עדכון חי, 17.04.2025: הגעתי אתמול לטביליסי אחרי 4 שעות נסיעה באוטובוס מכותאיסי. לחוויות מכאן (וכבר יש חוויות מעניינות!) תצטרכו לחכות עוד כמה ימים. בינתיים, עדכון אחרון מבאטומי.
12.04.2025 / באטומי והסביבה
באטומי היא עיר תיירותית מאוד, ואפשר להבחין בכך תוך כמה דקות של סיור בעיר. אבל זה לא סוג התיירותיות שמדבר אלי – יותר מדי מלונות פאר עצומים בגודלם, בתי קזינו, מסעדות ובתי קפה יקרים מדי, ואטרקציות לילדים שהיו אולי פופולריות בשנות ה-90 (מאיזו קרוסלה שחלפתי לידה, התנגן בעוצמה הלהיט ״קוקו ג׳מבו״, אני לא צוחק איתכם). בעצם, ההשוואה שעשיתי לתל אביב אולי מחמיאה לבאטומי – יותר אילת, נראה לי. וכמו באילת, נראה שרוב התיירים, או לפחות אוכלוסיית התיירים העיקרית היא, כמובן, הישראלים: תפריטים ושלטים בעברית, בתי עסק שמקשטים את החזית עם דגל ישראל, וסוחרים שיודעים לקשקש איתך בעברית לא רעה בכלל.
אבל לא באתי לפה כדי להמר בקזינו או לרבוץ בבתי קפה או לעשות שופינג. מבחינתי באטומי היא תחנת יציאה לטיולים בטבע, ואחרי שבערב הראשון סיירתי לאורכה ורוחבה של העיר (וביליתי בפארק עם השלישייה המזמרת), יצאתי ביום השני לטיול ראשון בטבע. כיוון שלא מצאתי שותפים לטיול ולא רציתי לצאת לבד להרים, נרשמתי לטיול קבוצתי מודרך.
הגעתי לנקודת המפגש, נכנסתי למיניבוס שלקח אותנו לשמורת הטבע מטיראלה (Mtirala), וגיליתי שהוא מלא, אלא מה, בלא פחות מ-16 ישראלים נוספים – כולם בני משפחה אחת, למעשה שלושה דורות: סבא וסבתא, שלוש בנותיהם, בני זוגן והילדים. נסעו כולם ביחד להתאוורר בגאורגיה בחופשת הפסח. יום קודם התרועעתי בפארק עם מקומיים, היום רצה הגורל ומצאתי את עצמי סגור במיניבוס צפוף עם בני עמי.
תופעה מעניינת: הרבה אנשים לא אוהבים לפגוש את בני ארצם בעת חופשה בחו״ל, וזה נכון לא רק לגבי ישראלים. גם חבריי הגרמנים מקטרים על כך שבכל מקום שהם נוסעים אליו הם נתקלים בגרמנים אחרים. גם אני עושה את זה. הרי יצאתי לעולם הגדול כדי לחקור תרבויות אחרות, לפגוש אנשים מארצות רחוקות, לא כדי לבלות עם עמישראל – את אלה אני כבר מכיר היטב. כשרוצים לראות דרקוני קומודו, נוסעים לאיי קומודו באינדונזיה, כשרוצים לראות את הזוהר הצפוני נוסעים לנורווגיה, וכשרוצים לראות ישראלים נוסעים לישראל, לא?
כמובן שלא. וגם אם משתדלים, לא תמיד מצליחים להימנע מהמפגש. והאמת, אם לשים את הציניות בצד, זה לא כל כך נורא, ויכול להיות אפילו נחמד מאוד, במיוחד אם מדובר באנשים חביבים. לשמחתי משפחת… שכחתי, התגלתה כחבורה חביבה ביותר, ואפילו לא קולנית מדי במונחים ישראליים. חוץ מהם הצטרף אלינו גם אחמד, סודני שעובד באיחוד האמירויות, אולי כדי לנסות לשמור על הפרופורציות הדמוגרפיות במיניבוס.
נסענו כ-45 דקות לשמורת הטבע. הנוף בדרך עוצר נשימה. הרים תלולים מכוסי יערות, ומים זורמים בשצף ביניהם. לישראלים, אני חושב, יש חולשה למקורות מים טבעיים. או שזה רק אני. כיוצא ארץ שרובה מדברית וענייה במקורות מים, קשה לי שלא להתפעל מהמראה של נחל שזורם לו ככה בטבעיות לצד הכביש (אבל אני באמת חסר תקנה ומתפעל גם מהתעלות המטונפות בברלין).
כשהגענו לנקודת תחילת הטיול, גילינו שם שורה של רכבי שטח. לרגע חשדתי – חשבתי שמדובר בטיול רגלי. מסתבר שאפשר להחליט אם הולכים רגלית או נוסעים במסלול אחר עם רכבי השטח. טוב, ההחלטה שלי היתה קלה – הייקינג. גם אחמד לא התלבט לרגע. המשפחה לעומת זאת נקרעה – הרוב העדיפו לצאת לנסיעה ברכבי השטח. זה גרר דיון של כ-20 דקות בשאלה מי ייסע, מי ייצא לדרך ברגל, ומי יישאר לחכות לאחרים בנקודת המפגש.
בסופו של דבר נותרנו קבוצה קטנה יחסית של מטיילים רגליים, שבעה בסך הכול, כולל סולחאן (Sulkhan) המדריך. שמחתי על כך. חביבה ככל שתהיה המשפחה, קשה להתקדם ברגל בעליות בקבוצה של 20 איש שכוללת גם ילדים וקשישים.
סולחאן התגלה כבחור נחמד ביותר וסבלני להפליא. הוא ניסה להביא את המשפחה לכדי החלטה סופית בענייו הטיול, אבל בזמן שאני כבר התחלתי לאבד את הסבלנות, הוא לא הפסיק לחייך וחיכה בנחת עד שהסתיימו הדיונים ואפשר היה לצאת לדרך.
אין צורך להכביר בתיאורים – שמורת הטבע יפהפיה. למעשה, לפני שהגעתי לכאן, כך בדיוק דמיינתי לעצמי את גאורגיה – הררית, ירוקה ועשירה במקורות מים. צילמתי בלי הפסקה, אבל אי אפשר להעביר את היופי במלואו בתמונות, ובוודאי שלא את רחש המים שליווה אותנו לכל אורך הצעידה בשמורה. שיאו של המסלול היה מפל מים גדול – בילינו שם כרבע שעה, הצטלמנו וצילמנו, והתחלנו לצעוד חזרה לנקודת תחילת המסלול.
עם שובנו לנקודת המפגש, מצאנו שם כבר את האחרים, שחזרו מהטיול הרכוב. להם היתה כמובן חוויה שונה לגמרי. אחד מהם, אסף, איש חביב ופציפיסט אמיתי, סיפר לי באימה שכאשר הם הגיעו לאמצע המסלול, המדריך שלף כלי נשק, רובה ציד ואקדח, והציע להם לירות קצת תמורת כ-2 אירו לכדור. סביר להניח שהוא מכיר את הקהל הרגיל, אבל נראה לי שבמקרה הזה הוא פספס קצת.
חזרנו העירה. שאר הישראלים נסעו למלון לחגוג את הפסח, נפרדתי מאחמד וסולחאן והלכתי לאכול כיסונים ממולאים בתפוחי אדמה ובצל טבעוניים (אך לא כשרים לפסח) במסעדה קטנה וחביבה. את המשך הערב ביליתי בסיבוב נוסף בעיר ובקניית מצרכי מזון לימים הבאים. לא משהו מעניין לדווח עליו.
13.04.2025
למחרת יצאתי שוב להרים. בסיום הטיול הקודם קבעתי עם סולחאן לצאת יחד לטיול פרטי. הוא הגיע מלווה בחבר בשם, ובכן, גם סולחאן. מטרת הטיול העיקרית: מפלי מים. ותאמינו לי, יש פה מספיק מפלים עד כדי שיתרחש הבלתי אפשרי ותרגישו שאולי קצת נמאס לכם ממפלים.
מסתבר שנפלה ביני לבין סולחאן אי-הבנה קטנה. אני הנחתי שמדובר בטיול רגלי ארוך, אבל למעשה רובו של הטיול נעשה ברכב. פשוט נסענו מנקודה אחת לשנייה, הלכנו כמה דקות ברגל, התפעלנו מהמפל התורן, חזרנו לאוטו והמשכנו הלאה.
קצת התאכזבתי, ציפיתי לטיול רגלי אתגרי יותר בהרים. אבל לסוג הטיול שעשינו היו יתרונות אחרים. אחרי שעצרנו במפל הראשון, ניגשנו לאחד מדוכני המזכרות שעמדו שם, והסולחאנים הציעו שנשתה כוסית צ׳אצ׳ה – סוג של וודקה גאורגית שמזוקקת מקליפות ושאריות הענבים שמשמשים לייצור יין. בייצור מסחרי, ריכוז האלכוהול בצ׳אצ׳ה עומד על כ-45-50 אחוזים, בדומה לוודקה. אבל בייצור ביתי, אחוז האלכוהול עשוי להגיע ל-60 ואף 80 (!). בדוכן שאליו ניגשנו הצ׳אצ׳ה נמזגה מתוך מיכל פלסטיק גדול, מה שמעיד שלא מדובר בייצור מסחרי. הגאורגים מתבדחים, שאחרי שלוש כוסיות צ'אצ'ה, אתה מתחיל לרקוד צ'ה-צ'ה-צ'ה. מסתבר שהמגיפה העולמית של בדיחות-אבא דלוחות הגיעה גם לגאורגיה.
עכשיו, השעה 11 בבוקר וארוחת הבוקר שלי היתה קלה ביותר. אבל איך אומרים, השעה היא בטח 17:00 איפשהו בעולם. הורדתי את הכוסית בלגימה אחת, כמקובל. כמובן, לא לפני שנשאנו ברכה כלשהי. בגאורגיה, כך למדתי מאוחר יותר, לא מסתפקים בסתם ״לחיים״ – כל הרמת כוסית מלווה בברכה מפורטת למען המשפחה, החברות, האהבה, הבריאות וכו׳.
להפתעתי, הצ׳אצ׳ה מחליקה בקלות במורד הוושט. ציפיתי לקשיחות ״וודקאית״, וקיבלתי מתיקות קלה וחלקלקה, דומה לגראפה (לא מפתיע, זה בערך אותו משקה). סולחאן, סולחאן ונאני (המוכרת בדוכן) הופתעו – הם ציפו ממני להעווית פנים בגלל חוזקו של המשקה, וקיבלו פרצוף מתענג. הרווחתי את הכבוד שלי מהמקומיים. סולחאן המדריך הציע לנו ללגום עוד כוסית (הוא עצמו כמובן לא שתה). סולחאן השני ויתר (בהמשך הוא עוד ישתה ועוד איך), אני הורדתי עוד אחת, ומיד הטיול נעשה יותר משעשע.
אחרי שחזינו בכל המפלים בסביבה והתפעלנו מהם כמו שצריך, נסענו למסעדה מקומית בהרים, סמוך לגבול עם טורקיה. המשפחה שמתגוררת שם ומפעילה את המסעדה פתחה לנו שולחן עמוס בכל כך הרבה אוכל, שאפילו הטבעוני מצא מה לאכול. עם האוכל הוגש יין מקומי וכמובן – צ׳אצ׳ה, שזרמה כמים, או נכון יותר: כמפל מים.
אכלנו, שתינו, בירכנו, חזינו בריקודים מסורתיים, ואפילו רקדנו בחברת שלוש תיירות קזחסטניות שהזדמנו למקום. בשלב כלשהו קרסתי על ספה ליד התנור החם והתחלתי לנקר. הגיע הזמן לזוז חזרה לבאטומי.