כשהייתי ילד, יצאנו כמה פעמים כל המשפחה לקמפינג על חוף הכנרת. אמא שלי מאוד אהבה את הכנרת ותמיד דיברה עליה בערגה, או סתם נהגה למלמל לעצמה את השורה הידועה מתוך השיר ״הוי, כנרת שלי…״.
על חוף הכנרת ניתן למצוא אבנים חלקות עם חור בתוכן. יש כמה הסברים לתופעה הזאת, אבל זה לא מעניין כרגע. אמא שלי חיבבה את האבנים האלה ונהגה לענוד תמיד שרשרת על הצוואר, שעליה היו מושחלות אבנים מהכנרת. כשהיתה מחבקת אותי, האבנים היו דוקרות אותי בחזה, וכשהייתי מתלונן, היתה עושה הצגה שלמה מהעניין, רוטנת בקול ״אוף, האבנים האלה״ ומסובבת את השרשרת בתיאטרליות כך שהאבנים תהיינה בצד של הגב שלה.
בנופשים שלנו בכנרת, הייתי מחפש אבנים עם חורים, וכשהייתי מוצא אחת יפה, הייתי מביא אותה לאמא, שכמובן מיד היתה מתפעלת ממנה וממהרת להשחיל אותה על השרשרת שלה.
לפני כמה שנים ביקשתי מאבא שלי לקחת אלי את השרשראות עם האבנים. הוא הסכים. אני לא נוהג לענוד שרשראות, ולכן הן תלויות מאז אצלי בבית על הקיר מול שולחן העבודה.
אמא שלי הלכה לעולמה בגיל 48, לפני קרוב ל-40 שנה, כשהייתי בן 11. היום אני עצמי בן 48, ובדיוק עומד לצאת לטיול הגדול הראשון בחיי. אמא שלי מעולם לא יצאה את גבולות ישראל. מעולם לא היתה בחו״ל. היא מזכירה את זה מספר פעמים ביומנים שלה ובמכתבים שכתבה, וניכר שהדבר הציק לה.
וזה מציק גם לי. העובדה שאמא שלי מעולם לא זכתה לנסוע לחו״ל תמיד מאוד נגעה ללבי – מכל הדברים שלא הספיקה לעשות בחייה, זה אחד הדברים שתמיד הכי ציערו אותי. אישה עם אופקים רחבים כל כך, אך מעולם לא זכתה לראות את העולם. ואני יכול להבין אותה: אמנם כבר הייתי בחו״ל לא מעט פעמים, אבל גם לי יש תמיד הרגשה שאני לא מטייל מספיק ולא רואה מספיק עולם. הטיול הזה אמור להיות תחילתו של התיקון בעניין הזה.
אמא שלי אמנם לא ראתה עולם, אבל אחד מכישוריה הרבים היה לראות ולהתבונן, ומשהו מזה היא העבירה גם לילדיה. בזמן הקצר שהיה לנו ביחד, היא לימדה אותי להתבונן ולהתפעל מהיופי והאסתטיקה – וגם מחוסר האסתטיקה – שמצוי סביבנו בכל מקום. לכן, כל פעם שאני מתבונן בנוף, או מתפעל מאיזו יצירת אמנות, אני מרגיש שמשהו ממנה נמצא שם איתי. הנה קטע מטקסט שכתבתי פעם לזכרה, ושעוסק בדיוק בעניין הזה:
״בזמן הקצר שלנו ביחד, הספקת ללמד אותי כל כך הרבה, והמשכת ללמד אותי גם לאחר לכתך: בטיולינו המשותפים, לימדת אותי לראות את היופי והחן שמצוי סביבנו בכל פינה; בתצלומייך, לימדת אותי להתבונן ולראות, וחיבבת עלי את אמנות הצילום; בכתבייך ובספרים שאגרת, לימדת אותי את אהבת הספרות וההגות, וגם לקרוא ולכתוב, לספר סיפור, לחשוב ולבקר; באהבתך לאמנות וביצירותייך שלך, לימדת אותי לאהוב ולהעריך אמנות ותרבות יפה; בבישולייך הקנית לי את האהבה לבישול; בכתבייך ובשיחותינו לימדת אותי סובלנות ופתיחות ואהבת-אדם באשר הוא אדם (האחרון לא תמיד מצליח לי, אבל אני עושה מאמצים). והרשימה הזאת נמשכת עד אין סוף.
ולכן את הולכת איתי לכל מקום. את איתי בכל שקיעה שאני מתבונן בה (במיוחד בשקיעה, כי כמוך, גם אני עצל מדי בשביל לקום לזריחה, שהיא יפה לא פחות), את מתבוננת דרך עינית המצלמה כשאני מצלם, את לצדי בכל יצירת אמנות שאני בוחן, תבשיל שאני מבשל, סרט שאני צופה בו, יצירה מוסיקלית שאני מאזין לה, או ספר שאני קורא; את נמצאת בשיחות שאני מנהל, בסיפורים הארוכים והעמוסים בפרטים שאני מספר, בהימנעות האובססיבית שלי מלחגוג ימי הולדת לפני התאריך, בבדיחות ובשטויות שמצחיקות אותי, ובוודאי בכל מילה שאני כותב. את איתי בבחירות שעשיתי בחיים (וגם באלה שלא עשיתי…). את שזורה בתפיסת עולמי, בדעותיי הפוליטיות, בתחומי העניין שלי, באהבתי לחתולים, בחברים שבחרתי לעצמי, באויבים שבוודאי קניתי לי, בנשים שאהבתי״.
לינק לטקסט המלא:
https://esther-rosenbaum.org/%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%a2%d7%94/
לכן, גם ובעיקר בטיול הזה, אני לוקח איתי את אמא שלי ואת מה שהעניקה לי, את כישורי ההתבוננות שקיבלתי ממנה, את הסקרנות וכל שאר הדברים שלמדתי ממנה, כדי לראות בעיניים את המקומות שהיא לא זכתה לראות. וכדי לעשות את זה קצת מוחשי יותר, חרגתי ממנהגי וענדתי על צווארי את השרשרת עם האבן מהכנרת, שמעכשיו תלווה אותי לאורך כל הטיול.
עדכון טיול 02.04.2025, 10:00
אתמול בערב הגעתי לבוקרשט אחרי נסיעה של 28 וחצי שעות (כולל עצירות להתרעננות) ו-1,700 קילומטרים באוטובוס מברלין. השעה כרגע 10 בבוקר ואני יושב במלון בבוקרשט. היות והאוטובוס ליעד הבא יוצא רק ב-22:00, יש לי יום שלם לבלות בבירת רומניה. עדכונים בהמשך.
