כחודשיים לאחר שחזרתי מהמסע שלי, ביקרתי שוב בסין – הפעם לעשרה ימים בלבד, ולמי שתוהה: בטיסה. לבלוג הזה אין הרבה קוראים, ואני חושב שרובכם כבר יודעים ויודעות מדוע חזרתי לשם: לבקר שוב את מי שמוכרת בבלוג הזה בשם איבון. ובכל זאת, למען ההיסטוריה, הנה הסיפור המלא.
בתחילת יוני הגעתי ברכבת לטשקנט, בירת אוזבקיסטן. בשלב הזה הייתי כבר יותר מחודשיים לתוך המסע שלי, כבר קצת משופשף, קצת מנוסה, קצת מרוט, אבק דרכים בתלתליי. ביומיים שלפני כן הייתי קצת חולה – ביליתי עשרים וארבע שעות באנדז׳ון, שש שעות נסיעה ברכבת מטשקנט, רובן במיטה במלון. התוכנית המקורית שלי היתה לבלות שם שני לילות, אבל בגלל המחלה החלטתי לקצר את השהייה שם ולהשלים את ההחלמה שלי בעיר קצת יותר מעניינת – טשקנט. באותו רגע לא ידעתי כמובן עד כמה ההחלטה הזאת היתה גורלית – לכאורה עוד אחת ממאות החלטות ספונטניות קטנות שעשיתי לאורך המסע – אבל ההחלטה הזאת היתה בדיעבד מהסוג שמשנה את מסלול החיים.
בהוסטל החביב שבו התאכסנתי בטשקנט מוגשת ארוחת בוקר הכלולה במחיר – דבר נדיר מאוד כשמדובר בהוסטל. לטבעונים אין להם הרבה מה להציע, אבל החלטתי בכל זאת לבדוק את העניין. שם, בחצר ההוסטל, באיזור ההסבה, ראיתי אותה לראשונה. מהרגע הראשון חשבתי שהיא מאוד יפה ומושכת, אבל זה לא היה רק המראה שלה: היא ישבה ליד השולחן, הצלחת שבה הוגשה ארוחת הבוקר היתה מונחת מולה, ריקה, והיא בהתה באוויר, שקועה במחשבות. חוץ מהפנים היפות, שני דברים משכו את תשומת לבי: היא אסייתית, והיא יושבת לבד. בשלב הזה של הטיול כבר למדתי שאסייתים, אם יורשה לי להכליל, כמעט אף פעם לא מטיילים לבד – תמיד בזוגות או בקבוצות – וזה סיקרן אותי (אגב, משום מה חשבתי שהיא יפנית. מאוחר יותר היא סיפרה לי, שהיא אכן לפעמים מציגה את עצמה כיפנית, כאשר נמאס לה לשמוע עוד מטייל מערבי זחוח שמציג לה את דעתו המלומדת על המשטר בסין). הדבר השני שמשך את תשומת לבי היה האופן שבו היא נראתה עסוקה בלחשוב. ואני אסביר: כולנו – טוב, רובנו – חושבים כל הזמן, כלומר מפעילים את המוח בצורה כזאת או אחרת. אבל נדיר לראות אדם שפשוט יושב ומהרהר, שכל משאביו מוקדשים באותם רגעים למחשבה – לא לגלילה בטלפון, לא להאזנה למוזיקה או פודקאסט באוזניות, אלא פשוט להרהור עמוק. סיקרן אותי לדעת על מה היא חושבת, אבל לא רציתי להפריע לה, אז רק הנדתי לעברה קלות בראשי וחייכתי. היא הנידה בראשה בחזרה ושקעה שוב במחשבותיה. סיימתי את ארוחת הבוקר ויצאתי לחקור את טשקנט.
בשעות הבוקר והצהריים הסתובבתי באיזור כיכר אמיר טימור שמרכז העיר, ובין היתר צילמתי שם כמה סרטוני וידאו, בהם סיפרתי לצופים ולצופות על תולדות אוזבקיסטן ועלילותיו של השליט הדגול אמיר טימור. מאוחר יותר סיפרה לי איבון שגם היא הסתובבה באיזור הזה באותן שעות, ואף הבחינה בי מרחוק מצלם ומדבר למצלמה. היא תהתה בינה לבין עצמה, מה כבר יש לצלם כל כך הרבה בכיכר מוכת השמש הזאת.
כשעה לאחר מכן הצטלבו דרכינו שוב בתחנת המטרו. בין ההמונים שגדשו את התחנה הגיחו מולי לפתע הפנים היפות שלה – היא ניגשה אלי וביקשה את עזרתי במציאת המסלול ליעד הבא שלה. חשבתי שהיא זיהתה אותי מארוחת הבוקר, אבל כפי שסיפרה לי מאוחר יותר, באותו רגע היא החליטה לפנות אלי כי בקומתי הגבוהה ובגדיי השחורים התבלטתי בקהל ונראיתי זר – כלומר, היא הניחה בסבירות גבוהה שאני דובר אנגלית. רק כעבור רגע או שניים היא גם זיהתה אותי מההוסטל. הסברתי לה איך להגיע ליעד שלה ובאיזו אפליקציה להשתמש בשביל להתמצא בתחבורה הציבורית, ומיהרתי לעלות לרכבת שלי, שבדיוק נכנסה לתחנה. דקה מאוחר יותר הבנתי שעליתי על הרכבת לכיוון הלא-נכון, כנראה מרוב התרגשות, ואחרי תחנה אחת ירדתי וחזרתי לתחנה הקודמת, שם נתקלתי בה שוב. חרף שמחת המפגש המחודש, התברר שאנחנו נוסעים לכיוונים שונים, אז נפרדנו שוב עם הבטחה בלתי מחייבת להתראות שוב בערב בהוסטל.
בערב אכן נפגשנו שוב בחצר ההוסטל, שהיתה עמוסה באורחים. ישבנו על כסאות נוח וניסינו לנהל שיחה, מה שהתברר כמשימה לא פשוטה, היות ובכיסא שלידה ישבה בחורה בריטית דברנית וקולנית שהשתלטה על השיחה ולא ממש איפשרה לאחרים לשוחח בינם לבין עצמם. ממש קיוויתי שהיא תלך כבר, כדי שאוכל לעבור לשבת ליד איבון ולדבר איתה ורק איתה. מסתבר שבאותן דקות חלפו בראשה של איבון מחשבות דומות. להפתעתנו ולשמחתנו, משאלתנו המשותפת התגשמה מהר מהצפוי: כמה דקות מאוחר יותר נכנס לחצר בחור נוסף והחליף כמה מילים עם הבריטית. היא קמה ממקומה, הכריזה שהם הולכים לאיזה בר, ושאלה אם מישהו רוצה להצטרף. הצעתה לא נענתה בקריאות התלהבות פרועות, אם יורשה לי קצת אנדרסטייטמנט בריטי. היא והבחור הלכו, ואני מיהרתי לעבור לכסא שהתפנה, ליד איבון.
אבל לא קלה דרכנו. גם לאחר לכתה של הבריטית, שיחתנו הופרעה מספר פעמים על ידי אורחים אחרים, שניים מהם שותפיי לחדר, גם הם סינים. פעם אחר פעם הם פנו לאיבון בסינית וקטעו את שיחתנו. כשהיא ענתה להם, יכולתי לראות לפי שפת גופה וטון דיבורה שהיא היתה מעדיפה שגם הם יסתלקו משם. מאוחר יותר היא איששה את אבחנתי. חרף הקשיים הצלחנו בכל זאת לדבר קצת, עד שהיא הודיעה שהיא הולכת לישון, והוסיפה שזה הלילה האחרון שלה בטשקנט ולמחרת בערב היא טסה חזרה הביתה. אמרתי לה שנתראה אפוא שוב בארוחת הבוקר למחרת. היא לא התחייבה.
למחרת הגעתי מוקדם לארוחת הבוקר, כדי לוודא שאני לא מפספס אותה. לדעתי ישבתי שם לפחות שעתיים עד שהיא הופיעה בחצר ההוסטל. את הזמן העברתי בין היתר בהשתעשעות עם חתולי הבית שהסתובבו שם. רק לאחרונה היא סיפרה לי, שהיא בכלל לא התכוונה ללכת לארוחת הבוקר, ולמעשה, לפי התוכנית המקורית שלה, היא היתה אמורה לעזוב כבר בבוקר ולקחת אוטובוס לאלמטי שבקזחסטן, 17 שעות נסיעה מטשקנט, ומשם לעלות על טיסה לסין. בסופו של דבר, באותו בוקר, היא החליטה בספונטניות לוותר על הנסיעה הארוכה באוטובוס, והזמינה כרטיס לטיסה שיוצאת מטשקנט בערב. לאחר שהעניין הזה הוסדר, היא שמה פעמיה לחצר, לארוחת הבוקר. כאמור, החלטות ספונטניות לכאורה קטנות שמשנות חיים.
היא התעניינה איפה אני מתכוון לבקר בסין. הראיתי לה את המסלול המתוכנן. בערב הקודם נעזרתי בכלי בינה מלאכותית כדי לבנות מסלול אופטימלי שיחצה את סין ממערב למזרח, ייקח אותי דרך כמה שיותר ערים ואתרים מעניינים, ויסתיים בשנגחאי. אחד היעדים במסלול הזה היה האנגז׳ואו, עיר מגוריה. אמרתי לה שאולי ניפגש לקפה כשאהיה שם, והיא אמרה שהיא תשמח. נפרדנו תוך הבטחה לשמור על קשר. הפרידה היתה קצת מביכה ומגושמת. רציתי לחבק אותה, אבל לא ידעתי אם זה מקובל בסין. גם היא לא ידעה מה לעשות. בסוף לא התחבקנו. אולי לחצנו ידיים, אני כבר לא זוכר. בכל אופן, המבוכה הזאת היתה מן הסתם סימן לבאות. בהמשך היום שלחתי לה קישור לבלוג הזה, לא לפני שהוספתי לו תרגום אוטומטי לסינית. עוד שלחתי לה טקסטים נוספים שכתבתי, שאני מעדיף לא לחשוף פה את תוכנם המדויק, ואציין רק שהם עוסקים בין היתר בילדותי בקיבוץ.
כחמישה שבועות עברו עד שנפגשנו שוב. במהלך הזמן הזה התכתבנו כל יום, ועם הזמן ההודעות הפכו ארוכות ומשמעותיות ואישיות יותר. כפי שכבר כתבתי פה, היא גם הפכה למוקד התמיכה שלי לענייני סין וסינים, וסייעה לי להתגבר על מכשולים קטנים שצצו בדרך. עוד לפני שהגעתי להנגז׳ואו כבר היה לי ברור שלא מדובר על עוד אחד מהקשרים קצרי המועד האלה, שנוצרים במהלך הטיול ומסתיימים תוך כמה ימים. כעת נותר רק לברר אם היא מרגישה כמוני. ספוילר: היא הרגישה כמוני.
היא חיכתה לי בתחנת הרכבת בהנגז׳ואו. הפעם לא היו ספקות או התלבטויות. התחבקנו. הלכנו לאכול ארוחת ערב והמשכנו את השיחה הארוכה שלנו, שהתחילה חמישה שבועות קודם לכן. למחרת בבוקר יצאתי להסתובב ברחובות האנגז׳ואו, ובערב השני שלי שם כבר היה ברור לשנינו מה קורה כאן. החיים של שנינו נכנסו למסלול חדש ולא צפוי.
על עלילותינו בהנגז׳ואו כבר כתבתי פה בעבר. כמובן, אז העדפתי שלא לספר את הסיפור המלא, בין היתר משיקולים של פרטיות, אבל גם כדי לחכות ולראות לאן הקשר הזה הולך. העובדה שאני מספר לכם עליו עכשיו, אומרת שהוא הולך היטב. באוגוסט, איבון הגיעה לראשונה בחייה לאירופה, כחלק ממסע בן 40 יום שהתחיל בגאורגיה, המשיך בטורקיה, ומשם לברלין. בילינו פה כ-10 ימים והמשכנו יחד לפראג לשלושה ימים, שם נפרדנו. היא המשיכה לווינה ולרומא, משם לבודפשט ליום אחד, וחזרה לסין. אם היא פעם תחליט לפרסם את סיפור המסע שלה בשפה שאינה סינית, אני מבטיח לשים פה לינק.
חודש לאחר הביקור שלה באירופה, ואני שוב על טיסה של קטאר איירווייז, הפעם מברלין להאנגז׳ואו עם עצירה בדוחה. מי היה מאמין: עד לפני שנה לא חשבתי שאי פעם אגיע לסין, והיא גם לא היתה ממש על מפת היעדים המועדפים שלי. גם כשכבר יצאתי למסע הבין-יבשתי שלי, לא הייתי בטוח שאצליח להגיע לשם בדרך היבשה במסגרת הזמן שהקצבתי לעצמי. והנה אני כבר בדרך לביקור שני, שהוא בוודאי לא האחרון.
מועד הביקור הזה לא היה אידיאלי – ישר לחג אמצע הסתיו – אחד מארבעת החגים המרכזיים בלוח השנה הסיני, ואולי המקבילה הסינית ל״תקופת החגים״ שלנו. כלומר, חופשה ארוכה של בתי הספר שבמהלכה הסינים – ויש הרבה סינים כידוע – יוצאים לחופש ומציפים בהמוניהם את מרכזי הבילוי ואתרי הנופש. בנוסף, אף על פי שהיתה זו ראשית אוקטובר, עדיין היה חם מאוד והטמפרטורות לא ירדו מתחת ל-30 מעלות. אבל, כשמנהלים קשר בין-יבשתי, צריך לשמוח על כל הזדמנות להיפגש.
בערב הראשון חגגנו לאיבון, באיחור של כמה ימים, את יום הולדתה. בערב המחרת נפגשנו עם חברים שלה לארוחה במסעדה, שנמצאת באיזור עתיק יותר של העיר, וסוף-סוף נחשפתי לאיזורים היותר יפים ופחות ״סטריליים״ של האנגז׳ואו. כצפוי, הרחובות היו עמוסים בהולכי רגל, מכוניות וקטנועים, כאשר כל ההמולה הזאת מתנהלת באופן הסיני הטיפוסי, שכבר למדתי להכיר: כאוטי, אבל איכשהו, השקט נשמר: אף אחד לא מתעצבן או צועק או משליך כסאות פלסטיק על האחר (נראה לי שרק הקוראים הישראלים יבינו את הרפרנס). גם תאונה קטנה שהתרחשה בין נהג טרנספורטר לרוכבת קטנוע – בלי נפגעים – טופלה במהירות ובלי הרמת קול או הטחת האשמות. מהמסעדה המשכנו עם שניים מהחברים לדירתם, למשחק מה-ג׳ונג סוער לתוך הלילה. סיימתי כמובן אחרון, אבל לפחות לא עשיתי בושות ואפילו ניצחתי סיבוב אחד או שניים.
את השעות החמות של היום העברנו לרוב בבית, או בבית קפה, בכתיבה. פה המקום להפנות אתכם לבלוג החדש שלי ב-Substack, שכרגע מתפרסם בו בהמשכים סיפור המסע שלי באנגלית, אבל הפעם באנגלית ״אמיתית״, לא בתרגום מכונה, בשינויים קלים ועם כמה תוספות. גרסת הבמאי, אם תרצו. היות ואתם כבר מכירים את הסיפור, אין לי ציפייה שתקראו שוב, אבל אתם בהחלט יכולים להמליץ על הבלוג לחבריכם:
https://ishairosenbaum.substack.com
בערב השלישי יצאנו לצפות בתצוגת אורות לכבוד חג אמצע הסתיו, שהוקרנה על גבי שורת גורדי השחקים הענקית שבמרכז העיר. הערב היה גשום, מה שאולי היה קצת לטובה, כי הגשם כנראה הבריח חלק מהאנשים, ועל כן העומס בטיילת הצופה אל המגדלים לא היה בלתי-נסבל. באשר לתצוגה עצמה, אומר זאת כך: מרשימה, אבל ראיתי טובות ממנה. עם זאת, אולי בהשוואה למקומיים היה לי קצת קשה יותר להתחבר, שכן המיצג עסק בפרקים הירואיים מההיסטוריה הסינית (בעיקר המודרנית), ובהישגיה של המעצמה בתחומים שונים – צבא, טכנולוגיה, ספורט ועוד. את הערב סיימנו במסעדה טבעונית מצוינת, שבאחד מסניפיה אכלנו כבר בעבר. כל כך התלהבתי ממנה, ששקלתי ברצינות לשאול את הבעלים אם מתחשק לו אולי לפתוח סניף נוסף בברלין.
עוד ביקרנו בפארק הארכיאולוגי ליאנגז׳ו (Liangzhu) – אתר מורשת עולמית מטעם אונסקו – והסתובבנו שם כמה שעות עד שהותשנו (טוב, אני הותשתי) על ידי החום הכבד. במקום נמצאים שרידיה של עיר מהתקופה הנאוליתית (3000-2000 לפני הספירה) שנחשבת לעיר הראשונה בסין, לא פחות. עם זאת, אולי כצפוי מאתר כה עתיק, כמות השרידים הארכיאולוגים שממש ניתן לראות במקום זעומה למדי, ורוב המבנים שמפוזרים ברחבי הפארק העצום הם משוחזרים. גם פה ניכרת תופעת ״פיתוח היתר״ שאופיינית לאתרי תיירות בסין, שעליה עמדתי כבר בעבר בבלוג הזה, ואולי זה כבר לא ממש מעניין לכתוב על כך שוב. למרות שלא החכמתי במיוחד מהביקור באתר, ולא הרחבתי באופן משמעותי את ידיעותיי על תולדות סין (החכמתי יותר כשעיינתי עכשיו בעמוד הוויקיפדיה של ליאנגז׳ו), עדיין היה נחמד להסתובב בפארק. ואם אתם בסביבה וקצת עצלנים, אפשר לשכור קלאב-קאר.
עוד יומיים הקדשנו לביקור, כולל לינה, באגם צ׳יאנדאו (Qiandao) – אגם אלף האיים – מרחק של כשעה נסיעה ברכבת המהירה ממרכז העיר האנגז׳ואו (לא להתבלבל עם איזור אלף האיים המפורסם יותר שנמצא בקנדה, ושעל שמו קרוי הרוטב ההוא). זהו אגם גדול שיש בו, ובכן, הרבה איים. האם מדובר בדיוק באלף? לא ספרתי. המקום הוא אתר תיירות ונופש פופולרי מאוד, והעומס בהתאם. ברכבת לשם נאלצנו לשבת בנפרד, כיוון שכאשר רכשנו את הכרטיסים, כבר לא נותרו מקומות פנויים צמודים.
האיזור יפהפה. האגם נמצא בשטח המנהלי של האנגז׳ואו, ולחופיו שוכנים איזורי מגורים, בתי מלון ואתרי נופש ובילוי לרוב, אבל האיזור כולו מוקף בגבעות ירוקות, וכאשר מטפסים על אחת מהן, כפי שעשינו בערב הראשון שם, נגלה נוף מרהיב של האגם, האיים והגבעות מסביב. וכשעושים את זה קצת לפני שעת השקיעה – כפי שאמנם עשינו – המראה עוצר נשימה.
ביום המחרת נזכרנו להזמין את הכרטיסים לרכבת קצת מאוחר מדי, וכבר לא נותרו כרטיסים למכירה. נכנסנו לרשימת ההמתנה, ובסוף הצלחנו להשתחל לרכבת שיוצאת בשעות הערב המאוחרות. את היום השני העברנו בטיול אופניים לאורך האגם, שיט בסירה על מי האגם, וטיול קצר בעיר. בעשר בערב חזרנו להאנגז׳ואו, וביום המחרת טסתי חזרה לברלין.
התלבטתי לא מעט האם לספר אודות הנסיעה הזאת בבלוג הזה. בין היתר מטעמים של פרטיות (אל דאגה, קיבלתי את אישורה של איבון לפרסם אותו), אבל גם כי הנסיעה הזאת למעשה אינה חלק מהמסע ההוא. עם זאת, היא בהחלט המשכו של הסיפור שנגלל כאן לאורך כמה חודשים, ואולי היא דווקא כן המשכו של המסע במובנים אחרים, או אם תרצו, הפרק הבא שלו, אבל גם תחילתו של מסע חדש לגמרי, מרתק ומסעיר לא פחות. וחוץ מזה, זה סוף טוב, לא? יצא לו אדם למסע יבשתי, עבר מרחק שמקביל לכמעט מחצית היקפו של כדור הארץ, חצה ים ומדבר, הרים ועמקים, הגיע, מילולית, עד קצה העולם – ומצא שם אהבה. נטפליקס, לכו על זה.
וברצינות: לא יצאתי לטיול הזה כדי למצוא בו אהבה – אני לא יכול להתחיל אפילו לתאר עד כמה הרעיון הזה היה רחוק ממני לאורך רובו של המסלול – אבל זה כנראה טבעה של אהבה. היא מופיעה כשאתה הכי פחות מצפה לה. ולמרות שלא חיפשתי אותה, ולמרות שלא יכולתי לצפות את ההתפתחות הזאת בעלילה, היא התרחשה בזכות אותה החלטה שקיבלתי לפני כמעט שנה, לצאת למסע הזה. ולא רק במובן הסיבתי הישיר של ״אם לא הייתי יוצא למסע לא הייתי נתקל בה בהוסטל״, אלא כי יצאתי למסע הזה עמוס בסקרנות, עם עיניים פקוחות ואוזניים כרויות, עם תשוקה עזה לראות, לחוות, להרגיש ולהתמסר למה שיש לעולם להציע. ואני חושב שזה היה גם המצב התודעתי שאיתו היא יצאה למסע שלה. ואלה בדיוק התנאים האידיאליים לפריחתה של אהבה.
