להיות שם

בסוף השבוע האחרון שלי בסין, שנפל במקרה על האחד במאי – חג הפועלים – נסענו לשלושה ימים לבייג׳ינג. זהו הביקור הראשון שלי בעיר הבירה, וגם מפגש ראשון שלי עם אחד מבני משפחתה של איבון – אחיה, שמתגורר בבייג׳ינג. אילו איבון היתה נוסעת בלעדי, יתכן שהיתה מעדיפה לטוס, אבל שכנעתי אותה לקחת את הרכבת, כי… ובכן, אם עקבתם אחרי הבלוג הזה, אתם כבר אמורים לדעת. 

הרכבת המהירה, שמאיצה בחלקים ניכרים מהדרך לקצת יותר מ-300 קמ״ש, גומעת את המרחק בין האנגז׳ואו לבייג׳ינג – כ-1,200 קילומטרים – בזמן של בין 4.5 ל-6 שעות, תלוי במסלול ובמספר העצירות בדרך. בחישוב משך המסע הכולל צריך לקחת בחשבון גם את זמן הנסיעה במטרו לתחנת הרכבת וממנה, שיכול לעמוד על שעה ויותר, כי הערים הסיניות עצומות בגודלן, מה לעשות. ועדיין, אני מעדיף את הרכבת על פני טיסה. 

הגענו לבייג׳ינג בשעת לילה מאוחרת והלכנו מיד לישון. יום המחרת הוקדש בעיקר לסיור בעיר האסורה – מקום מושבם של קיסרי סין והמרכז השלטוני והפוליטי של סין במשך קרוב ל-500 שנים עד לביטולה של הקיסרות עם עלייתה לשלטון של המפלגה הקומוניסטית. למען הסדר הטוב, אציין שהשם המעודכן של המתחם הוא ״מוזיאון הארמון״ – The Palace Museum. עוד לפני כן, עברנו בפארק ג׳ינגשאן (Jingshan), שמהגבעה המלאכותית במרכזו אפשר לצפות על העיר האסורה. המחזה בהחלט מרהיב, אבל הדוחק והצפיפות בפארק בלתי נסבלים – בוודאי ביום חג. בכל אופן, עלינו, צפינו, צילמנו, עשינו סלפי, ומיהרנו לרדת מהצד השני. משם המשכנו בדרכנו מסביב לעיר האסורה כדי להגיע לכניסה הראשית אליה. 

יש שתי דרכים לרכוש כרטיסים למוזיאון הארמון. האחת, מזמינים כרטיסים מראש באתר האינטרנט הרשמי (60 יואן, כ-7.5 אירו). המכירה עבור כל יום נפתחת שבעה ימים לפני כן, והכרטיסים אוזלים תוך פחות משעה, בוודאי בסוף השבוע החגיגי של האחד במאי. כל אחד יכול לרכוש כרטיס באופן הזה, אבל הדבר מצריך חפירה מתישה באפליקציות ואתרי אינטרנט סיניים, שאינם ידועים בידידותם למשתמש שאינו סיני.

על כן יש דרך נוספת, שמיועדת לתיירים זרים בלבד, וחוסכת הרבה טרחה: מזמינים סיור מודרך אצל סוכנות טיולים, שדואגת לרכוש עבורכם גם את כרטיס הכניסה (לסוכנויות טיולים שמורה כנראה מכסה מסוימת של כרטיסים שאינם מוצעים למכירה לקהל הרחב). במסלול הזה אפשר להזמין את הסיור גם יותר משבוע לפני מועד הביקור, ואם נותרו מקומות, אפילו יום אחד לפני כן. המחיר במקרה הזה כמובן גבוה בהרבה: 260 יואן (כ-33 אירו), אבל הרישום פשוט ולא-מחייב: אפשר לבטל אותו עד 12 שעות לפני תחילת הסיור. הזמנתי מקום בסיור שבועיים מראש, ובגלל שחששתי שאיבון לא תצליח להשיג כרטיסים במכירה הרגילה, ניסיתי לרשום אליו גם אותה ואת ואחיה. לרגע חשבתי שמצאתי פרצה במערכת, אבל אז קיבלתי הודעה מסוכנות הטיולים ש״החברים הסינים צריכים להירשם ולקנות כרטיסים באתר הרשמי״. טוב, אמרנו לעצמנו, התייר הזר (אני) ייכנס עם הסיור המודרך, ו״החברים הסינים״ ייכנסו באופן עצמאי. במקביל, איבון תנסה להזמין גם לי כרטיס ״רגיל״, ואם תצליח, אבטל את ההרשמה לסיור המודרך. אבל כפי שקורה לעתים קרובות בסין, לתוכניות כאלה יש נטייה להשתבש.

נרשמתי לסיור שהיה אמור להתקיים בשבת, השניים במאי. כשנפתחה המכירה הרגילה, איבון הצליחה לשים את ידה על שני כרטיסים בלבד – לה ולאחיה – ו… לאחד במאי. אופס. התחלתי לדאוג: נגיע עד בייג׳ינג ולא נבקר יחדיו בעיר האסורה? בסוף נמצא הפתרון: ביטלתי את השתתפותי בסיור של השניים במאי, ונרשמתי לסיור שהתקיים באחד במאי.

כך הבטחנו שלושתנו את כניסתנו לעיר האסורה באותו יום, גם אם במסלולים שונים. חשוב לציין שלא משנה באיזה מסלול נכנסים פנימה, צריך להצטייד בהרבה סבלנות – העומס גדול והתורים בכניסה ארוכים, בעיקר בגלל הבדיקות הבטחוניות. תיירים בקבוצות מאורגנות צריכים להתאזר באף יותר סבלנות, כי המדריך או המדריכה צריכים לעמוד בתור נוסף כדי לרשום את כל חברי הקבוצה ולקבל עבורם את הכרטיסים  – למדריכה שלנו זה לקח כשעה. בקיצור, מהרגע שנפגשנו עם המדריכה ועד שנכנסנו פנימה חלפו כשעתיים וחצי. סבלנות, כבר אמרתי. 

למרות שלא הייתי חייב להישאר עם הקבוצה לאחר הכניסה למתחם, ולמרות שאני לא מחובבי הסיורים המודרכים, החלטתי לתת צ׳אנס לסיור הזה – אולי בכל זאת אצליח ללמוד משהו שטרם קראתי אודותיו מראש – אבל לצערי אני לא יכול להמליץ על הסיור הזה. כל חבר בקבוצה קיבל אוזנייה שבאמצעותה הוא יכול היה להאזין לדברי המדריכה, אבל האוזנייה היתה מאוד לא נוחה ואיכות הסאונד היתה איומה ונוראה – בערך חצי ממה שנאמר לא הצלחתי להבין. בנוסף, המדריכה, שדיברה אנגלית בסיסית ביותר ובסגנון שמתאים יותר לילדי בית ספר יסודי ולא לחבורה של מבוגרים, נראתה כמי שעושה זאת ללא חדווה או תשוקה או ידענות מיוחדת, אלא פשוט מדקלמת תסריט שנכתב מראש. לא נעים להגיד, אבל ChatGPT עושה את זה טוב יותר – ככה אני לפחות מטייל היום באתרים כאלה: מבקש מהבינה המלאכותית לכתוב לי סיור מודרך ומאזין לו במהלך הביקור במקום. נו, הנה לכם עוד מקצוע שאולי הולך להיעלם מהעולם. 

כ-20 דקות לאחר שנכנסנו לעיר האסורה, נשבר לי מאיכות הסאונד הגרועה, מהאוזנייה הלא נוחה ומהנסיון המתיש לפצח את דברי המדריכה, והחלטתי לנטוש את הקבוצה ולחבור לאיבון, שנכנסה כשעה קודם לכן. המדריכה קצת התאכזבה, ולבי נחמץ לרגע, אבל כשאמרתי לה שזוגתי מחכה לי בצד השני של המתחם, היא נראתה מפויסת יותר. 

אני לא ארחיב יותר מדי אודות המקום, ההיסטוריה והאדריכלות שלו – לכו לוויקיפדיה או שאלו את הבינה המלאכותית החביבה עליכם – ואתמקד פה יותר בחוויה האישית שלי. בילדותי, קצת לפני עידן האינטרנט, כששמעתי לראשונה על העיר האסורה, דמיינתי לי מתחם דחוס, בנוי בצפיפות, עם המון מעברים צרים, סמטאות וגנים קטנים, כמו עיר ימי-ביניימית קטנה, רק יפה יותר. בכל זאת יש בין החומות שלה קרוב ל-1,000 מבנים שונים. גם לאחר שכבר ראיתי צילומים של המקום, התמונה המדומיינת נשארה תקועה בראשי. לכן, עם הכניסה למתחם, הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה גודלה העצום של חצר הארמון המרכזית – מרחב פתוח שפרוש בין שער הכניסה הדרומי לארמון המרכזי, ושימש בעיקר לצרכים טקסיים והתכנסויות המוניות. למעשה, השטחים הפתוחים הגדולים שברחבי מוזיאון הארמון, הופכים את עומס המבקרים לכמעט נסבל. לארמון עצמו אגב אי אפשר להיכנס, כמו גם לרוב המבנים האחרים במקום. החללים היחידים שפתוחים לציבור הם חדר האוצר (בתשלום נוסף – לא נכנסנו) וכמה חללים מוזיאוניים המציגים כלים עתיקים, ציורים, עבודות קליגרפיה ועוד. וכמובן גם חנות המזכרות ובתי הקפה והמסעדות, כי הרי צריך להתפרנס איכשהו. 

רק כשנכנסים לגן המלכותי שבירכתי המתחם, בחלקו הצפוני, מקבלים חוויה יותר מסתורית שתואמת במידה מסוימת לפנטזיית הילדות שלי. גנים קטנים ומטופחים, גשרונים ומערומי אבנים, שבילים צרים ומרוצפים. אפשר להסתובב שם שעות, לנוח בצל, ולשקוע במחשבות ופנטזיות על תקופות אחרות. עומס המבקרים אמנם מורגש, אבל לא מעיק במיוחד. נראה היה לי שלפחות בשטח הגן, המבקרים מאיטים קצת את הקצב ושומרים קצת יותר על השקט. הכול יחסי כמובן. 

אני מניח שיכולתי להישאר עוד כמה שעות בעיר האסורה ולהמשיך לחקור כל פינה שלה, אבל המקום נסגר ב-17:00 והודעות מנומסות ברמקולים מבקשות מהמבקרים לפנות את המתחם. המשכנו משם לארוחת ערב במסעדה בשכונה שבה מתגורר אחיה של איבון, רחוק ממרכז העיר. המסעדה מציעה הוטפוט בסגנון בייג׳ינג, ולשמחתי הסתבר שזו מסעדה מהסוג שרק מקומיים מגיעים אליה – מאלה שפודיז אמיתיים (לא אני) היו מוכנים לתת הרבה כדי לאכול בהן. עם זאת, אני חייב לציין שלמרות האותנטיות, היו לי כבר חוויות הוטפוט מוצלחות יותר בסין – ציר המרק שבו התבשל האוכל היה קצת תפל ודליל, והסיר עצמו, שמחומם בפחמים ולא בחשמל, לא היה הכי נוח לשימוש. לא נורא, העיקר החוויה והחברה.

דברים שרואים משם

ביום המחרת יצאנו מהעיר כדי לבקר בחומת סין הגדולה. בסביבותיה של בייג׳ינג מצויים מספר אתרים שבהם אפשר להתרשם מהפלא הזה. איבון בחרה עבורנו את באדאלינג (Badaling) – האתר המפורסם ביותר, וגם הקרוב ביותר לעיר – כשעה וחצי נסיעה כשאין פקקים, אבל כמובן שהיו. גם פה, הקשרים המיוחדים שלי הובילו אותי לדרכים שרוב התיירים הזרים אינם עוברים בהן. זה התחיל בתחבורה: אפשר להגיע ברכבת (הכי נוח, הכי מהיר), אבל צריך להזמין כרטיסים לפחות כמה ימים מראש כי הם אוזלים מהר. אפשר לקחת מונית, אבל זה יקר, ולא חוסך את הפקקים. אנחנו הגענו באוטובוס, שגם הוא אמנם עומד בפקקים – לקח לנו כשעתיים וחצי להגיע לשם – אבל עולה 6 יואן (75 סנט) בלבד. 

כשהגענו סוף-סוף לאתר, גיליתי להפתעתי שאני שוב הזר היחיד שם – במשך כמה שעות חלפנו על פני אלפי אנשים ולא ראינו אפילו לא זר אחד נוסף. התיאוריה שלי: כחלק מניהול העומס, ואולי גם מסיבות עלומות אחרות שידועות רק לרשויות התיירות בסין, רוב התיירים הזרים מנותבים לאתר אחר של החומה, בעוד הסינים נוהרים (או מונהרים) בהמוניהם לבאדאלינג. חיזוק לתיאוריה הזאת קיבלתי כשעשיתי חיפושים עצמאיים באינטרנט, במקורות ״שלנו״, והמידע שקיבלתי הוביל כמעט תמיד לאתר אחר בשם מאטיאניו (Matianyu). התחושה שלי היא שיש יד מארגנת מאחורי העניין הזה, וזה גם מסתדר עם כל מה שלמדתי עד כה על ארגון וניהול אתרי התיירות בסין. 

כזכור לקוראים הנאמנים, זה לא המפגש הראשון שלי עם החומה הסינית הגדולה. הקודם התרחש כ-2,000 קילומטרים מבייג׳ינג, בלב המדבר, בג'יאיוגואן הרחוקה והנידחת שבפרובינציית גאנסו. אבל אי אפשר להשוות בכלל בין שתי החוויות הללו. בניגוד למוצבים המערביים המרוחקים של החומה, ובדומה לעיר האסורה, עומס המבקרים בבאדאלינג אדיר. ככה נראית כנראה תיירות היתר הזאת שכולם מדברים עליה. עם זאת, בניגוד לעיר האסורה, השטח על גבי החומה צר, והעומס מורגש בהחלט, עד כדי כך שהתחלתי לשאול את עצמי האם זה בכלל שווה את הביקור, והאם לא הייתי יכול להסתפק בחוויית החומה הנהדרת שהיתה לי במערב סין. 

בעודי מהרהר בסוגייה הזאת, נזכרתי בשיחה שניהלתי לפני הרבה שנים עם חבר שלא מרבה לטייל בעולם, וגם לא כל כך אוהב לטייל. כשסיפרתי לו על כמה מהמקומות שבהם אני רוצה לבקר – רובם בעלי חשיבות היסטורית או ארכיאולוגית גדולה – הוא הציג לי שאלה שקצת הפתיעה אותי: ״למה אתה בכלל רוצה לבקר שם?״. לא היתה לי תשובה מיידית לשאלה הזאת, והייתי צריך לחשוב על כך. החבר הוסיף שאם אני כל כך מתעניין בהיסטוריה, אני יכול פשוט לקרוא אודות המקום ולהתבונן בתמונות או בסרטונים. היום הוא בטח היה מוסיף שאפשר גם להסתפק בסיור וירטואלי באמצעות משקפי מציאות מדומה. ״למה צריך להיות שם?״, הוא הקשה. 

זה גרם לי לחשוב: למה בעצם חשוב לנו כל כך ״להיות שם״, במקומות האלה? מה מניע אותנו בהמונינו אל הערים המפורסמות בעולם, אל האתרים הארכיאולוגיים המרשימים, אל הארמונות, הקתדרלות, המקדשים, המגדלים (אני שם לרגע בצד אתרי טבע, כי לדעתי זה דיון אחר). האם זה רק כדי להגיד ש״היינו שם״, לצלם ולהצטלם, להראות ולספר לכולם שטיפסנו, נגענו, ראינו במו עינינו? מהי המוטיבציה שלנו? ו״סקרנות״ אינה הסבר מספק עבורי. במובן הזה החבר ההוא צודק: מי שסקרן, יכול לקרוא ולחקור. הרי אנשים לא מטפסים על החומה הגדולה או כל פלא ארכיטקטוני/ארכיאולוגי אחר רק כי הם סקרנים לגביו. ובכלל, איזו מין סקרנות זאת? היסטורית? הנדסית? אנתרופולוגית? תעשו לי טובה – אני בספק אם ההמונים ששטפו את החומה באותו יום הגיעו רק כדי להשביע את רעבונם האינטלקטואלי. 

אין לי תשובה מוחלטת, אולי גם כי אנשים שונים מונעים ממוטיבציות שונות. אני יכול לספר רק על עצמי, ובשביל זה אני אקח אתכם למחוזות אחרים לגמרי. תשארו איתי. 

בסוף שנת 2011 נסעתי לגרין ביי, ויסקונסין, ארה״ב, כדי לצפות בשני משחקי פוטבול של הגרין ביי פאקרס (באותם ימים עוד הייתי חובב ספורט גדול). מי שמכיר ומבין, יודע שמדובר ביעד חלומי לכל חובב פוטבול. במבואה של האיצטדיון נפלו עיניי על שלט פרסומת של חברה למכירת כרטיסים לאירועים עם הסלוגן ״Nothing beats being here!“. במילים אחרות, כי כל תרגום לעברית יהיה קצת עילג: עדיף לחוות את האירוע הזה במקום שבו הוא מתרחש. המשפט הזה משך את תשומת לבי, משום שהוא תיאר במדויק את מה שחשתי באותו רגע – שזה לא דומה לשום דבר שחוויתי לפני כן ברומן שלי עם הפוטבול האמריקני. כי כנראה שזה נכון – שום דבר לא משתווה לחוויה של ״להיות שם״.

וזו אולי התשובה, לפחות במקרה שלי. כי מה עדיף – לצפות באירוע ספורט בטלוויזיה או באיצטדיון? להאזין לקונצרט ברדיו על הספה בבית או באולם הקונצרטים? לדבר עם החברה הכי טובה בטלפון או פנים אל פנים? אני מניח שבני אדם שונים יתנו תשובות שונות – כל אדם ואישיותו, מנהגיו, הרגליו ופחדיו. אני מכיר לא מעט אנשים שיעדיפו להישאר בבית ולהימנע מהצפיפות ומהמגע עם אנשים אחרים, וזה כמובן בסדר גמור, אבל אני צריך כנראה להיות שם. לא בהכרח כדי ללמוד או להבין טוב יותר, אלא בשביל החוויה הכוללת: הנסיעה והניווט לאתר, המאמץ הפיזי, ההתחככות במקומיים, הרוח או השמש שמכות בפנים, אפילו הרעש, הצפיפות וההמולה. אני מניח שאפשר לעשות דוקטורט שלם על החומה הסינית בלי לבקר שם ולו פעם אחת, אבל מטרת הביקור שלי אינה רק לימוד, והמוטיבציה אינה רק אינטלקטואלית. 

זה מצחיק: אני כותב את הדברים האלה כשבוע לאחר הביקור בחומה, ובמהלך השבוע הזה נתקלתי בלפחות שלושה אזכורים מקריים של החומה הסינית – אחד בסרט קולנוע, השני בספר שאני קורא כרגע והשלישי באיזה דיווח חדשותי. החומה הסינית היא כנראה אחד המבנים הכי מאוזכרים בתרבות האנושית כולה – בין אם באופן ישיר או כמטאפורה – אז נראה מישהו שיגיד לי לא לבקר שם!

טוב, חפרת מספיק. איך היה על החומה, נודניק?

כאמור, אלפי מבקרים ביום. אולי עשרות אלפים. אבל אתם יודעים מה – חוץ מכמה צווארי בקבוק, בעיקר סביב המגדלים שעל החומה, זה עדיין נסבל איכשהו. כאמור, מישהו מאחורי הקלעים כנראה מנהל את העומס הזה. 

אגב מגדלים וצווארי בקבוק, הנה משהו שכנראה לא תקראו אודותיו בשום ספר על החומה: בנקודה מסוימת הבחנתי בהצטופפות גדולה של אנשים, שרבים מהם החזיקו באוויר את תעודת הזהות שלהם וצילמו אותה. שוב הסינים האלה והשטויות שלהם, חשבתי לעצמי. אבל יש הגיון בשגעון: אחד המגדלים שעל החומה מופיע בסמל המדינה שטבוע על תעודת הזהות של כל הסינים (תעודת הזהות הכי נפוצה בעולם!). על כן המבקרים במקום נוהגים לצלם אותה על רקע המגדל המפורסם. איבון, אגב, שמסתייגת בדרך כלל מ״דברים שסינים עושים״, ויתרה על התענוג. 

עוד דברים שרואים – או חשים – רק משם: אורכו של מקטע החומה בבאדאלינג הוא כ-3.7 קילומטרים. זה אמנם מספר בלבד, ואפילו לא גדול במיוחד – רובנו צעדנו מרחקים כאלה בעבר – אבל אפשר להעריך אותו באמת רק כשעומדים על החומה וצופים בה נמתחת לעוד כמה קילומטרים קדימה; אפשר להבין את החומה ואת גודלה רק כשצועדים על המרצפות העקומות שבראשה, מטפסים על המדרגות התלולות או יורדים בהן, נזהרים לא להחליק בירידות, הולכים לאורכה ותוהים עד לאן היא עוד ממשיכה. והיא ממשיכה.  

גם פה יכולתי כנראה להישאר עוד כמה שעות, למצוא לי מקום לשבת בו, ופשוט לבהות במבנה העצום הזה. אבל איבון, שלקחה איתה נעליים שלא היו מתאימות לטיול מאומץ, התחילה להתלונן על כאבים בכפות הרגליים. בנוסף, התחיל לרדת גשם, שסימן את תחילת סופו של הביקור. 

ירדנו מהחומה, אכלנו משהו ונסענו חזרה העירה – הפעם ברכבת (אם אין כרטיסים זמינים, אפשר להיכנס לרשימת המתנה, ואם מישהו מבטל את הכרטיס שלו, זכיתם). בגלל שישבנו בקרונות נפרדים, ובגלל אי-הבנה מסוימת בינינו, לא ירדתי בתחנה הנכונה ודרכינו התפצלו. זה לא עניין כזה פשוט – בסין אתה חייב לרדת בתחנה שמופיעה על הכרטיס שלך. אם נסעת עוד תחנה, אפילו אם זה באותה עיר, אתה צריך לשלם על המקטע הנוסף. לשמחתי, הנוסעת שישבה לידי דיברה אנגלית מצוינת, והיא עזרה לי בתקשורת מול עובדת הרכבת החביבה, שגבתה ממני את התשלום הנוסף (9 יואן, קצת יותר מ-1 אירו). בסופו של דבר הגעתי למלון רק כמה דקות אחרי איבון.

בערב נפגשנו עם חברה במסעדה טבעונית נהדרת, והמשכנו משם לבר, שהתגלה כמקום בילוי חביב על תיירים ותושבים זרים. בכלל, בייג׳ינג היא באופן מובהק העיר הכי מתוירת בסין על ידי מערביים, ובמידה רבה גם הכי ידידותית לזרים (אפשר לשלם בכרטיס אשראי!), וזה כמובן ניכר במגוון האנושי ברחובותיה, שהוא שונה לחלוטין מכל מה שחוויתי עד כה בעריה של סין. 

ביום המחרת הרכבת שלנו להאנגז׳ואו יצאה רק בשעות אחר הצהריים, אז את השעות שלפני כן ניצלנו לטיול רגלי קצר בעיר, בעיקר בחוטונג (Hutong) – השכונות ההיסטוריות של בייג׳ינג, שבנויות בסגנון מסורתי ומורכבות מסמטאות צרות ובתים נמוכים שבנויים סביב חצרות פנימיות. אף על פי שמדובר בבנייה פשוטה ולא יוקרתית, בגלל המיקום המרכזי והאופי הייחודי של השכונות הללו, רכישת בית בחוטונג נמצאת היום הרחק מהישג ידו של הסיני הממוצע, וכנראה גם מזה של המערבי הממוצע. אלה בעיקר איזורים אופנתיים עם בתי קפה, מסעדות, חנויות בוטיק וגלריות, וכמובן – המון תיירים. אלמלא הדוחק והשליחים על קטנועים שטסים לאורך הרחובות הצרים ומצפצפים בלי הפסקה, יתכן והיה נעים יותר להסתובב שם, אבל קשה לבוא בטענות כאשר אתה בעצמך חלק מהבעיה. 

בסופו של דבר, בשל הרצון שלי להתמקד בעיר האסורה ובחומה הגדולה, לא נותר כמעט זמן להתרשם מבייג׳ינג בדרך החביבה עלי – שיטוט ארוך ברחובות – ולא הזדמן לי לבקר באתרים מפורסמים נוספים ו״להיות שם״, אבל יש לי הרגשה שעוד אחזור לבייג׳ינג מתישהו. 

גלריית תמונות מבייג׳ינג והעיר האסורה >>
גלריית תמונות מבאדאלינג >>