היה יום נחמד בבוקרשט, הלכתי למוזיאון פתוח, שמציג בפארק גדול בתים מתקופות שונות ואיזורים שונים ברומניה (מומלץ). הסתובבתי המון בעיר, הקפתי את ״ארמון העם״ המפלצתי ברגל (זה לוקח 45 דקות בערך) ועשיתי פיקניק בפארק.
אבל עם כל הכבוד לבוקרשט, זו רק תחנת התרעננות בדרך לאסיה התיכונה. ב-21:00 חזרתי למלון, אספתי את התרמיל שלי ונסעתי לתחנת האוטובוסים כדי לתפוס את האוטובוס הלילי לאיסטנבול.
האוטובוס הטורקי במצב טוב יותר מזה הרומני שעליו דיווחתי… המממ… ביום שלישי?
כאן הרגע לעצור כדי לדון בתופעה שאני לא יודע אם נחקרה כבר, או אם היא מעניינת בכלל. מכירים ג׳טלג? אז נקרא לזה בוסלג – השפעתן של נסיעות ארוכות באוטובוס על השעון הביולוגי. אם בג׳טלג השעון הביולוגי משתבש בגלל המעבר המהיר בין איזורי זמן, אז השהיה בת כמעט 30 שעות באוטובוס, שנמתחת על פני שני ימים קלנדריים, גרמה לי להרגיש כאילו דילגתי על יום בחיים. תחושת הזמן שלי בבוקרשט השתבשה קצת עד שלא הצלחתי להיזכר מתי פרסמתי את הפוסטים שלי, מתי בכלל התרחשה הנסיעה לבוקרשט (ביום שני או ביום שלישי? התשובה: גם וגם!), מי אני, מה אני עושה פה ולמה.
תחושת הזמן האבוד אפילו התעצמה בגלל הנסיעה הלילית מבוקרשט לאיסטנבול – נסיעת לילה שניה בתוך שלושה ימים. יצאנו ב-22:00 והגענו לאיסטנבול קצת לפני 8 בבוקר. בערך ב-9:00 הגעתי לביתו של המארח שלי. בגלל שהייתי מאוד עייף אחרי לילה עם מעט מאוד שינה, הלכתי לישון וקמתי בסביבות 12:30 בצהרים. זה שיבש לי עוד יותר את השעון הפנימי: במהלך היום (זה היה די בוודאות אתמול) הרגשתי כל הזמן כאילו הגעתי לשם כבר ביום הקודם. נכון לרגע כתיבת שורות אלה אני בסך הכול 24 שעות באיסטנבול, אבל זה מרגיש כאילו אני פה כבר יומיים לפחות.
חזרה לאוטובוס לאיסטנבול.
כאמור, האוטובוס הטורקי נוח ונעים יותר מהרומני. עם זאת, חברת האוטובוסים הטורקית יכולה להתאמץ קצת יותר עם שירות הלקוחות. את הצ׳ק-אין בעלייה לאוטובוס עשתה אישה גסת רוח, שהתקשתה מאוד להתרכז בעבודה הלא-מאוד-מסובכת שלה. אף על פי שכל תהליך רכישת הכרטיסים דיגיטלי לגמרי, בדיקת הכרטיסים נעשתה מול רשימה מודפסת על נייר (שנרטב קצת בגשם). כל נוסע ונוסעת הציגו את עצמם, והגברת מחברת האוטובוסים בדקה אם הם נמצאים ברשימה וסימנה איקס ליד השם הרלוונטי. כשהגיע תורי, חזרתי שלוש פעמים על השם שלי בהגיות שונות, עד שבסוף היא איבדה את הסבלנות, דחפה לי את הנייר ליד וציוותה עלי ״תמצא את השם שלך ברשימה!״.
אחרי שעלינו לאוטובוס והתיישבנו במקומותינו, אותה אישה ניגשה אלי ונבחה עלי ״בבקשה לעבור למושב אחר!״, והצביעה על מושב סמוך (לפחות אמרה "בבקשה"). שאלתי מה הבעיה עם המושב הזה (שאותו הזמנתי ועליו שילמתי), והיא אמרה שהמושב רטוב (?). אמרתי לה שאני כבר יושב עליו, והוא יבש לגמרי. היא התעלמה ממני והתחילה ללכת הלוך-חזור באוטובוס, ביררה משהו עם נוסעים אחרים, דיברה עם הנהג, בדקה חלק מהמושבים האחרים, דיברה שוב עם הנהג. בסוף חזרה אלי ואמרה לי שוב לעבור מקום. אמרתי לה שאני עדיין לא מבין מה הבעיה עם המושב, אבל היא בקושי הקשיבה לי כי דעתה הוסחה בגלל משהו, ואז היא הלכה לדבר עם נוסעים אחרים והזיזה אותם ממקום למקום, החליפה צעקות עם הנהג, שלא הבין מה היא רוצה ממנו, ובסיום כל המהומה הזאת נשארתי לשבת באותו מקום. יצאנו לדרך באיחור מינימלי של חמש דקות.
***
הנסיעה עברה ברובה בשטחה של בולגריה, אבל אין לי מה לדווח. כל הדרך נסענו בעלטה מוחלטת, לא ראינו יישובים בדרך ובכבישים אין תאורה. הלכתי לקרוא קצת, והתברר שבולגריה היא אחת המדינות הכי פחות צפופות בעולם (מקום 155 בעולם בצפיפות לקמ"ר) – 7 מיליון תושבים, פחות מאשר בישראל, על שטח שגדול מישראל פי חמישה. אין פלא שבקושי ראינו סימני חיים בדרך.
מעבר הגבול בין בולגריה לטורקיה הלחיץ אותי קצת. קראתי בכל מיני פורומים, שלפעמים מתעכבים שם במשך שעות, שהצוות במקום (בשני הצדדים) גס רוח ומעשן לך בפרצוף, שהבדיקה הבטחונית והמכס מעיקים ושבביקורת הדרכונים שואלים שאלות פולשניות. בשורה התחתונה: אולי כל הדברים האלה קרו פעם, אבל לא לי.
הגענו למעבר הגבול קצת לפני 4 לפנות בוקר. המקום היה שומם. צוות האוטובוס – שעושה את המסלול הזה כל יום – התלוצץ עם אנשי ביקורת הגבולות. חלק מהנוסעים נשאלו כמה שאלות בביקורת הדרכונים, אבל שום דבר חריג או פולשני. במקרה שלי הבודקת הטורקית בקושי הסתכלה עלי, ולא החליפה איתי מילה.
גם הבדיקה הבטחונית, שנראית לי יותר לצרכי מכס ופחות לצרכי ביטחון, היתה מהירה וקלילה, על גבול הרשלנית. התיקים שלנו עברו שיקוף, אבל לא ביקשו מאיתנו להסיר מעילים ולא עברנו דרך גלאי מתכות. הייתי יכול להבריח סכין או אקדח בתוך המעיל, ואף אחד לא היה יודע מזה (ויודגש: לא הברחתי שום דבר כזה או דומה לו – אפילו את ה-Ledermann הנאמן שלי השארתי בבית מחשש שלא יאפשרו לי להעביר אותו את הגבול. כל הסיפור, מההגעה למעבר הגבול ועד היציאה ממנו, לקח בערך חצי שעה, ואולי היה לוקח קצת פחות, אלמלא כמה נוסעים התעקשו ללכת לעשות קניות בחנות הדיוטי-פרי.
יש לי הרושם, שהמחאה ההמונית שפרצה לאחרונה בטורקיה, לא מקבלת סיקור נרחב במיוחד בישראל. זה די מובן בסך הכול – לישראל יש צרות (ושלטון בעל שאיפות אוטוקרטיות) משלה. בגרמניה לעומת זאת, זה נושא יותר מרכזי בחדשות. לכן, לא מפתיע שחברים גרמנים, ששמעו שאני נוסע לטורקיה, הביעו דאגה מסוימת. אפשר להבין. התגובה שלי היתה מבודחת משהו, בסגנון ״היי, אני מהמזרח התיכון״. כלומר, מצאתם לכם את מי להפחיד עם כמה הפגנות. מעניין, שאותם חברים הוטרדו יותר מהמחאה, ופחות מהעובדה שיש כרגע מתיחות בין ישראל לטורקיה על רקע המלחמה בעזה.
ברור, זה כנראה לא הזמן האידיאלי לבקר באיסטנבול. אבל מבחינת המצב הפוליטי כבר לפחות עשור שלם זה לא זמן אידיאלי לבקר בטורקיה. ובכל זאת אנשים עושים את זה בהמוניהם, כולל ישראלים, ורחובות איסטנבול, ראיתי במו עיניי, מלאים בתיירים, כולל ישראלים. צריך לזכור שגם אם בהפגנות משתתפים כמיליון אנשים על פי דיווחים שונים, זה אומר שיש באיסטנבול עוד 15 מיליון אנשים שלא יוצאים להפגין, והחיים, מחוץ למועדי ומוקדי ההפגנות, ממשיכים כרגיל – אנשים הולכים לעבודה, מסעדות ובתי קפה פתוחים והומים, יש הצגות בתיאטרון, קונצרטים, בתי קולנוע, מוזיאונים – הכול נמשך כרגיל. כל ישראלי שנוהג ללכת בשבתות להפגנות בקפלן מכיר את זה: בדרך להפגנה עוברים ברחובות תל אביב, הפאבים והמסעדות מלאים, השדרות שוקקות, אנשים על קורקינטים חשמליים דורסים הולכי רגל – שגרה. אז בקפלן מפגינים 100 אלף איש, ובנתיבי איילון המשטרה חובטת במפגינים שחסמו את הכביש, אבל בכל מקום אחר החיים נמשכים כסדרם.
אבל יש נקודה חשובה ועקרונית יותר בהקשר הזה: החדשות מטבען מדווחות על מה שחריג, לא על הנורמה. אף פעם לא תשמעו בחדשות כותרת כמו ״היום לא נרצח אף אחד / לא היו תאונות מטוס / לא היתה רעידת אדמה / לא היו הפגנות״. כי זו הנורמה. זה המצב הרגיל והרווח, היומיומי.
החדשות מעניקות לנו תמונת מציאות מעוותת, שממוקדת ביוצא מן הכלל, לא בשגרה. אם יש מחאה המונית בטורקיה, נדמה לנו שזה כל מה שקורה כרגע בטורקיה. אם יש מלחמה באוקראינה, אז זה כל מה שקורה שם (המציאות היא, שרוב אוקראינה – מדינה ענקית – כמעט לא מושפעת ישירות מהמלחמה). לזה התכוונתי כשאמרתי לחברים היקרים שלי שאני מהמזרח התיכון – אני מכיר את זה. החדשות מציגות לנו כאוס פוליטי, דם ואימה, אבל במציאות, החיים בחלקים נרחבים מהמדינה מתנהלים כסדרם (אם כי יצוין למען הדיוק: כן, אבל לא בעזה).
אתמול בערב יצאתי עם המארח שלי וכמה מחבריו לשתות ולאכול בחוץ. יצאנו לאיזור הבילויים של רובע קאדקוי (Kadıköy) האופנתי. זה אחד מאיזורי הבילוי הכי נעימים ושמחים שהייתי בהם, וכבר מתחשק לי לצאת לשם שוב. היינו שלושה איראנים, שוויצרי אחד ואני (נו, ניסיתי לפגוש מקומיים, בסוף פגשתי איראנים שחיים בטורקיה). שניים מהאיראנים לא פגשו ישראלי מימיהם, והסקרנות (ההדדית) כמובן גדולה. יש מלחמות, מחאות, מתיחויות ועוינות בעולם – הכול נכון. אבל בסופו של דבר רובנו פשוט רוצים לחיות את חיינו, לצאת לבלות עם חברים, לטייל, ליהנות מתרבות, אמנות, אוכל, ספורט וכיוצא באלה, וגם את זה אסור לשכוח.
אני לא מבטל את הדאגות. הן במקומן – העולם יכול להיות מקום לא-בטוח. אבל איך הולך השיר ההוא של נעמי שמר:
כי העולם הוא מקום לא פשוט
הוא מתנדנד בין רשעות לטפשות
כן העולם מסוכן ואני הרפתקן
והכי מסוכן זה כאן
רשמים מאיסטנבול – בהמשך.
