עדכון חי, 27.05.2025 / אוש, קירגיזסטן
אני נמצא כרגע באוש (Osh), העיר השנייה בגודלה בקירגיזסטן אחרי הבירה בישקק. הגעתי לכאן לאחר מסע של שבוע לרוחבה של טג׳יקיסטן, עליו אספר בהמשך (ואזכיר אותו גם בפוסט הזה). ייקח לי עוד כמה ימים לעבד אותו לפוסט, אז בינתיים עדכון קצת ישן מדושנבה, בירת טג׳יקיסטן.
19.05.2025 / דושנבה
כ-80 אחוז משטחה של טג’יקיסטן הם הרים. העובדה הזאת הופכת כל יציאה מהעיר לטיול בנוף הררי קסום ורבגוני – לפעמים אלה הרים סלעיים תלולים, לפעמים עגלגלים וחומים או אפילו גבעות נמוכות וירוקות. תמיד אני תוהה האם המקומיים, שנוסעים על הדרכים האלה כדבר שבשגרה, עדיין מתפעלים מהנוף. או, להבדיל, אם הם פעם יבקרו באיזורנו, תיעתק נשימתם לנוכח המישורים הירוקים והשטוחים של ברנדנבורג. כ-4 שעות אורכת הנסיעה מפאנג׳אקנט לעיר הבירה דושנבה, רובה ככולה בכבישים צרים המתפתלים בין נוף הררי יפהפה.
בערב הקודם דיברתי עם זאפאר (Zafar), בעל ההוסטל שלנו בפאנג׳אקנט, והוא אמר שבבוקר המחרת הוא נוסע לדושנבה. שאלתי אם אפשר להצטרף, והוא הסכים ורק ציין שיוצאים לדרך כבר ב-5 בבוקר. אני מוכן לקום אפילו ב-4 בבוקר אם זה יחסוך ממני את הצורך לאתר את המרשרוטקה שנוסעת לדושנבה, ובוודאי אם זה יחסוך לי את הצורך לנסוע בה את כל הדרך לשם.
לנסיעה הצטרפו עוד גבר, אישה ובנו הקטן של זאפאר. בניגוד לכבישים באיזורים הכפריים מסביב לפאנג׳אקנט, ובניגוד לחששותיי המוקדמים, רובו של הכביש הראשי לדושנבה במצב טוב למדי. עם זאת, פה ושם מונחות אבנים גדולות על הכביש, מה שמעיד כי מדי פעם מתרחשות פה מפולות סלעים. בנוסף, כ-80 קילומטרים לפני דושנבה נכנסים לסדרה של מנהרות, שמצבן התחזוקתי עוכר שלווה. אחת מהן, הארוכה ביותר, צרה מאוד, בלי שוליים ובלי תאורה בפנים, ופה ושם נוזלים בתוכה מים, כנראה מי הנחלים מההר שמעליה. המנהרות האלה זכו לכינוי ״מנהרות המוות״ בפי רוכבי אופניים באיזור, ואין צורך בהסברים נוספים. אני לא רואה איך רוכב אופניים נכנס למנהרה הזאת ויוצא ממנה כשהוא עדיין רכוב על אופניו ועם כל אבריו מחוברים לגופו.
מאוחר יותר, בהוסטל בדושנבה, פגשתי במקרה את אוטה (Ute), הגרמנייה שחורשת את אסיה על אופניה, ושאלתי אותה בדאגה אם רכבה במנהרות המוות. היא ענתה שהיתה מוכנה לזה מראש ונסעה את הקטע הזה בטרמפ עם נהג משאית. בכל אופן, אנחנו והאופל אסטרה ״שלנו״ חצינו את המנהרות בשלום.
כעת אני בדושנבה, וכבר לא יכול לחכות להתחפף מכאן. רוצים המלצת מסע? קחו: אל תסעו לדושנבה. אף פעם. העיר הזאת מוכיחה שאפשר להיות מפואר ומכוער בו זמנית. מטרופולין מפואר ומטופח של 1.2 מיליון תושבים, ואין פה כמעט מה לעשות או לראות. חוץ מזה, חם מאוד ויבש, ועננה של אבק רובצת באופן קבוע על העיר. זו לא רק הדעה שלי – נראה שכל המטיילים בהוסטל שאיתם דיברתי חולקים את התחושה הזאת. חלקם מרשים לעצמם להתבטא יותר בחריפות.
במידה מסוימת, דושנבה מזכירה לי את באקו, אזרבייג׳אן: עיר שהשלטון הדיקטטורי המושחת שופך עליה כסף כדי להרשים תיירים ומבקרים, בזמן ששאר המדינה נאנקת תחת עוני והזנחה. אבל יש ביניהן לפחות הבדל מהותי אחד: בבאקו זה מצליח, והתיירים נוהרים בהמוניהם, בדושנבה, נעבעך, זה לא כל כך עובד. עוד הבדל חשוב: בבאקו יש תחבורה ציבורית טובה. בדושנבה יש כמה קווי אוטובוס וכמה קווי טרוליבוס עלובים, ועל הכביש נראה שיש יותר מוניות ממכוניות רגילות. למרות שכל המוניות חדישות וחשמליות (רובן מתוצרת סין אם זה מעניין מישהו), אף אפליקציית מוניות או שיתוף נסיעות בינלאומית (אובר, בולט וכו׳) לא עובדת כאן, והשיטה היא להתקשר טלפונית (שיחה שתעלה לי יותר מעלות המונית), או פשוט להרים יד ולקוות לטוב. אגב, יש כאן אפליקציות להזמנת מוניות, אבל הן לא עובדות בלי מספר טלפון מקומי. בדקתי את כולן.
ביום שבו הגעתי לכאן עשיתי בעיר סיבוב ארוך ברגל. נכון, לא הייתי צריך לצאת בשעת צהרים מההוסטל הממוזג, אבל זה לא משנה את העובדה שבניגוד לכמעט כל עיר אחרת שהייתי בה בטיול הזה או בכלל, לא מצאתי שום עניין בעיר הזאת, והמצלמה נשארה רוב הזמן בכיס.
דושנבה נוסדה במאה ה-17, ועד שנות ה-20 של המאה ה-20 היתה עדיין כפר קטן. פירוש שמה הוא ״יום שני״ כיוון שבכפר היה שוק שפעל בכל יום שני. עד כדי כך היא משעממת, שאפילו לא טרחו להמציא לה שם. העיר התחילה לצמוח במהירות לאחר שהצבא האדום כבש אותה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, וקבע בה את בסיסו העיקרי באזור. בהמשך נהרו לעיר עוד ועוד אנשים בחיפוש אחר עבודה, לאחר שהתגלו באיזור מרבצי זהב, כסף ונחושת.
בכל אופן, מחר אני עוזב את דושנבה, תודה לאל. את רוב הזמן כאן ביליתי בלנסות לארגן מסע ארוך ברכב ליעד שייחשף בהמשך (בלי ספוילרים!). זו היתה חוויה מרגשת של התנגשות ציוויליזציות מפוארת. בהתחלה ניסיתי להצטרף לקבוצה קיימת, אבל זה לא הלך. התשובה שקיבלתי היתה שהקבוצות לא רוצות לצרף אנשים נוספים, אבל הרושם שלי היה שמארגני הטיולים מנסים לגרום לי להזמין טיול חדש משלי. זה עבד. החלטתי לארגן רכב ונהג בעצמי, ואז לנסות לצרף אנשים נוספים ולאפשר להם לשלם כפי יכולתם, כדי לצמצם את ההוצאה שלי. יצרתי קשר עם אנשים ו"סוכנויות" (גם אנשים, אבל עם טייטל יותר מכובד לכאורה) שמארגנים את המסעות האלה, דרך פלטפורמה מקוונת ייעודית, כדי לקבל הצעות מחיר. מה אני אגיד לכם – דבר כזה לא חוויתי מעולם. אני מבין את הצורך להתפרנס, ואפילו מקבל את העובדה שבתור אזרחי המערב העשיר והשבע, יש לנו יכולות כלכליות משופרות שמאפשרות למקומיים להתפרנס טוב יותר על חשבוננו – הרי "אנחנו" עשקנו אותם מאות שנים, אז לא נורא אם קצת יעשקו אותנו בחזרה. ועדיין, אם אני הייתי מתייחס ללקוחות שלי כפי שהתייחסו אלי כל ה"סוכנויות" האלה, היה קורה אחד מהשניים: או שהלקוחות היו עוזבים, או שהמעסיק שלי היה מפטר אותי.
אבל טוב, הבנתי, הכללים פה שונים, רלטיביזם תרבותי וכל זה. ועדיין: איך אפשר לסכם עם מישהו על מחיר, לבנות ביחד תוכנית-מסע, ואז פתאום המחיר מכפיל את עצמו. או שככל שמצטרפים עוד אנשים למסע, פתאום המחיר לאדם עולה (זה אמור להיות הפוך). או שמנסים לתמרן אותי על ידי הזזה של מרכיבי המסע השונים (רכב, אכסנייה, אוכל, ביורוקרטיה) מצד לצד. או שמנסים לערבב אותי על ידי ציון המחיר פעם באירו ופעם בדולר (האירו קצת חזק יותר מהדולר, אז כשנוקבים סכום זהה באירו ובדולר, המחיר באירו למעשה גבוה יותר). וכשאני מנסה להוכיח אותם על חוסר העקביות והסתירות שלהם, צצים כל מיני תירוצים משונים ומתפתלים. התכתובת עם הנהגים וסוכנויות הנסיעות הפכה לענן סמיך של סתירות, תירוצים, התפתלויות, התחמקויות ותמרונים. ניסיתי פעם אחרונה לבקש פירוט מדוייק של המחיר, תוך שאני מגייס את מיטב כישוריי ונסיוני בניהול פרויקטים ותקציבים, ושוב נגררתי חזרה לתוך הענן הסמיך.
כמעט ויתרתי על כל העניין, ואז מצאתי על לוח המודעות בהוסטל פרטי קשר של מקומי בשם איברהים שמארגן את הטיולים האלה. הוא כבר ארגן קבוצה וחיפש עוד כמה אנשים לצרף אליה. תוך רבע שעה הוא הגיע להוסטל, הציג לי את תוכנית הטיול, ענה לכל שאלותיי, ואז שאל אותי לגבי התקציב שלי. מסרתי לו את המחיר שאני מוכן לשלם, הוא הוסיף עליו עשרה אחוז, הסכמתי, לחצנו ידיים והעניין נסגר.
משם נסענו ביחד להוסטל שבו התאכסנה אוסיאן, שחיפשה גם היא קבוצה להצטרף אליה. אחרי משא ומתן קצר היא גם הצטרפה. איברהים עוד התעקש להזמין אותי לצהריים. נעניתי להזמנה ואכלנו ביחד קורוטוב – המאכל הלאומי של טג׳יקיסטן – בגרסה צמחונית.
הקבוצה שלנו מונה בסך הכול 7 אנשים, שחולקו לשני כלי רכב. אוסיאן צורפה לשלושה מטיילים ממלזיה – נקרא להם סול, ויקטוריה וקאט, ואני לזוג ספרדי – נכנה אותם בשמות הפואטיים אניטה וחואן. מסתבר שלאיברהים עוד היה עניין פתוח עם הספרדים – לפי התרשמותי, הוא ניסה להוציא מהם יותר כסף ממה שהם כבר סיכמו, או משהו כזה. הבעיה היא, ששני הצדדים תקעו אותי באמצע: איברהים קיטר בפניי על ״הספרדים הקמצנים האלה״, ואניטה התלוננה באוזניי שאיברהים מנסה לרמות אותם – בהמשך הגעתי למסקנה ששני הצדדים צודקים.
מאוחר יותר, כשדיברתי עם יתר חבריי למסע והשווינו גרסאות, הסתבר שאיברהים עשה לנו מעין "הפרד ומשול", וניהל עם כל אחד ואחת משא ומתן נפרד על המחיר, בניסיון להוציא מכל אחד כמה שיותר. בסופו של כל אחד שילם בהתאם ליכולות המו"מ שלו, וכנראה גם תוך שקלול ארץ המוצא שלו, כי כשהשווינו עלויות, התברר ש"באורח פלא" הגרמני שילם הכי הרבה (550 אירו) ולאחריו בסדר יורד: צרפת (500), ספרד (450), מלזיה (330).
העימות בין איברהים לאניטה וחואן נמשך עד למחרת בבוקר, ואני כבר חששתי שהשניים יפרשו מהטיול ויגרמו לביטולו, אבל בסוף הושגה הסכמה כלשהי ויכולנו לצאת לדרך. לאן בדיוק – על כך בפוסט הבא (או בזה שאחריו).
