום אחד כדורגל לא יהיה יותר חלק מחיי, לא הייתי מאמין.
אבל במה שנוגע למסעות ארוכים בעולם, אני כרגע עדיין קצת כמו ילד ששותה קפה בפעם הראשונה – הגוף עדיין באקסטזה ורוצה עוד; ואחרי שטעמתי מהמרחבים והחופש, אני רוצה עוד. עד שזה יקרה, נותר לי לפנטז או לתכנן הלאה, או להתבונן אחורה ולהיזכר בדברים שהכי שבו את לבי בטיול האחרון. או במילים אחרות: אחרי הביקור הראשון שלי באסיה – למה הכי אתגעגע? ועוד שאלה חשובה: אילו מהדברים האלה הבאתי איתי בחזרה, ואיך אפשר לשלב אותם בחיים ה״רגילים״ שלי פה בברלין?
געגוע 1: החופש המוחלט
מסע ארוך, בעיקר כזה עם open end, הוא התגלמות החופש המוחלט. בניגוד לחיים ה״רגילים״, שעמוסים באילוצים שונים ונעים במסלולים קבועים ומוכרים – עבודה, קניות, טיול בסופ״ש, קולנוע, קונצרט, בית קפה, מסעדה, ביקור אצל חברים וכו׳ – הטיול מתנהל בצורה חופשית לחלוטין, ספונטנית ואפילו גחמנית לעתים קרובות. נכון, היה לי מסלול שהכנתי מראש, ויעד סופי שחתרתי להגיע אליו, אבל בכל רגע נתון יכולתי להחליט לסטות מהמסלול הזה, או להרחיב אותו, וגם עשיתי את זה יותר מפעם אחת: לנסוע ליעד אחר מהמתוכנן; להישאר עוד יום או יומיים במקום מסוים או לעזוב מוקדם יותר; להיות עצלן או חרוץ; לקום ב-4 בבוקר כדי להקדים את החום או להישאר במיטה ובחדר הממוזג עד הצהרים; להישאר בהוסטל ולכתוב, או לצאת לטיול בהרים, או לשוטט ברחובות העיר; לדגום את דוכני אוכל הרחוב בתקווה למצוא משהו ידידותי לטבעונים, או שוב לקנות לחם וקופסאות שימורים בסופרמרקט; להיענות להצעה להצטרף לקבוצה של מטיילים אחרים, או להמשיך לטייל לבד וכו׳. החופש הזה מתפרש על פני כמה מימדים – גם בתנועה במרחב, גם בניהול (או אי-ניהול) הזמן, גם בבנייה (או פירוק) של קשרים חברתיים, וגם בהחלטות יומיומיות, כמו למשל אם להתמקד בתרבות או בטבע, באנשים או בחיות, באדריכלות או באוכל (או גם וגם וגם). זו תחושה שלא חוויתי מעולם, ואני חושב שזה הגורם העיקרי להתמכרות שעליה דיברתי בתחילת הפוסט הזה. אי אפשר כמעט לשחזר את תחושת החופש הזאת בחיים הרגילים, ויתרה מכך, זו פריבילגיה שעדיין שמורה בעולמנו למעטים בלבד. כמה פעמים בחיים נוצרת הקונסטלציה שמאפשרת יציאה למסע כזה, בעיקר בקרב אנשים שכבר חצו מזמן את ה-40, ובוודאי אם יש להם ילדים? וכמובן, בואו לא נשכח שרובם המוחלט של בני האדם בעולם מימיו לא יצא ולעולם לא ייצא למסע כזה, בין אם בגלל היעדר המשאבים הנחוצים לכך, בין אם בגלל חשש (אולי מוצדק) מהעולם החיצון, ובין אם הדרכון שלהם לא מאפשר תנועה חופשית ברוב מדינות העולם, כמו הדרכון האירופאי.
אבל איך מביאים משהו מהחופש המוחלט הזה לחיים הבורגניים הרגילים שלנו? כנראה שפשוט מנצלים כל הזדמנות לצאת אל המרחבים – למשל תוך ניצול כל חופשה לטיול, גם אם קצר יותר, או בטיולי סוף שבוע (כמה מהמטיילים שפגשתי במסעי, סיפרו שהם נוהגים לצאת בכל הזדמנות להייקינג בשמורות הטבע באיזור מגוריהם, מה שגרם לי לשאול את עצמי בכמה משמורות הטבע החביבות בברנדנבורג יצא לי לטייל, והחלטתי לא לענות כדי לא להביך את עצמי), או בהתנסויות שונות ומשונות שמותחות את גבולות איזור הנוחות – למשל קורס גלישת רוח, כפי שעשיתי רק לפני כמה שנים, ושהרחיב עבורי את מגוון החוויות והאפשרויות לפעילות בחופשה או בסוף השבוע.
געגוע 2: היציאה מאיזורי הנוחות
למה יציאה מאיזורי הנוחות שלנו, אף על פי שהיא בהגדרתה עניין לא-נוח ואפילו מעיק, היא דבר להתגעגע אליו? כנראה משום שברגע שעושים את זה, מגלים שאין באמת דבר כזה, איזור נוחות. או ליתר דיוק, איזור הנוחות קיים כל עוד לא יצאנו ממנו, וכשמתבוננים מתוכו החוצה, העולם אכן נראה מעיק, מפחיד, זר ומבלבל. אבל ברגע שנמצאים בחוץ, מגלים שיכולת ההסתגלות שלנו הרבה יותר גדולה משחשבנו. למעשה, ביציאתי למסע הזה לא בדיוק יצאתי מאיזורי הנוחות שלי, אלא הגדלתי אותם ודחקתי את הגבולות שלהם עוד ועוד – יצרתי איזורי נוחות חדשים. אם היום אצטרך משום מה לנסוע 20 שעות ברכבת בלי מיזוג במחלקה השלישית, עם מוכרי דגים מעושנים שמסתובבים בין הקרונות, זה אולי לא יהיה כיף גדול, אבל זו גם לא תהיה כבר יציאה מאיזור הנוחות – כבר עשיתי, חוויתי, ואני מכיר. וברגע שהתחלתי לדחוק את הגבולות האלה, אני רק רוצה להמשיך ולהגדיל אותם, גם בדברים קטנים במהלך הטיול עצמו: לנסוע במרשרוטקה צפופה במקום במונית; לקנות כרטיס למחלקה השלישית ולא הראשונה ברכבת; להתאכסן בהוסטל הכי זול בעיר במקום במלון; וכמובן, הנורא מכול: ליצור קשרים ולדבר, ממש לדבר – עם הפה והלשון והשיניים וכל זה – עם בני אדם אחרים.
געגוע 3: הקלות של יצירת קשרים חדשים
זה מביא אותי לנושא הבא. אחת המגפות השקטות של העולם המודרני, בעיקר המערבי, היא הבדידות. חרף ואולי בגלל כל אמצעי התקשורת המודרניים, נראה שאחד הכישורים הכי חשובים שלנו, היכולת ליצור קשרים עם בני אדם אחרים, זרים, נפגע קשות. גם את הקשרים הקיימים אנחנו מנהלים בעיקר בכתב, ויש בינינו רבים שממש נחרדים מצלצול הטלפון, שלא לדבר על צלצול פעמון הדלת. העיקר לא לבוא במגע ישיר עם הזולת. אני רואה את זה כמעט כל יום: אנשים יושבים לבדם בפארק או על ספסל בשדרה, ליד השולחן שמחוץ לקיוסק השכונתי, מדי פעם מרימים את המבט מהטלפון אבל כמעט לא יוצרים קשר עין, ולפתוח בשיחה זה אפילו קשה ונדיר יותר. כל זה משתנה כשנמצאים בדרכים. אנשים שהכרתי לפני חמש דקות בהוסטל הופכים לחברי נפש, ולו ליומיים-שלושה בלבד; מקומיים עוצרים אותי ברחוב, מברכים אותי לשלום ונכנסים איתי לשיחה שתוך שניות מגיעה לנושאים אישיים כמו זהות, מוצא, משפחה וכדומה. למעשה, בניגוד ל״חיים הרגילים״, רוב התקשורת נעשית באופן אישי, לא בהודעות טקסט. למעשה, הודעות הטקסט שמורות יותר לנושאים לוגיסטיים, תיאומים וכיוצא באלה, פחות לעניינים אישיים.
למה בחיים הרגילים זה לא כל כך פשוט? אני מבלה לעתים קרובות בפארק הקטן בבוקסהאגנר פלאץ בברלין. בניגוד לפארקים אחרים, המדשאה החשופה הזאת מאפשרת לראות במבט אחד כמעט את כל האנשים שיושבים שם, וכשמזג האוויר יפה יושבים שם המוני אנשים. אני נוהג לרבוץ שם על הדשא ולבחון את האנשים סביבי – יחידים, זוגות או קבוצות. הם נראים כמו איים – קרובים מאוד אחד לשני, אבל לא נוגעים – לא נוצרות שם אינטראקציות בין-קבוצתיות, אפילו לא בין היחידים. גם אני לא זוכר מתי והאם החלפתי שם מילה עם מישהו. למה בטיול זה קל יותר?
בפוסטים קודמים השוויתי בין הטיול שלי לשירות מילואים – רחוק מהבית בתנאים לא-נוחים ובחברת אנשים שלא בחרתי לבלות איתם. זה הזכיר לי, שגם בשירות המילואים שלי הייתי יוצר בקלות קשרים מאוד אמיצים וקרובים עם חבריי ליחידה – קשרים שהיו נגמרים ביום השחרור (יש לציין שבשירות המילואים שלי סופחתי כל פעם ליחידה אחרת, אז לא היו לי חברי יחידה קבועים). כנראה שאם אני רוצה להביא משהו מהרוח הזאת הביתה, הדרך היחידה היא פשוט לקום מהמקום שבו אני רובץ בפארק, ולגשת לדבר עם השכנים. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?
געגוע 4: האינטנסיביות החושית
המסע כולו הוא מתקפה בלתי פוסקת על כל החושים. הכול חדש, הכול שונה. לאן שלא אפנה את המבט, מראות חדשים נגלים לעיניי, ריחות זרים עולים באפי, טעמים בלתי-מוכרים ממלאים את פי, קולות שונים ומשונים ושפות לא-מובנות נקלטים באוזניים, אקלים אחר, אבק וערפיח שנישאים באוויר, מזרנים קשים ומדרכות שבורות מאתגרים את המגע המוכר של העולם. לא תמיד זה נעים (מי למען השם מאפשר לרוכלים למכור דגים מעושנים ברכבת?!), לא תמיד זה יפה או משמח (ימת אראל המתייבשת, למשל), לא תמיד זה מעניין או מסעיר (היי, דושנבה) ולפעמים זה מתיש מאוד, בעיקר כשרובו של הטיול מתקיים בקיץ – אבל זה כמעט תמיד חדש ושונה, והאינטנסיביות הזאת לא פוסקת כמעט לרגע, אפילו לא בזמן השינה (מזרנים קשים, כאמור).
נכון, גם השכונה שלי בברלין יכולה לפעמים לאתגר את החושים ולהתקיף אותם בשלל מראות, ניחוחות ורעשים, ועדיין, הכול כבר מוכר וידוע ובדרך כלל גם צפוי. אין ממש דרך לשחזר בבית את החוויה הכוללת, אבל אפשר לנסות לשחזר חלקים ממנה, למשל בבישול – מאז שחזרתי מהטיול אני מתנסה עם מנות וטכניקות בישול מהמטבח הסיני; או בטיולים קטנים באיזור למקומות שטרם הייתי בהם – ורק בברלין עצמה יש לא מעט מקומות כאלה.
געגוע 5: הכנסת האורחים
זו כמעט קלישאה, אבל אם יש משהו שמסחרר את ראשם של מערביים, זו תרבות הכנסת האורחים במדינות מסוימות. נראה שתרבות האירוח מפותחת יותר בחברות נוודיות או נוודיות-לשעבר, מהבדואים במזרח התיכון ועד עמי מרכז אסיה. הנדיבות, האדיבות, הסבלנות והסובלנות מותירים את המטייל המערבי המצוי המום ונרגש, ובעיקר נבוך. שוב ושוב חוויתי את זה במרכז אסיה, במיוחד בטג'יקיסטן (לפעמים נדמה שככל שהחברה או המדינה ענייה יותר, כך הכנסת האורחים בה נדיבה יותר) – אנשים שהכנסתם קטנה פי עשרה ויותר מההכנסה הממוצעת באירופה המערבית, מארחים אותנו, הזרים המדושנים, ומגישים לנו בנדיבות מהמעט שיש להם, בלי שום ציפייה לתמורה. זה גרם לי לתהות: למה זה לא קיים במקומותינו. טוב, ההסברים ההיסטוריים, הסוציולוגיים והאנתרופולגיים מוכרים לי, ובכל זאת – חבל.
האם אפשר לקחת משהו מזה לחיינו כאן? נזכרתי בכמה מהסיטואציות שחוויתי בטיול: אני צועד לי בחברת מטיילים נוספים באיזה עמק יפהפה, פה ושם מפוזרות בקתות מגורים קטנות, כאשר כמה מקומיים, מנפנפים לנו ומסמנים לנו להתקרב ולהתיישב בחצר. תוך דקות מוגשים לנו תה, לחם, גבינה או יוגורט תוצרת בית, פירות ואגוזים. לפעמים גם תבשילים חמים. ואז ניסיתי לקחת את הסיטואציה הזאת לברלין: תארו לעצמכם שאני עומד בפתח הבניין שבו אני גר בברלין-פרידריכסהיין, ומזמין עוברים ושבים, בעיקר כאלה שנראים כמו תיירים, לקצת תה ותקרובת בדירתי. עכשיו, תראו לי בנאדם אחד שפוי שיילך אחרי לדירה בלי לחשוש שהוא הולך להירצח או להיאנס. מה לעזאזל לא בסדר איתנו?
געגוע 6: להיות מישהו אחר
אני בדרך כלל לא מסתיר את זהותי בדרכים או בכלל. אין לי בעיה לומר שאני ישראלי, יהודי, או גרמני. בוודאי שאין לי בעיה לספר על המקצוע שלי, על השפות שאני דובר, על הלימודים שלי, או על מצבי המשפחתי. אין לי גם בעיה לדבר גלויות על מצבי הכלכלי, אם המידע הזה ממש חשוב לבני-שיחי. במהלך המסע, לא שיקרתי אף פעם לגבי זהותי או מוצאי, ולא המצאתי לעצמי איזו זהות חלופית, כי למי יש כוח לזה. ובכל זאת, המסע מאפשר עוד התנסות מסוג שטרם חוויתי: האפשרות להיות מישהו אחר. זה לא אומר בהכרח להמציא לעצמי זהות חדשה, אלא בעיקר לחוות את הזהות או הזהויות שלי באופן שמעולם לא חוויתי בעבר. לכולנו יש דעות קדומות לגבי קבוצות אתניות מסוימות – זה נורמלי. אבל הדעות הקדומות משתנות ממקום למקום. אם למשל אספר בצרפת שאני מגרמניה, סביר להניח שהתגובה תהיה משיכת כתפיים אדישה; אבל באסיה, כפי שכבר סיפרתי בעבר, זה נתקל בדרך כלל בקריאות התפעלות (ולפעמים בהצדעה מטופשת במועל יד). זה איפשר לי התבוננות אחרת על עצמי, וזו רק דוגמה אחרת כיצד הזהויות הרגילות שלנו פועלות בצורה אחרת במקומות שונים בעולם.
אבל זה בכל זאת גם מאפשר להמציא זהויות חדשות ולא-מזיקות, וליהנות מהאופן שבו הן משפיעות על הסביבה. אחת הדמויות שלבשתי במהלך הטיול נוצרה די במקרה בשלב מוקדם יחסית המסע: כשעשיתי צ׳ק-אין במלון בטביליסי, גאורגיה, בעל המקום העיף מבט בתכשיטים שלי ושאל: ״מה זה כל הטבעות האלה? אתה שאמאן או משהו כזה?״. עניתי שלא, אבל הוא מיד ענה: ״נראה לי שכן״. כשסיפרתי על כך בהמשך למטיילים אחרים, מישהו הגיב: ״בטח שאתה שאמאן, אתה השאמאן השחור (Black Shaman)!״, בהתייחסו לבגדים השחורים שלי (לא לצבע העור שלי). מאותו רגע אימצתי לעצמי את הזהות הזאת, מה שזה לא אומר, וזה הוסיף מימד של משחק ופנטזיה לטיול. בהמשך עיביתי את הדמות הזאת, קניתי תכשיטים ובגדים שחורים נוספים, והמצאתי לה סיפור רקע.
געגוע 7: הישירות
מטיילת ותיקה ממני, שביקרה לאחרונה באירופה, כתבה לי שהיא מתגעגעת לפשטות של דרום מזרח אסיה, ״למקומיים הנאיביים וחסרי האחריות, שרוכבים על האופנועים שלהם בינות לצמחים טרופיים, לאבק באוויר, לאשפה ברחובות״. סוף ציטוט. שיהיה ברור, המצוטטת הינה אסייתית בעצמה, אלה לא המילים שלי. קודם כל, כי טרם הייתי בדרום מזרח אסיה, אבל חשוב יותר: כגבר מערבי לבן, אני כנראה לא הייתי מעז להתבטא בצורה כזאת כלפי ארצות הדרום הגלובלי ותושביהן. וזה אחד הדברים שאני מתגעגע אליהם באסיה: לישירות, לאמירת הדברים כמות שהם, כפי שהם עוברים בראש, בלי פילטרים ובלי תקינות פוליטית ובוודאי בלי שפת ה-Woke. אני לא מתנגד לתקינות פוליטית או ל״שיח מכיל״ כפי שקוראים לזה, להיפך, אני בעד. אבל זה יכול להיות מעייף. באופן אישי זה גם הופך אותי לקצת נוירוטי, בגלל החשש מהמכשולים הלשוניים שאולי אורבים לי במורד השיחה.
אני אולי לא הייתי בוחר להשתמש במושג ״נאיביים״, אבל יש בזה משהו: במידה מסוימת, רבים מתושבי מרכז ומזרח אסיה הם תמימים, במובן הזה שהם פחות חשופים למקומות אחרים בעולם, לתרבויות ומנהגים זרים, ובודאי לטרנדים חברתיים ולתרבות השיח המקובלת במערב. התוצאה: שיח ישיר ובוטה יותר, שלאוזניים מערביות עשוי להישמע צורם ו. אבל עבורי היתה בכך הקלה מסוימת, ובעיקר תחושה של חיבור מהיר ומשמעותי יותר עם מקומיים שפגשתי בדרכי, כיוון שהשיחה מגיעה מהר יותר למחוזות עמוקים יותר של הנפש, בלי מסלול המכשולים הרטורי שאנחנו נאלצים לעתים לעבור בשיחותינו, ובלי הריקוד הזהיר שאנחנו מבצעים סביב נושאים רגישים כמו זהות, מגדר או אפילו כסף. הנושא הזה מתחבר באופן טבעי לנושא הבא, אולי הרגיש מכולם.
געגוע 8: להיות נחשק
אני לא מחשיב את עצמי לאדם יפה תואר. אני לא מכוער, ויש לי את האיכויות שלי, אבל אני לא מהגברים האלה, הבנויים לתלפיות, שנכנסים לחדר וכל הראשים מסתובבים לעברם, גם של הנשים וגם של הגברים. זה בסדר, אני חי עם זה בשלום. ואז הגעתי לאסיה, ופתאום גיליתי שאני גבר נחשק שנשים בוחנות אותו בעניין: המראה הזר, הקומה התמירה, הלבוש השונה, התכשיטים, וכמובן – הזקן. אני נכנס לחדר, הראשים מסתובבים, והמבטים ננעצים. ואני יודע: זה לא רק המראה, זו גם הפנטזיה שפועמת ברקע, ואלה ההנחות המוקדמות בואכה הדעות הקדומות החיוביות: הוא מטייל בעולם ולא עובד אז הוא בטח עשיר ויש לו שתי מרצדסים בחנייה, ובוודאי שהוא מאוד משכיל, ובטח אמיץ מאוד וחזק ורב תושייה. רק שיהיה ברור: אני בקושי אחד או שניים מהדברים האלה, ומרצדס אף פעם לא היתה החלום הרטוב שלי.
זה מתחבר כאמור לסעיף הקודם: גם את הזהות המגדרית שלי חוויתי פתאום מחדש. וזה לא אני: כמעט כל מטייל או מטיילת שדיברתי איתם על הנושא, סיפרו שזו גם החוויה שלהם. פה רק חשוב לציין, שגם כאן מתבלטת לה הפריבילגיות שלי, בהיותי גבר: אצל נשים, המראה הזר הרבה פעמים מוביל לדעות קדומות מסוג אחר, ומשם להטרדות מיניות ואף לדברים חמורים מכך. אין כמעט מטיילת שלא חוותה את זה ברמה כזאת או אחרת. אז אם הייתי אישה, אולי זה לא היה משהו להתגעגע אליו.
ועוד הבהרה: זה לא הוביל לשום דבר שאתם אולי חושבים או מפנטזים עליו. נהניתי מהמבטים ומתשומת הלב, אבל בשום שלב לא ניסיתי לקחת את זה הלאה – זה פשוט לא היה העניין בטיול הזה, ופוטנציאל ההסתבכות נראה לי גדול מדי.
בסופו של דבר, זה יותר מהתחושה שאני נחשק: זו התחושה שרואים אותי, ששמים לב אלי, שמתעניינים בי. בחיי בעיר הגדולה והפלורליסטית, זה קורה לעתים רחוקות מאוד.
