עדכון חי: 14.04.2025
היום בצהרים הגעתי לכותאיסי שבצפון גאורגיה. אני עושה פה עצירה קצרה כדי לצאת להייקינג בשמורות הטבע היפהפיות באיזור, ואז ממשיך הלאה. בינתיים, אני עוד חייב לכם רשמים וחוויות מבאטומי.
קצת סטטיסטיקה: עד כה חציתי כ-3,800 ק"מ בדרך היבשה, וביליתי בערך 62 שעות בנסיעה באוטובוסים.
11.04.2025: אנשים טובים באמצע הדרך
אמא שלי אהבה את השיר "אנשים טובים באמצע הדרך" של נעמי שמר, והיתה נוהגת לשיר לי אותו לפני השינה. השיר מדבר על האנשים השונים שאנחנו פוגשים במהלך חיינו, והדברים שאנחנו לומדים או מקבלים מהם, בין אם חומריים ובין אם רוחניים או רגשיים. היום אני מבין טוב מאוד למה היא אהבה את השיר הזה. הסברים בהמשך.
הערב הראשון שלי בבאטומי היה משעשע ומרגש, ואם הוא היה סרט, אפשר היה להצמיד לו את "אנשים טובים" בתור פסקול. התחלתי בסיור בעיר, ירדתי לחוף הים וחיפשתי חלוקי אבן מעניינים, המשכתי לאורך טיילת החוף צפונה ובשלב כלשהו חתכתי לתוך העיר והתחלתי לנוע בכיוון ההפוך לכיוון פארק ה-6 במאי, שנחשב לפארק הוותיק ביותר בגאורגיה (נפתח לציבור ב-1881). התיישבתי על ספסל מול אגם נורי (Nuri) שבלב הפארק ונהניתי מהשמש האביבית הנעימה.
לפתע הופיע גבר מגודל, עטוף במעיל עבה ושאל אם הוא יכול לשבת על הספסל. זזתי הצידה ופיניתי לו מקום. להפתעתי, הוא לא התמקם בצד המרוחק של הספסל, כמקובל בדרך כלל במקרים כאלה, אלא התיישב ממש צמוד אלי, תוך הפרה בוטה למדי של המרחב הפרטי שלי. קצת נבהלתי. הצמדתי אלי את התרמיל ושלחתי אינסטנקטיבית יד לכיס כדי להגן על הארנק.
הוא הסתובב אלי, חייך, התנצל ואמר משהו ברוסית. עשיתי איזה סימן שהכול בסדר. כמה שניות לאחר מכן הופיעו עוד שני גברים, אחד מהם התיישב על הספסל והשני על מעקה הבטון ממול. הם שלפו בקבוק קוניאק, שקית עם תפוחים, חבילת עוגיות, בקבוק קולה וכוסות חד פעמיות והניחו אותם על מעקה הבטון. הם מזגו לעצמם קוניאק והציעו גם לי. סירבתי בטענה שטרם אכלתי ארוחת ערב. לא אאריך יותר מדי: בפעם השלישית שהם הציעו כוסית, הסכמתי, ותוך רגע נפלו המחסומים.
העברנו כמה שעות בשתייה, אכילה, צחוקים ושיחה על צרותיו של העולם. בתחילת השיחה שמרתי על עמימות באשר למוצאי, ורק סיפרתי שאני מגרמניה, אבל די מהר הבנתי שאין סיבה לדאגה: שלושתם אוהבי אדם ואדישים למוצא, זהות או אזרחות, בטח אחרי כמה כוסיות קוניאק.
השלושה, גיגה (Giga), שלווה (Shalua) וגוצ׳ה (Gocha) הם זמרי-עם מקצועיים, וכטוב לבם בקוניאק, הם גם הדגימו לי בלייב את כישוריהם. התחילו בשירי עם גאורגיים, המשיכו עם ״או סולה מיו״ וחתמו ב״הבה נגילה״. שלווה סיפר לי על מסע הופעות שעשה לפני הרבה שנים בישראל – בחיפה, ירושלים ואשדוד, אלא מה (לקוראינו שאינם בקיאים: באשדוד יש קהילה גדולה של יוצאי גאורגיה). הוא התעניין אם אוכל לסדר לו הופעות בגרמניה, ועניתי שלצערי אין לי את הקשרים המתאימים.
הם סיפרו על הכמיהה הגדולה של גאורגיה להכרה בינלאומית. כמדינה קטנה (3.8 מיליון תושבים), שזוכה לתשומת לב בינלאומית רק כשרוסיה מחליטה לעשות מולה שרירים, או כשאחד מספורטאיה המצוינים זוכה במדליה אולימפית (גאורגיה חזקה במיוחד בג׳ודו, היאבקות, הרמת משקולות, ומשום מה ראגבי). שאלתי האם הגאורגים היו רוצים להצטרף לאיחוד האירופי. הם ענו שהעם היה רוצה בכך, אבל הממשלה הפרו-רוסית וכמובן רוסיה עצמה, לא יתנו לזה לקרות (את התשובה הזאת קיבלתי עוד כמה פעמים בהמשך, מאנשים אחרים). תחת זאת, לגאורגיה יש מדיניות ויזה והגירה מהמקילות בעולם: אזרחים אירופאים, למשל, יכולים לשהות בה שנה שלמה בלא צורך בויזה, ואם הם יוצאים וחוזרים, המונה מתאפס והם יכולים לשהות בה שנה נוספת וכן הלאה. לא אגיד שלא השתעשעתי במחשבה הזאת.
כמה מילים על תקשורת. גיגה מדבר אנגלית בסיסית, שלווה מדבר רק כמה מילים באנגלית, וגוצ׳ה לא מדבר אנגלית בכלל. לי יש אוצר מילים לא רע ברוסית, לא רק קללות, (ולפי שלושת המוזיקאים גם מבטא לא רע), אבל לא מספיק כדי לנהל שיחה. התקשורת איתם נעשתה לפעמים בתיווך של גיגה, אבל בעיקר בעזרת גוגל טרנסלייט. לפעמים נראה לי שאנחנו לא מספיק מעריכים את הטכנולוגיה הזאת וקצת מתייחסים אליה כמובנת מאליה, וגם קצת בחשדנות (מוצדקת כנראה). אבל האפשרות לשבת שלוש שעות ולנהל שיחה מעמיקה למדי עם אדם שאין איתו שום שפה משותפת, היא פריבילגיה עצומה של העידן שאנחנו חיים בו.
לא יכולתי לצפות לערב ראשון מוצלח מזה בגאורגיה. הטיול הזה שונה מכל חופשה שעשיתי בעבר, לא רק בגלל אופיו ואורכו, אלא בעיקר בגלל הנסיון – המוצלח עד כה – לבוא במגע בלתי אמצעי עם התושבים המקומיים, ולא רק עם נותני שירות, נהגי מוניות ומדריכי טיולים. אנשים שעשו מסעות דומים, ושהצליחו לפרוץ את בועת התיירות שאנחנו כלואים בה לפעמים, מדווחים תמיד על בנייה מחדש של האמון שלהם באנושות ובאנשים דרך המגע עם המקומיים. כשמסירים את החסמים, שמים בצד את הדעות הקדומות והרעל הפוליטי שמוזרק לנו לוורידים כל הזמן – וכמובן לא מסרבים לזרים שמציעים לך קוניאק בפארק – מתגלה אחווה אנושית וכמיהה ליצירת קשרים אישיים חדשים, גם אם קצרי מועד שנמשכים עד שנגמר הבקבוק של הקוניאק. שהרי אנחנו יצורים חברתיים, והרצון לקשר עם בני אנוש אחרים אמור להיות לנו טבעי לחלוטין, אז למה זה לא קורה לעתים קרובות יותר.
כתבתי פה לפני שיצאתי לדרך, שאני לוקח איתי את אמא שלי לטיול, ואני אכן חושב עליה הרבה במהלכו – אפילו יותר מהרגיל. אמא היתה אישה מוכשרת מאוד בהרבה תחומים – ציור, רישום, צילום, כתיבה ועוד. אבל הכשרון הכי גדול שלה היתה היכולת ליצור קשרים עם בני אדם אחרים. זאת משום שהיה לה אמון מוחלט באנשים, גם כלפי זרים מוחלטים, וגם כאשר הם הרגיזו או אכזבו אותה. כאמור "אנשים טובים באמצע הדרך" היה לא רק שיר קליט שהיא אהבה לזמזם לעצמה או לשיר לי לפני השינה, אלא דרך חיים עבורה. והכי חשוב: היא קיבלה כל אדם באשר הוא אדם, וידעה לדבר עם כולם בגובה העיניים, לא משנה גובהם, גילם, מינם, מוצאם או השכלתם, בלי דעות קדומות ובלי שיפוט מוקדם. זו לדעתי המורשת הגדולה ביותר שלה, ואני חושב שמשהו מזה עבר גם לילדיה. אני עדיין מתקשה עם זה לפעמים, עדיין קצת ביישן, בעיקר בארץ זרה שאני לא תמיד מבין את הקודים החברתיים והתרבותיים שלה, אבל אני מנסה, כי זה מה שאמא שלי היתה עושה, וזה מה שהיא לימדה אותי. בלעדיה, ובלי ההשראה שהיא נותנת לי, הטיול הזה היה הרבה פחות מעניין.
עוד רשמים מבאטומי – בפוסטים הבאים.