21.05.2025 – 27.05.2025 / הרי פאמיר, טג'יקיסטן, קירגיזסטן
נראה לי שהחזקתי אתכם מספיק במתח. אנחנו מגיעים לאחת מנקודות השיא של הטיול הזה – מסע בין נופים חלומיים בהרי פאמיר (Pamir). ב-21 במאי יצאתי עם קבוצה של מטיילים למסע של שבוע (שבעה ימים, ששה לילות) מדושנבה שבטג׳יקיסטן לאוש (Osh) שבקירגיזסטן לאורך ״דרך פאמיר״ (Pamir Highway).
דרך פאמיר – או בשמה הרשמי כביש M41 – נמתחת בין חורוג (Khorog) שבטג׳יקיסטן לאוש (Osh) שבקירגיזסטן לאורך כ-1,250 קילומטרים. היא חוצה את רכס הרי פאמיר וזו אחת הדרכים המבודדות והגבוהות בעולם – הנקודה הגבוהה ביותר לאורך הכביש היא מעבר אק-בייטאל (Ak-Baytal), שנמצא 4,655 מטרים מעל פני הים. כמובן, ראוי לציין שזו לא באמת highway (אלא אם כן high מתייחס לגובה שבו עובר הכביש מעל פני הים), אלא דרך שחלקה אמנם סלול עם אספלט (או סלול ומשובש מאוד), אבל רובה דרך עפר צרה, שבקטעים מסוימים נדרש רכב 4X4 כדי לצלוח אותה.
זו דרך עתיקה מאוד ובעבר הרחוק היתה חלק מנתיבי הסחר של דרך המשי. בשנות ה-30 של המאה ה-20 יזמו השלטונות הסובייטיים עבודות תשתית נרחבות כדי להפוך את הדרך לנוחה יותר לתנועה (הכול יחסי), כחלק מנסיון (לא מוצלח במיוחד) לפתח את האיזור ולחבר אותו לשאר חלקי המדינה. עבור ברית המועצות היתה לדרך פאמיר גם חשיבות אסטרטגית – זו הדרך היבשתית היחידה שדרכה ניתן היה להעביר כוחות צבא לגבול אפגניסטן, כך שהמוטיבציה לפיתוח הדרך לא בהכרח היתה הרצון להיטיב עם תושבי האיזור. כך או כך, הפרויקט הצליח באופן חלקי – ניתן לנסוע על הדרך לכל אורכה גם אם אינכם נהגי שטח מיומנים במיוחד, אבל אני לא מרחם על מי שצריך לעשות את זה באופן קבוע לפרנסתו. אומר זאת כך: אם אתם סובלים מאבנים בכליות, צאו לטיול של שבוע על גבי דרך פאמיר, והבעיה נפתרה. צפו:
זה מסלול מאוד פופולרי למטיילים באיזור בעיקר בזכות הנוף היפהפה והמגוון לאורך כל הדרך, וכל אחד בוחר את הדרך שלו לצלוח את המסלול המאתגר: ברגל, באופניים, על גבי סוסים, חמורים או יאקים, בטרמפים, או בנהיגה עצמית ברכב. אנחנו עושים אותו בדרך הפופולרית והנוחה ביותר – בקבוצה קטנה ברכב 4 על 4 מודרני (טויוטה לנד קרוזר – כלי הרכב הכי פופולרי באיזור הזה) עם נהג מקומי. כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, ניסיתי לארגן את הטיול בכוחות עצמי וכשלתי. לשמחתי מצאתי מהר מאוד קבוצה שאפשר להצטרף אליה, וגם המחיר היה בגבולות התקציב שלי (שילמתי 550 אירו, למי שמתעניין). לצערי, אי אפשר לבחור את השותפים לנסיעה – על כך בהרחבה בהמשך.
כפי שסיפרתי בפוסט קודם, אנחנו שבעה אנשים שנוסעים בשתי מכוניות: איתי נוסעים אניטה וחואן הספרדים עם מאנוצ׳ל (מאנו) הנהג, וברכב השני אוסיאן הצרפתייה ביחד עם קאט, ויקטוריה וסול (שמות בדויים) ממלזיה ועם הנהג הוראז. הטיול שלנו נמשך כאמור שבעה ימים וששה לילות, כאשר בכל לילה אנחנו לנים במקום אחר – בדרך כלל בבתי הארחה קטנים בכפרים ובעיירות בדרך.
מי שעוקב אחר הבלוג הזה יודע שאני נוהג לתאר את חוויותיי תוך ירידה יסודית למדי לפרטים. הפידבקים עד כה חיוביים, אז אני מניח שזה בסך הכול לא טרחני מדי כפי שנדמה לי לפעמים. הפעם יהיה קשה יותר לעשות זאת, כי איך מסכמים מסע של שבוע בפוסט אחד בלי להתיש את הקוראים? אבל יש גם עניין אחר: באופן פרדוקסלי משהו, אין לי הרבה מה לספר. מהותו של הטיול הזה היא פשוט לשהות בתוך הנופים היפהפיים האלה וליהנות מהכנסת האורחים של המקומיים, ואין בו הרבה פעילויות או התרחשויות מיוחדות. לכן אפשר לדלג ישר לאלבום התמונות. ובכל זאת, אספתי על הדרך כמה אנקדוטות וצירפתי אליהם כמה הרהורים ותובנות – תוך ירידה לפרטים, אלא מה.
אישורים פה
דרך פאמיר עוברת ברובה בשטח המחוז האוטונומי בדחשאן (Badakhshan), שכדי להיכנס אליו נדרש אישור מיוחד, מעין ויזה פנימית. אין בעיה להשיג את האישור, הוא עולה כ-3 אירו, ואפשר להוציא אותו לבד או לבקש ממארגן הטיול שיעשה זאת עבורך (תמורת תשלום סמלי נוסף). לאורך כל הדרך פזורות עמדות ביקורת שבהם נבדקים האישורים האלה על ידי חיילים. מטרתן של העמדות הללו אינה (רק) לטרטר תיירים תמימים, אלא לפקח על התנועה במחוז, הגובל באפגניסטן, ולמנוע ולסכל הסתננויות והברחות.
האוטונומיה של בדחשאן היא בעיקר תרבותית והיסטורית, לא פוליטית. מושל המחוז ממונה ישירות על ידי נשיא טג׳יקיסטן ולא נבחר על ידי התושבים. תושבי בדחשאן נבדלים תרבותית מהטג׳יקים: הם משתייכים לזרם האיסמעילי של האיסלם, בעוד הטג׳יקים הם מוסלמים סונים ברובם, וגם מדברים שפה אחרת – פאמירית, שיש לה אפילו דיאלקטים שונים.
ואם כבר הזכרתי את השפה הפאמירית והדיאלקטים שלה (למעשה מדובר בשפות פאמיריות, לא בשפה אחת עם דיאלקטים), אציין עוד שבדומה לטג'יקית גם השפות הפאמיריות הן שפות פרסיות, אלא שבניגוד לטג'יקית הן הושפעו פחות מהשפות הטורקיות ומהרוסית, ועל כן שמרו על ייחודן, כמו גם על מבנים תחביריים ודקדוקיים ייחודיים, שהשפות הפרסיות האחרות איבדו מזמן. על כן השפות הפאמיריות משמשות כמעין "מעבדה" לבלשנים שחוקרים את תולדות והתפתחות השפות הפרסיות.
באנו למילואים
במובנים רבים, הטיול הזה מזכיר לי את שירות המילואים שלי. כפי שכבר ציינתי, שירתתי כנהג במילואים, ובשנים האחרונות שבהן עוד עשיתי מילואים, הייתי משתתף בעיקר באימונים בנגב, שבמהלכם הייתי מבלה ימים שלמים בנהיגה בשטח, בדרכים לא-סלולות ולעתים קרובות גם במקומות שאין בהם דרכים של ממש. זה היה כיף בסך הכול.
הטיול הזה דומה לשירות מילואים, חוץ מהעובדה שאני לא נוהג (ביקשתי, הנהג שלנו לא הסכים): אנחנו נוסעים הרבה בשטח בחברת אנשים שלא בחרתי להיות בחברתם ושאני לא בהכרח מחבב; אנחנו אוכלים ארוחות משותפות בשעות קבועות; האוכל בסיסי עד גרוע; אנחנו לנים בלילה בחדרים משותפים במגורים ספרטניים למדי; ברוב המקומות אין קליטה סלולרית, ואי אפשר פשוט להחליט שמפסיקים וחוזרים הביתה. בקיצור: שירות מילואים בנגב. חסרים רק הגזייה וקפה טורקי של עלית וכוסות זכוכית שארוזות בתוך גרב מצמר כדי להשלים את התמונה.
מה יפית הפאמיר
רכס הרי פאמיר הוא יפהפה. כנראה האיזור הכי יפה ופראי שביקרתי בו אי פעם. הנוף בעיקר הררי, אבל מגוון מאוד, וכל קטע של הדרך חושף טופוגרפיה שונה. קשה לי לסווג את המרחבים האלה. מצד אחד הנוף ברובו מדברי וצחיח מאוד, ובגבהים של עד כ-2500 מטרים גם חם מאוד. מצד שני, זורמים שם המון מים – כל כמה קילומטרים נגלה איזה נחל או מפל מים – ובחורף הטמפרטורות צונחות עמוק מתחת לאפס ושלג מכסה את האיזור למשך כל חודשי החורף.
פה ושם עוברים ליד כפרים קטנים ומבודדים מאוד. האנשים חביבים ומברכים אותנו לשלום, ותמיד בודקים מאיפה אנחנו. וכפי שכבר סיפרתי, השפה הבינלאומית היא כמעט תמיד כדורגל, ואנחנו מסווגים לפי שחקנים או מועדונים מארצות מוצאנו (גם בגלל זה ״אנחנו האירופאיים״ יותר פופולריים בקרב המקומיים מחברינו למסע המלזים). אבל בחיי, רק פעם אחת הייתי רוצה להגיד שאני מגרמניה, ושיצעקו לי בחזרה "גתה!" או "תומאס מאן!" או "ואגנר!" ולא "תומאס מולר!" (הוא לא פרש כבר?).
יש לי תמיד צביטה קטנה בלב כשאני חושב על כך שרוב האנשים האלה מעולם לא ייצאו את גבולות ארצם, ואולי אפילו לא את גבולות המחוז שבו הם חיים. הם לעולם לא יראו את קיליאן אמבפה בלייב (או ילכו לקונצרט של הפילהרמונית של ברלין, לגבוהי המצח שבינינו). זה לא שהם לא יודעים מה קורה שם בחוץ. יש להם אינטרנט וסמרטפונים וצלחות לווין, אבל אני תוהה מה הם חושבים עלינו, אנשים מגודלים שפשוט מטיילים להם. האם גם להם מתחשק לצאת ולתור את העולם? זה בכלל משהו ששואפים אליו בתוך מאבק הקיום היומיומי באיזורים הקשים האלה? לצערי, התקשורת איתם תמיד באנגלית מאוד בסיסית, או ברוסית עוד פחות מבסיסית, והמפגשים קצרים מדי בשביל לנהל שיחה מעמיקה יותר.
מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא
יש לי חלום ישן לבקר באפגניסטן. זה לא יקרה מסיבות ידועות, אבל בטיול הזה הגעתי הכי קרוב שאפשר. חלק גדול מהמסלול שלנו עובר לאורך הגבול האפגני, ומאפשר הצצה לארץ הלא-מובטחת. בכפר אישקשים (Ishkoshim) ביקרנו בשוק האפגני, שנמצא על אי בנהר הפאנג׳, שהוא הגבול בין טג’יקיסטן לאפגניסטן. זהו מין איזור חיץ בין המדינות, שבו מתקבצים בעיקר סוחרים אפגניים ומציעים את מרכולתם לשכנים שמעבר לגבול (ולתיירים גם, אם כי אלה בקושי קונים, אלא בעיקר מצלמים). זה כנראה הכי קרוב שאגיע אי פעם לאפגניסטן, וזו היתה גם הזדמנות נדירה להכיר מקרוב כמה אפגנים, שהתגלו כאנשים חביבים ולבביים ביותר (לא שחשבתי שיהיה אחרת). אחד מהם – מוחמד – גם הרשה לעצמו לדבר בחופשיות יחסית על המצב הפוליטי באפגניסטן ועל מה שהוא מכנה ״הממשל החדש״. לא נשמעה ממנו מילת ביקורת מפורשת על שלטון הטאליבן, אבל הוא כן אמר בזהירות שהוא מעדיף את השלטון הקודם.
מדי פעם חוצים את השוק זוג חיילים טליבאניים, לבושים במה שנראה ללא ספק כמדים אמריקאיים שהדביקו עליהם פאצ'ים עם סמלי יחידות צבאיות מקומיות. האמריקאים כזכור נמלטו מאפגניסטן תוך שהם משאירים מאחוריהם טונות של ציוד, נשק ותחמושת. טוב, לפחות ממחזרים, גם זה משהו.
למי קראת אפגני?
נהוג לומר, שכמעט לכל עם יש עם אחר שעליו הוא מתנשא, שלא לומר מתגזען. לנו יש אתם יודעים את מי, להולנדים יש את הבלגים, לגרמנים יש את האוסטרים, ולצרפתים יש את כולם. עבור הטג׳יקים אלה השכנים מאפגניסטן, מסתבר. האופן שבו הנהגים שלנו מדברים על האפגנים גורם לי למבוכה קשה – פרימיטיביים, בורים וגנבים הם רק חלק משמות התואר ששמעתי בימים האחרונים. עם זאת, במדינה שמאפשרת לילדות ללמוד רק עד כיתה ו', אולי התארים "פרימיטיבי" ו"בור" לא בהכרח לא-מדוייקים. לגבי הקביעה שהם גנבים, אני יכול רק לומר שהסתובבתי שעה וחצי בשוק בין המוני אפגנים, עם שני סמרטפונים בכיסים וארנק מלא בשטרות כסף, ושום דבר לא נגנב ממני, חרף אזהרותיו של מאנו הנהג.
מצא את צלב הקרס
ביום הראשון לטיול עצרנו במוזיאון היסטורי-ארכאולוגי קטן שמוצגים בו ממצאים שונים מהאיזור. זכיתי לקבל סיור אישי מהארכאולוג הראשי שמוביל את החפירות באיזור. הרבה מההסברים לא הבנתי. הוא אולי חשב שהוא מדבר איתי אנגלית, אבל הוא ערבב בה כל כך הרבה רוסית ומלמולים חסרי פשר, שיתכן והוא בעצם המציא שפה חדשה שרק הוא מבין. בכל זאת יכולתי להתרשם מהממצאים ומסגנונות הבנייה באיזור בימי הביניים, שערבבו סגנונות זורואסטריים ומוסלמים. הדת הזורואסטרית, כידוע, שילבה את צלב הקרס בעיצובים וביצירות האמנות שלה, כך שהסיור במוזיאון הפך בשלב כלשהו למשחק של ״מצא את הסווסטיקה״. אתם מוזמנים לשחק גם:
לפני פרידה, הארכאולוג התעניין במוצאי ואמר: ״הגרמנים והטג׳יקים קשורים אחד לשני – כולנו עמים אריים״. זה נשמע כמו בדיחה גרועה, ובוודאי אמירה שלוקה בחוסר-טעם, אבל היא לא מופרכת לחלוטין מבחינה תרבותית ולשונית. הוא כנראה פשוט התכוון שכולנו דוברים שפות הודו-אירופאיות, שבעבר כונו ״שפות אריות״, עד שהנאצים עוותו את המונח הזה והוציאו אותו מהקשרו. להזכירנו, שוב, שהמושגים התקינים-פוליטית שאנחנו רגילים להשתמש בהם, טרם התפשטו לכל חלקי העולם.
הכדור הוא עגול
ביום השני עצרנו בחורוג (Khorog), עיירה בת כ-30 אלף תושבים ובירת מחוז בדחשאן. לאורך כל היום נשמעה ברחבי העיר מוזיקה מחרישת אוזניים שבקעה מאיצטדיון הכדורגל הקטן שבמרכז העיר. מסתבר שנשיא טג׳יקיסטן מגיע בחודש הבא לביקור, והמקומיים עסוקים כבר בהכנות ובחזרות לטקס. ברגעים של חולשה אני לפעמים מרחם על דיקטטורים, שנאלצים לשבת שלוש שעות באיצטדיון ולצפות בילדים מפזזים לצלילי מוזיקה מסורתית, במצעדים ובתרגילי סדר צבאיים, ולהאזין לנאומים משמימים. מצד שני, אולי הם נהנים מזה, וזה מה שמבדיל בינם לבין אנשים רגילים נטולי שאיפות לכוח וכבוד.
כשהתקרבתי לאיצטדיון והתעניינתי במתרחש, נאמר לי גם שמאוחר יותר יתקיים באצטדיון משחק כדורגל בין פאמיר המקומית לקבוצה שאת שמה שכחתי. שאני אחמיץ משחק כדורגל במקום הזה? מסתבר גם שהכניסה חופשית, מה שהביא לכך שהאצטדיון היה מלא עד אפס מקום ב-5000-6000 צופים להערכתי. לא רע לעיירה בת 30 אלף תושבים. בין הצופים היה גם גדוד של חיילים שכנראה מוצב באיזור. החיילים היו משום מה בעד הקבוצה האורחת ועשו יותר רעש מהקהל המקומי. המשחק הזכיר ברמתו משחק של שתי קבוצות מרכז טבלה בליגת העל הישראלית, כלומר די גרוע, אבל יותר טוב מכפי שציפיתי. מה שבטוח, זה האיצטדיון עם הנוף הכי יפה שהייתי בו.
המשחק אגב הסתיים בתוצאה 2:0 לקבוצה האורחת.
Altitude and Attitude
אם אתם יוצאים לטיול כזה או דומה לו, הקפידו להכיר היטב את שותפיכם לנסיעה לפני היציאה למסע, או צאו לדרך רק עם אנשים שאתם מכירים, מחבבים וסובלים את השטויות שלהם. אם היה אלמנט אחד שהעיב על הטיול הזה, הרי שאלה השותפים. עם אוסיאן אני מסתדר מצוין, וגם עם ויקטוריה וקאט המלזיות התיידדתי והסתדרתי, אבל כידוע, בקבוצה קטנה וצפופה, מספיק אדם אחד כדי לקלקל את האווירה. בקיצור, אם הייתי מכיר את האחרים לפני תחילת הטיול, לא הייתי קושר את עצמי אליהם לשבוע. התלבטתי אם לכתוב את השורות הבאות, משום שאני לא נהנה משיימינג. עם זאת, שמות האנשים בדויים, אין תמונות, ווהסיכוי שהם או מישהו ממקורביהם אי פעם יקרא את הפוסט הזה, נמוך מאוד עד לא קיים.
נתחיל דווקא מעניין קטן: ביום השלישי או הרביעי, אניטה וחואן חטפו הצטננות קלה, והעבירו את הנסיעה בשיעולים, משיכות באף, כחכוחים, וקינוחי אף קולניים. את מאנו, הנהג, זה הוציא מדעתו. מסתבר שקינוחי אף קולניים בפומבי נחשבים בלתי מנומסים בטג׳יקיסטן. במשך ערב שלם הוא לא נרגע מזה, וציין שוב ושוב שאניטה קינחה את אפה לא פחות מ-15 פעמים במהלך הנסיעה – מסתבר שהוא ספר. אני רק דאגתי שמא הם ידביקו אותי במה שזה לא יהיה שיש להם (הם לא).
נמשיך לגסות רוח במשקל כבד: סול המלזי הוא אדם גס רוח בצורה בלתי נסבלת. האופן המתנשא והאדנותי שבו הוא מדבר לנותני שירות גורם לי ולאחרים להתכווץ במבוכה. באחד מבתי ההארחה שהיינו בו הווייפיי לא עבד. המארחת הבטיחה שהעניין יסודר תוך כמה שעות, אבל זה לא קרה – הסתבר שלא היה אינטרנט בכל העיר במשך יום שלם (קורה לפעמים גם בשכונה שלי בברלין, אגב). למחרת, כשהיא הגיעה להכין לנו ארוחת בוקר, היא ראתה אותנו יושבים בחצר ושאלה בחיוך אם ישנו היטב בלילה. סול מיד התנפל עליה: ״לא! ישנתי רע מאוד! למה לא תיקנתם את הווייפיי?!״. היא נבהלה, מלמלה התנצלות כלשהי ונסוגה למטבח. אף אחד לא העז להגיד כלום. מאוחר יותר ניגשתי אליה ושאלתי לשלומה. היא חייכה ואמרה שמדי פעם יש אורחים כאלה, ואין מה לעשות עם זה.
בהזדמנות אחרת הוא ציווה על הוראז הנהג לסגור את החלון (כמובן בלי ״בבקשה״). הוראז שאל אם קר לו והוא ענה שכן והוסיף ״לך לא קר כי אתה שמן״. מה נסגר איתך, בנאדם. מאוחר יותר, כשאוסיאן ביקשה ממנו להתנצל בפני הוראז, הוא פשוט מלמל משהו והתעלם ממנה.
גם נימוסי השולחן שלו היו מביישים אפילו ילד בן שלוש, קל וחומר גבר בן שבעים ושלוש. מעבר לאכילה רעשנית, וניקויי אף קולניים ליד השולחן (נראה לי שזה נחשב לא-מנומס גם מחוץ לטג'יקיסטן), כמעט בכל ארוחה היה לו מה לומר על האוכל, תוך שהוא מסכם את חוות דעתו ב"אני מעדיף נודלס". אני באמת לא מבין למה אנשים כאלה יוצאים לטיולים מהסוג הזה: אם אתה רוצה לאכול נודלס כל יום (אגב, למה אתה חייב להיות כזה אסייתי סטריאוטיפי?), ושהווייפיי תמיד יעבוד, תישאר בבית שלך בקואלה לומפור. אולי בבקשה לוויזה צריך להוסיף כמה שאלות כמו "האם אתה מוכן לאכול מאכלים שאתה לא רגיל אליהם בלי לקטר?" או "האם אתה יכול להסתדר יומיים בלי אינטרנט?" וכדומה.
כדי לשים חותמת סופית על היותו חלאה, כשנפרדנו מהנהגים שלנו, סול אפילו לא טרח ללחוץ להם יד ולהגיד שלום ותודה על שלקחו אותנו על פני אלף קילומטרים ושעות רבות של נהיגה בדרכים קשות והביאו אותנו בשלום ליעד.
ממלזיה נעבור לספרד: לאורך הטיול, אניטה וחואן התגלו כקמצנים מליגה שלא הכרתי עד כה – ממש ריאל מדריד של הקמצנות. חוץ מזה שהם שילמו על הטיול פחות ממני (ראו פוסט קודם), לאורך כל המסע הם נמנעו מלהוציא כל סכום נוסף, ואני מדבר פה על סכומים של 80 סנט עד 1.5 אירו דמי כניסה למוזיאון או לאתר תיירותי אחר – אלה סדרי הגודל שבהם מדובר. חברים, אתם לא סקרנים? אפילו קצת? אולי זה מוזיאון גרוע, אבל 80 סנט זה מחיר אפסי כדי לברר (והמוזיאונים בדרך היו דווקא בסדר גמור). בנוסף, כמעט בכל בית הארחה שאליו הגענו הם הכריזו מיד שהוא יקר מדי, ניסו להתמקח עם המארחים על המחיר ואיימו ללכת לבית הארחה אחר. ריבונו של עולם: בד אנד ברקפסט ב-17 אירו ללילה – על מה אתם מתמקחים בדיוק? תמצאו לי בית הארחה אחד בספרד במחיר הזה, ואני משלם לכם את כל הטיול.
עכשיו, אני לא יודע מה מצבם הכלכלי. אולי הם באמת צריכים לחסוך כל סנט (אם כי הם סיפרו לנו שהם מטיילים בעולם כבר 20 שנה, אז לא נראה שהם חסרי אמצעים). אבל קמצנות היא בדרך כלל לא עניין פיננסי אובייקטיבי – לרוב היא קשורה לתחושת שליטה, ובמקרה שלהם זה כלל גם נסיונות להכתיב לקבוצה ולנהגים את מסלול הטיול, מה שהוביל לוויכוחים ומתחים מיותרים. אני השתדלתי להרחיק את עצמי מהסיטואציה ואמרתי לאניטה, שאם היא מחפשת תמיכה לרעיונות ולתוכניות שהיא הכינה עבור הקבוצה, שלא תחפש אותה אצלי. היא קצת נעלבה, אבל לפחות שמרה ממני מרחק רוב הדרך (עד כמה שאפשר כשאנחנו סגורים ברכב במשך כמה שעות ביום). לפעמים זה משתלם להראות לרגע לאנשים את הצד הזועף שלך.
סע, יש לך
הנהגים שלנו, מאנו והוראז, היו מקסימים, ולעניות דעתי מיומנים למדי בעבודתם – הם עושים את המסלול הארוך הזה מדי שבוע כבר שבע שנים ויותר. לפני היציאה לדרך קצת חששתי, כי קראתי באינטרנט שיש לא מעט חאפרים באיזור הזה (למה זה לא מפתיע), שמציעים שירותי נהיגה לתיירים, אבל כישוריהם עלובים למדי. כאמור, לדעתי לא נדרשת מיומנות גבוהה במיוחד כדי לנהוג על הדרכים האלה, ובכל זאת מדובר בעבודה קשה שכוללת כמה שעות של נהיגה מדי יום במשך שבוע ולפעמים אף יותר (פה אני חייב לציין, שבשירות המילואים שלי נהגתי בדרך כלל פחות שעות ביממה).
מאנו אינו מדבר אנגלית בכלל, והוראז מדבר אנגלית טובה למדי (אגב, קראתי להם H&M, אבל הכינוי לא תפס). התקשורת עם מאנו התבצעה בעיקר באמצעות אפליקציות תרגום, וקצת בעזרתה של אניטה, שמדברת מעט רוסית. אני מחבב מאוד את מאנו, אבל בשלב מסוים גם זה קצת עלה לי על העצבים – לא הוא באופן אישי, אלא מי שמארגן את המסעות האלה ושולח אנשים לשבוע בהרים עם נהג שאין לו שום שפה משותפת עם הנוסעים. שהרי הנהג במקרה הזה הוא גם מורה דרך, לא רק איש שמסובב את ההגה ולוחץ על הדוושות. לא יודע כמה אינפורמציה חיונית ומעניינת אולי הפסדתי בגלל מגבלות השפה – עוד משהו שכדאי לבדוק לפני שיוצאים לדרך הזאת, כי אין איזה שירות לקוחות להתלונן בפניו ולקבל שובר הנחה לטיול הבא.
אין לי ספקות באשר לנסיון וכישורי הנהיגה של שניהם, ובכל זאת הוראז הצליח לעשות טעות קריטית של טירונים. כשהגענו לאגם קאראקול (Karakul), האגם הגדול והגבוה ביותר בהרי פאמיר, הוא עצר את הרכב כמה מטרים לפני המים, ושכח למשוך את בלם היד, או להעביר את ידית ההילוכים למצב חנייה. ברגע שהוא יצא מהרכב, הטויוטה התגלגלה לתוך המים ונעצרה במזל על ידי סלע קטן (ראו תמונה במעלה הפוסט). נסיונות החילוץ הראשונים כשלו – כלי הרכב שניסו לחלץ היו כנראה חלשים מדי, ובשלב כלשהו גם נקרע הכבל שבעזרתו ניסו למשוך את הרכב החוצה. מאנו נסע לבסיס הצבאי הסמוך כדי לנסות לגייס כלי רכב חזק יותר, וחזר עם רכב שטח אזרחי וכבל חדש וארוך יותר. הפעם זה הצליח בנסיון הראשון ויכולנו להמשיך בדרכנו. צפו:
אנקת גבהים
בטיול הזה אני שובר שיאים אישיים כמעט מדי יום. במסע בהרי פאמיר נשבר מדי יום שיא הגובה שלי, כאשר ביום השישי לטיול חצינו את מעבר אק בייטל (Ak-Baytal) בגובה של 4,655 מטרים מעל פני הים. זו הנקודה הגבוהה ביותר בדרך פאמיר, וזה הכי גבוה שאי פעם הגעתי אליו, ואני לא צופה שזה ישתנה בשנים הקרובות.
בלילה החמישי לנו בעיירה מורגאב (Murghab) שנמצאת בגובה של 4,300 מטרים מעל פני הים. קראתי בעבר על תופעות שקשורות לשהייה באיזורים גבוהים, אבל לא דמיינתי כמה רע זה יכול להיות. את קוצר הנשימה הרגשתי כבר מהרגע הראשון, אבל זו בעיה קטנה. זה התחיל עם כאבי ראש, שהובילו למצב רוח כללי ירוד והמשיך בהתקפי חרדה קטנים. הלילה היה הכי גרוע – לקח לי המון זמן להירדם, וכשכבר נרדמתי תקפו אותי סיוטים שהתערבבו עם המציאות. כמה פעמים התעוררתי מחלום רע, רק כדי לגלות בהמשך שאני עדיין חולם (מין חלום בתוך חלום), וכשהתעוררתי באמת, חשבתי שאני עדיין חולם ונבהלתי מהצללים שהטילו הווילונות על הקיר. בלילה שלאחר מכן ירדנו ל-3,000 מטרים ושם כבר ישנתי היטב.
החומה הסינית
ביום השישי נסענו כברת דרך לאורך הגבול עם סין. הגבול מסומן בבירור על ידי גדר, שהוקמה על ידי טג'יקיסטן ב-2011, לאחר שנים רבות של מתיחות וחוסר הסכמה עם סין על תוואי הגדר. לא יודע, אם אני הייתי שכן של סין הייתי מקים בינינו חומה, לא גדר. רצוי משהו בסגנון של ה-חומה מ״ממשחקי הכס״. מטרת הגדר היא למנוע הברחות והסתתננויות, אם כי לא ברור איזה סיני ירצה לברוח לטג'יקיסטן ואיזה טג'יקי ירצה להימלט לסין. מה גם שאין שום פיקוח נראה לעין על הגדר הזאת. הנהג שלנו אמר, שסין מפקחת על הגבול באמצעות רחפנים, ואני חששתי לרגע שאיזה כטב"מ סיני יוריד עלינו טיל. חרף החששות, עצרנו כדי להצטלם, ואני הכנסתי את היד לסין (ראו תמונה) והחזרתי אותה בשלום לטג'יקיסטן. אז אפשר לומר שאני עוד לא הייתי בסין, אבל היד שלי כבר ביקרה שם.
עוברים את הגבול
מעבר הגבול בין טג׳יקיסטן וקירגיזסטן שוכן בגובה של 4,300 מטרים מעל פני הים – אחד הגבוהים בעולם, ואני מרשה לעצמי לומר: כנראה גם אחד המתישים בעולם. ביקורת הדרכונים והמכס בצד הטג׳יקיסטני עברה די בקלות. בשלב הזה היינו צריכים להמתין לשני כלי רכב שיגיעו מקירגיזסטן כדי לאסוף אותנו, היות והנהגים וכלי הרכב מטג׳יקיסטן שאיתם הגענו, אינם רשאים להיכנס למדינה השכנה.
המרחק בין שני צדיו של מעבר הגבול – הטג׳יקיסטני והקירגיזסטני – הוא כ-20 ק״מ, שנמתחים על פני דרך העפר הכי משובשת וגרועה שנסענו עליה לאורך כ-1,000 הקילומטרים של דרך פאמיר. אני לא מגזים: יותר משעה לקח לנו לחצות את קטע הדרך הזה עד שהגענו לצד הקירגיזסטני של הגבול. העיקר שיש שם פוסטר ענק של מנהיגי שתי המדינות לוחצים ידיים. הלו, על אספלט שמעתם? או לפחות מכבש? חוץ מזה, מה עם איזו חנות דיוטי פרי קטנה?
אתה תביא את האוהל
בלילה האחרון ישנו ביורט (Yurt) למרגלות פסגת לנין – ההר השני בגובהו ברכס פאמיר (7,134 מטרים). ב״ישנו״ אני מתכוון לאניטה וחואן ואלי. האחרים העדיפו את ההוסטל הנוח בעיירה הסמוכה. נראה לי שזו גם היתה ההעדפה של הנהג שלנו. הוא הזהיר אותנו שהטמפרטורות בלילה יורדות למינוס 15 ואפילו למינוס 20. אני קצת נבהלתי, אבל אמרתי לעצמי שאם בעבר אנשים חיו באוהלים האלה, באיזור הזה, כל חייהם, אז אני בוודאי יכול לשרוד כאן לילה אחד. בדיעבד, הסתבר שהנהג שלנו הגזים בכוונה, כנראה כדי לגרום לנו לשנות את דעתנו. לשמחתי הוא לא הצליח. אמנם היה קר בלילה, סביב ה-0 מעלות, אבל עם שק שינה ושמיכה עבה עברתי את הלילה בקלות.
את המסלול שלנו סיימנו בעיר אוש – העיר השנייה בגודלה בקירגיזסטן אחרי הבירה בישקק, והעיר עם השם הכי חמוד במרכז אסיה. כרגע אני שוהה פה כמה ימים להתאוששות, וממשיך הלאה.
רשמים מהמסע בווידאו (בסוף כל סרטון מתחיל להתנגן הסרטון הבא) – לצערי בשלב זה ללא כתוביות בשפות אחרות:
