21.04.2025 / באקו
הטיסה הקצרה (50 דקות) של אזרבייג׳אן איירליינס מטביליסי לבאקו יצאה בדיוק בזמן ועברה בלי בעיות מיוחדות. הדבר היחיד שמשך את תשומת לבי היה הבידוק הבטחוני המחמיר יחסית. בתור מי שלא אוהב לטוס, יש לי רגישות רבה להבדלים באופן שבו נמלי תעופה מתנהלים, בעיקר בתחום הבטחון. וכשהבידוק הבטחוני נוקשה וקפדני, זה מיד מעורר בי קצת חרדה, אם כי בחשיבה רציונלית יותר זה דווקא אמור לגרום לי להרגיש בטוח יותר. כבר אמרתי שאני לא אוהב לטוס? זה הופך אותי לנוירוטי.
במהלך הטיסה ניסיתי לבחון מהאוויר את השינויים הגאוגרפיים והטופוגרפיים בין גאורגיה לאזרבייג׳אן. בגדול, גאורגיה הררית וירוקה, ואזרבייג׳אן שטוחה יותר (למעט בצפון) וקצת מדברית וצהבהבה. שוב הצטערתי שלא יכולתי לעשות את הדרך הזאת על פני היבשה – נסיעה כזאת פירושה לחצות את אזרבייג׳אן לכל אורכה, מה שהיה מאפשר לי לבחון טוב יותר ומקרוב את האופן בו משתנים הנוף ופני הקרקע.
בנמל התעופה בבאקו לא היה לי כוח להתחיל להתעסק עם התחבורה הציבורית (בבאקו יש תחבורה ציבורית טובה מאוד וזולה מאוד, כולל כמה קווי מטרו), והתמסרתי לנהג המונית הראשון שהסתער עלי. הוא לקח ממני מחיר מופקע, אבל הסכמתי לכך באופן מודע ומושכל, כדי להגיע מהר ככל האפשר העירה.
לפחות קיבלתי ממנו בדרך קצת הדרכה – במהלך הנסיעה הוא הצביע על בניינים שונים והסביר לי את תכליתם. רבע שעה לתוך הנסיעה – ובוודאי לאחר כמה ימים כאן – כבר הבנתי שאני נמצא בעולם אחר. לעומת טביליסי המרופטת והמלוכלכת משהו, באקו מפוארת, ראוותנית ומטופחת מאוד. לא הייתי באיחוד האמירויות, אבל אני מדמיין לעצמי משהו דומה: מדינה עשירה עם שלטון אוטוריטרי מושחת, ששופך המון כסף על העיר וסביבותיה כדי למשוך אליה תיירים ולגרום להם להרגיש בה רצויים ובטוחים. נראה שזה עובד.
אגב רצויים ובטוחים, אולי כדאי שמישהו יחליף מילה עם בעלי ההוסטל שבו התאכסנתי בלילה הראשון. הזמנתי מיטה בהוסטל הזה ל-4 לילות, אבל עשר דקות אחרי שהגעתי כבר היה לי ברור שלא אשאר שם יותר מלילה אחד. העובד בקבלה נראה כאילו הפרעתי לו באמצע משהו, היה אנטיפתי ובקושי ענה על שאלותיי. עם זה עוד הייתי יכול להתמודד – אני הרי חי בברלין, בירת הנרגנות העולמית – אבל ההוסטל היה עלוב ועצוב, רחוק מאוד מהתיאורים והתמונות באינטרנט, והמטבח המשותף מטונף ומבולגן. והכי חמור מבחינתי: אין לוקרים לנעילת החפצים האישיים, דבר שהוא מבחינתי המינימום ההכרחי בהוסטל.
תוך חצי שעה מצאתי מלון אחר לא רחוק משם והזמנתי בו מיד חדר (תודה, בוקינג.קום). למחרת בבוקר הודעתי בקבלה שאני עושה צ׳ק-אאוט ונימקתי את זה ב״בעיה אישית״. האיש בקבלה היה בעל ההוסטל בכבודו ובעצמו, והוא הרגיש מיד שמשהו לא בסדר ודחק בי לשתף אותו במה שמציק לי. ייאמר לזכותו שהוא היה מאוד חביב ואמפתי. אמרתי משהו בסגנון של ״זה לא אתם, זה אני״, מה שלא רחוק מהאמת – יש מן הסתם אנשים שההוסטל הזה מתאים להם, לי לא. הצגתי בפניו את סוגיית הלוקרים, והוא אמר שישקול את הנושא. בסיום הוא החזיר לי את הכסף על הלילות הנותרים, אף על פי שלא היה חייב, ותיקן קצת את הרושם הראשוני שלי מהמקום.
המלון החדש אגב אמנם זול מאוד ופשוט מאוד, אבל נוח. אני לא איש של מותרות.
22.04.2025
התחלתי את היום בסיור בעיר ובחיפוש אחר מקום לאכול. לא רחוק מהמלון יש מסעדה טבעונית, אחת משתי מסעדות טבעוניות יחידות בבאקו. בדומה למסעדות הטבעוניות בטביליסי, גם זאת מגישה מגוון של מנות ממטבחים שונים, עם מעט מאוד מהמטבח המקומי. הזמנתי חומוס וסלט, שהיו בסדר גמור. יותר מהאוכל נהניתי מהחברה. חוץ ממני היתה במסעדה עוד לקוחה אחת, גרמנייה מקלן בשם איליה, שנמצאת באזרבייג׳אן כמלווה של קבוצת סטודנטים במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים. כאמור, גם אם מנסים, אי אפשר לחמוק מבני ארצך בחו"ל. העברנו די הרבה זמן בשיחה מעניינת על נושאים שונים, עד שהגיע הזמן להמשיך כל אחד לדרכו.
הדרך שלי הובילה ליאנאר-דאג (Yanar Dag), מקום שפירוש שמו הוא ״ההר הבוער״, ונמצא קצת מחוץ לעיר. השם אינו מטאפורה – ההר הזה באמת בוער באש. מתחת להר מצוי מאגר גז טבעי גדול, והגז הזה נפלט החוצה דרך סדקים בסלע, והוא שמזין את האש שבוערת שם. שמעתי גרסאות שונות על ההיסטוריה של המקום. לפי אחת מהן, האתר התגלה בשנות ה- 50 של המאה ה-20, כאשר רועה צאן עבר במקום ובמקרה הצית את הגז. לפי גרסה אחרת, זהו אתר עתיק שהאש בו בוערת כבר 2,000 שנים לפחות. בעבר היו במקום שתי להבות נוספות, על שתי גבעות שנמצאות לא רחוק משם, אבל הן כבו מזמן. בימי קדם, הלהבות האלה שימשו בין היתר להתמצאות – שיירות שנעו על דרך המשי ידעו שהן מתקרבות לבאקו בקגע שראו באופק את הלהבות הללו. כך או כך, ההר הזה בוער בלי הפסקה וצפוי לבעור עוד מאות ואולי אלפי שנים, עד שמאגר הגז שמתחתיו יתרוקן.
התופעה הזאת נפוצה במקומות רבים נוספים באזרבייג׳אן, שעשירה מאוד בגז טבעי, והיא מוכרת כבר מזה אלפי שנים. היא זו שהעניקה לאזרבייג׳אן את הכינוי ״ארץ האש״. מרקו פולו, למשל, המטייל האיטלקי הנודע, דיווח גם הוא על התופעה. בחלק מהאתרים האלה נבנו מקדשים והתפתח בהם פולחן דתי סביב האש, שנתפסה אז כנס אלוהי (אפשר להבין למה). תעשיית הנפט והגז האזרבייג'אנית רוקנה את המאגרים והביאה לכך שבכל המקומות האלה כבתה כבר האש, אבל כדי למשוך תיירים, הותקנה בחלק מהמקומות האלה צנרת גז שמאפשרת לאש במקום להמשיך לבעור באמצעים מלאכותיים.
עם חזרתי לעיר הלכתי לבקר בחנות טבעונית שנפתחה פה לפני כמה שנים. שם נתקלתי שוב באיליה. הייתי אומר ״מה הסיכויים״, אבל האמת היא שהסיכויים ששני טבעונים ייפגשו במקרה בשניים משלושת המקומות הטבעוניים היחידים בבאקו, הם די גבוהים.
בחנות יש בין היתר מוצרים של המותג הגרמני ״טייפון״, שהוא החביב עלי, אבל גם טופו מתוצרת מקומית ועוד מטעמים. הוצאתי שם די הרבה כסף.
בערב נפגשתי עם שני מקומיים שהכרתי דרך קאוצ׳סרפינג. עם הראשון, טוהרול (Tughrul), עשיתי סיור ארוך בעיר והחלפנו סיפורים וחוויות, כל אחד מהפינה שלו בעולם. הוא עובד כסוכן מכירות בחברת שסוחרת בכותנה, והתחביב שלו הוא להיפגש עם תיירים שמגיעים לבאקו. לדבריו, הוא לא נהנה לבלות עם אזרים – רק עם זרים. הוא חי בעבר כמה חודשים בגרמניה אבל לא דובר גרמנית, וקיבלתי ממנו את הרושם שהיה רוצה להגר לאיחוד האירופי.
איך שנפרדתי מטוהרול נכנסה הודעה מרשאד (Reshad), שהוא בדרך לפגוש אותי. הופתעתי. אמנם התכתבנו לפני כן, אבל בשום שלב לא דובר על פגישה באותו ערב. הייתי רעב ועייף ורציתי ללכת למלון לאכול ולהתקלח, אבל הודעתי לו שאשמח להיפגש, נאמן לכלל שהצבתי לעצמי, לא לוותר על הזדמנות למפגש עם מקומיים.
רשאד הוא מהנדס מכונות שעובד בחברה גדולה. הלכנו לבר והוא הזמין לנו בירה וחטיפים. גם איתו היתה שיחה נחמדה ומעניינת. הסקרנות שלו – וגם של טוהרול – לגבי החיים בגרמניה גדולה, וחרף נסיונותיי ללמוד יותר על החיים באזרבייג׳אן, מצאתי את עצמי שוב ושוב עונה על שאלות סקרניות על גרמניה וברלין, וגם על ישראל.
בנקודה הזאת יש לציין, שאזרבייג׳אן היא כנראה המדינה המוסלמית הכי ידידותית לישראל, ומקיימת איתה יחסים דיפלומטים מלאים כבר יותר מ-30 שנה. היא אפילו הביעה תמיכה בישראל במלחמה הנוכחית, חרף גינויים ולחצים ממדינות מוסלמיות אחרות. רוב תושבי אזרבייג׳אן אמנם מוסלמים שיעים, אבל יותר בתרבותם, פחות בדתם – רובם חילונים. המדינה עצמה חילונית, לא מוסלמית ובוודאי לא איסלמיסטית. בין שתי המדינות יש שותפות אינטרסים – ישראל מספקת לאזרבייג׳אן נשק וטכנולוגיות צבאיות, ואזרבייג׳אן מספקת לישראל בעיקר בנזין. ב-2019, כך קראתי, סיפקה אזרבייג׳אן כ-60 אחוז מהבנזין שנצרך בישראל.
גם טוהרול ורשאד, חרף הביקורת הזהירה שהביעו כלפי ממשלתם-שלהם, הם תומכי ישראל. בכלל, דווקא בגלל שהאוכלוסיה פה מוסלמית אבל חילונית, נראה שהם עוינים מדינות איסלמיסטיות דוגמת איראן השכנה, ועל הרקע הזה קל להבין את יחסם החיובי לישראל.
היה בשיחה עם השניים מרכיב נוסף ששמתי לב אליו: השניים צעירים ומעודכנים, אבל נראה שתרבות ה-woke והפוליטיקלי קורקט טרם הגיעו לחלק הזה של העולם, והם ״הרשו לעצמם״ לדבר בחופשיות על איך הם תופסים למשל את התיירים ממדינות ערב (לא מחבבים) לעומת התיירים מאירופה (מחבבים מאוד). יסלחו לי חבריי וחברותיי הליברליים, אבל אני חייב להודות שיש משהו מרענן ונינוח בכך שאפשר לנהל שיחה על חברה, תרבות ופוליטיקה, בלי לחשוש כל רגע מלמעוד בלשונך באחת מאינספור המלכודות שתרבות ה-woke מציבה לנו.
אגב, כשפרסמתי את תוכניות הטיול שלי בקאוצ׳סרפינג, קיבלתי לפחות תריסר פניות מאזרבייג׳אנים שרצו לתת לי טיפים לטיולים, לסייע לי בלוגיסטיקה או סתם להיפגש – יותר מכל מדינה אחרת במסלול הטיול שלי. אחרי הפגישות עם טוהרול ורשאד וההתכתבויות עם ראשיד, ראשאדה, איידין, היידר, סאדיק ואחרים, נראה לי שהבנתי למה. אני חושב שבדומה לישראל, גם אזרבייג׳אן נאבקת על תדמיתה ומקומה בעולם. הצעירים המקומיים שאיתם אני עומד בקשר כנראה מודעים לתדמית הבעייתית של אזרבייג׳אן בעולם והם להוטים להציג לי את נפלאות ארצם ועיר הבירה שלה, תרבותם והכנסת האורחים שלהם. ויש להם סיבות טובות להתגאות בארצם (להוציא אולי את תעשיית הנפט והגז, שהגאווה שלהם בה מעוררת בי באופן טבעי אי-נוחות). בדיוק בשביל זה יצאתי לטיול הזה: כדי לראות את הדברים בעצמי ומקרוב, ולא לתת לדעות קדומות ולתמונה שמספקת לנו התקשורת לעוות לי את התודעה. המשטר באזרבייג׳אן, בדיוק כמו הממשלה המושחתת והמנוולת של ישראל, ראוי לכל גינוי והלוואי שיימחה מהעולם. לאזרבייג׳אנים, וגם לישראלים, מגיע יותר.
23.04.2025
למחרת רציתי ללכת לגלוש בים. מאוד התרגשתי מהאפשרות של לצאת לגלוש בים הכספי, ושמחתי למצוא כאן מועדון גלישת רוח. התברר אבל שהמועדון צפוי לפתוח את העונה רק באמצע מאי, למרות שבאתר האינטרנט שלו כתוב שהיא נפתחת בסוף אפריל (טוהרול כתב לי: ״אל תאמין למה שכתוב באתרים אזרבייג׳אניים״). המרתי אפוא את התוכניות שלי בטיול רגלי בעיר וטיפוס ל״מגדלי הלהבה״ שמתנשאים על גבעה מעל העיר, והפכו מיד עם השלמת בנייתם ב-2012 לסמלה של העיר. מהמגדלים עצמם אין אמנם תצפית שפתוחה לציבור, אבל ממש מתחתם יש פארק עם טיילת שמאפשרת תצפית פנורמית על העיר.
אחר הצהריים נפגשתי עם אלסנדרו, שאביו איטלקי ואמו אזרבייג׳אנית, ושמציע בקאוצ׳סרפינג סיורים בעיר בחינם. הצטרף אלינו בחור פקיסטני בדם אוזאיר (Ozair), עשינו סיור של כשעה בעיר העתיקה והתרשמנו מיופייה, מלווה כמובן בהסבריו המלומדים של אלסנדרו.
העיר העתיקה של באקו – מתחם בגודל של כ-220 אלף מ״ר מוקפים בחלקם בחומה (בערך רבע משטחה של העיר העתיקה בירושלים). זוהי הליבה ההיסטורית של באקו, והיא נחשבת אתר מורשת עולמית מטעם אונסק״ו, במיוחד שני אתרים בה: ארמון השירוואנשאה (Shirvanshah) ומגדל העלמה (Maiden Tower). הכניסה לעיר העתיקה והסיור בה מציעים שינוי מרענן בהשוואה לשיטוט ברחובות העיר החדשה – סמטאות ורחובות צרים מרוצפים אבן, המון מסגדים, וכמובן מבנים עתיקים ששונים בסגנונם מהבנייה בעיר שמחוץ לחומה.
דיווחים נוספים מאזרבייג'אן בהמשך.
