16.04.2025 / כותאיסי
קשה שלא להתאהב בגאורגיה, בתושביה, נופיה, תרבותה וההיסטוריה שלה. כל מה שסיפרו לי על הארץ הזאת מתברר כאן כמדויק. הטבע מהמם ביופיו, האוכל טעים, היין משובח, ולא נתקלתי פה באדם אחד שהזעיף לי פנים או רטן כשניסיתי לשאול משהו, או כשנאלצתי להתנצל על כך שאינני דובר גאורגית או רוסית. כמי שחי בברלין, העיר שבה זעפנות ונרגנות הם היחס הנורמלי והסביר מצד נותני שירות, זה שינוי מרענן.
בפוסט אודות הבילוי בפארק בבאטומי הזכרתי את הכמיהה הגדולה של גאורגיה להכרה בינלאומית. זה מוטיב שחוזר על עצמו כאן. לגאורגים חשוב מאוד להציג למבקרים את ההיסטוריה והתרבות העשירות של הארץ הזאת, את השפה הייחודית שלהם, את העובדה שהם יצרני היין הוותיקים בעולם ושאר מאפיינים שהופכים את הארץ הזאת לכה מיוחדת.
כישראלי, אני מבין את זה ויכול להזדהות. מדינה קטנה שמצויה בסכסוך תמידי עם השכנים (עם שכנה אחת ליתר דיוק, אבל השכנה הכי גרועה שאפשר לקבל), שנלחמת על זכותה להתקיים במרחב, ושמדגישה את הייחודיות התרבותית וההיסטורית שלה בכל הזדמנות. אבל איכשהו, לפחות בקרב הגאורגים שאני פגשתי, הגאווה הלאומית לא הופכת ללאומנות רעילה (אני בטוח עם זאת שיש גם גאורגים כאלה).
כמובן, גם יש פה בעיות פנימיות ומתחים שמזכירים לי את המולדת, ובעיקר קונפליקט שקורע את המדינה, בין תומכי הממשלה המכהנת, הפרו-רוסית, לבין כל השאר (נשמע מוכר?). גם פה יש, כאמור לפי בני שיחי, אופוזיציה רופסת שאינה מציעה אלטרנטיבה אמיתית אלא רק עוד מאותו דבר. גם כאן, חדשות כוזבות שמתרוצצות במדיות החברתיות, בין היתר ביוזמה ומימון של ״אמא רוסיה״, מעוותות את ביקורת המציאות ומערבלות את התודעה של האנשים.
***
הלב יוצא אל גאורגיה ואנשיה. כאמור, לפחות לפי התרשמותי הסובייקטיבית, מדינה שוחרת טוב ברובה, שאינה מצליחה להתרומם ולהתייצב ולספק לאזרחיה חיים נוחים ובטוחים יותר, ולא תמיד באשמתה (אם כי יש לציין, שהשחיתות, הנפוטיזם ו״שלטון המקורבים״ כאן גם מונעים את זה). כשמקורות ההכנסה העיקריים הם יין ותיירות, מספיקים כמה שיהוקים של רוסיה כדי לדרדר את המצב הכלכלי והחברתי עוד יותר.
נכון לרגע כתיבת שורות אלה אני בכותאיסי לשהייה קצרה, וממשיך משם לטביליסי הבירה. כותאיסי היא עיר שגדולתה מאחוריה, וזה ניכר עליה. הרבה בתים מפוארים עומדים נטושים ומתפוררים. מרכז העיר נראה טוב ומטופח יותר, אבל הפרברים מוזנחים. פה ושם מתנשאת איזו וילה מפוארת, מוקפת בחומה ומרושתת במצלמות, עם מכונית יוקרה בחזית, מה שמעיד כנראה על פערים כלכליים גדולים. הבניין הציבורי הכי מרשים ומטופח שראיתי הוא איצטדיון הכדורגל, וזה לא בהכרח נאמר לזכותה של העיר ושל מי שמנהל אותה.
אם יש דבר שאני סולד ממנו אצל תיירים מסוימים זו הרומנטיזציה של העוני, ואני משתדל להימנע מכך. אין דבר סקסי או שובה לב בעיניי בעוני, מסכנות והזנחה. בדרך כלל זה מכעיס ומעציב, בעיקר כשיודעים שמישהו אחר כנראה מרוויח מכך – כלכלית או פוליטית.
התושבים, כך נאמר לי, נאנקים תחת עליית המחירים. עבורי הכול זול יחסית, אבל כשלוקחים בחשבון שההכנסה הממוצעת כאן היא כ-360 אירו לחודש, מספיק מבט אחד על המחירים בסופרמרקט כדי להבין למה קשה כאן לגמור את החודש.
גם כותאיסי היא מבחינתי בעיקר תחנת יציאה לטבע. תכננתי יום טיול ארוך, אבל למזג האוויר היו תוכניות משלו, וחלק משמורות הטבע נסגרו מטעמי בטיחות בגלל הגשם. הסתפקתי בביקור במערת פרומתאוס – מערת נטיפים מרשימה שאין שום קשר בינה לבין פרומתאוס המיתולוגי – השם ניתן לה לצורכי שיווק; מערת טטרה – מערת נטיפים קטנה יותר שהתגוררו בה בני אדם קדומים לפני 30 אלף שנים. המערה משמשת היום גם לצרכי הבראה – האוויר הרווי במינרלים נחשב טוב לסובלים מבעיות נשימה – וכן כמרתף יין טבעי, וכמובן שלא ויתרנו על טעימת יין מקומי מתחת לאדמה. סיימנו בסיור קצר בקניון מרטווילי (Martvili) היפהפה, שבו מפל המים היפה והמרשים ביותר שראיתי כאן. אני לוקח בחזרה את מה שכתבתי בפוסט הקודם – אף פעם לא יימאס לי ממפלי מים.
גלריית תמונות מהמערות והקניון >>
*(לקוראים בשפות שאינן עברית: הכותרת היא ציטוט מתוך שיר פופולרי של להקת "כוורת" הישראלית. לחצו כאן להאזנה)
