עדכון חי 02.07.2025 / שיאן
מזה קצת יותר משבוע אני נמצא בסין, כרגע בעיר שיאן (Xian). במאמצים אני מעדכן את הבלוג כדי להודיע שהמסע אמנם עוד לא נגמר, אבל המטרה המוצהרת שלו הושגה כבר: להגיע מאירופה לסין בדרך היבשה. גם יעד המרחק המוצהר בשמו של הבלוג – 12,000 קילומטרים – כבר הושג מזמן, ורובו של המסלול בסין עוד לפניי.
ב-24.06 חציתי את הגבול בין קזחסטן לסין ובערך 14 שעות מאוחר יותר הגעתי לאורומצ׳י (Urumqi) – בירת המחוז האוטונומי שינג׳יאנג (Xinjiang) – התחנה הראשונה שלי בסין, עליה אדווח כמובן בהמשך, כמו גם על התחנות הנוספות שבהן עברתי עד שהגעתי לכאן.
עדכון הבלוג עולה לי במאמצים בגלל ״חומת האש הגדולה״ – המיסוך שהממשל הסיני מטיל על תושבי סין כדי להגן עליהם מפני זוועות האינטרנט שבחוץ. ניתן כמובן לעקוף את החסימות באמצעות VPN, וזה גם מה שאני עושה, אבל זה לא תמיד עובד חלק. בכל אופן, כנראה שהעדכונים שיעלו פה לא יהיו כל כך מעודכנים – כמו הפוסט הנוכחי – ויכול להיות גם שאעלה לפעמים יותר מפוסט אחד ביום, ככל שחיבור האינטרנט יאפשר, עמכם הסליחה.
19.06.2025 – 23.06.2025 / אלמטי
הגעתי לאלמטי לאחר כ-6 שעות נסיעה (ברוטו) באוטובוס מבישקק. אני חוזר בי מחלק מהדברים שכתבתי בעבר על ביקורת הגבולות הקשוחה והקפדנית בקזחסטן – הפעם הכניסה למדינה עברה בקלות ובמהירות. גם חברת האוטובוסים גילתה יעילות: אוטובוס אחד לקח אותנו למעבר הגבול, ואוטובוס אחר המתין לנו מהצד השני. כך נחסכה הביקורת לאוטובוס עצמו, שהיא בדרך כלל ארוכה יותר מהביקורת שעוברים הנוסעים. עם זאת, הזמן שנחסך במעבר הגבול נלקח מאיתנו – עם ריבית – מיד לאחריו, כאשר שלושה מהנוסעים נעלמו ולא הגיעו לאוטובוס שחיכה מהצד השני של המעבר. כמעט שעה וחצי המתנו להם, עד שהנהג החליט לצאת לחפשם וחזר כעבור כ-15 דקות עם שלושה סינים שנראו קצת מבוהלים ומוכי שמש. מסתבר שהם לא הבינו את מה שהוסבר לכולם לפני הכניסה למעבר הגבול – שאוטובוס אחר יבוא לאסוף אותנו. הם פשוט חיכו כל הזמן הזה בשמש הקופחת ביציאה מהטרמינל ולא העזו לזוז משם מחשש שיפספסו את האוטובוס.
באלמטי לקחתי מלון בסטנדרט קצת (הרבה) יותר גבוה ממה שהרשיתי לעצמי עד כה במסע הזה. המטרה היתה לנוח וקצת לפנק את עצמי, ועל כן הזמנתי חדר במלון יוקרתי (יחסית) עם מכון כושר וספא. ביום הראשון בקושי יצאתי מהמלון. רוב הבוקר והצהרים העסקתי את עצמי בכתיבה. אחר הצהרים ירדתי לספא והזמנתי מסאז׳. הפקדתי את גופי בידיה המיומנות של תאילנדית קטנטנה שפירקה אותי לגורמים. לא שיערתי כמה מתח – פיזי ונפשי – הצטבר שם.
בערב הלכתי למפגש של קאוצ׳סרפינג שהתקיים בבר בעיר. כהרגלי חיפשתי בקבוצה את המזרח-תיכונים ומצאתי את עלי מערב הסעודית, שהיה קצת סקפטי לגבי בהתחלה, אבל נפתח והתחמם בהמשך. כמובן שהנושא המרכזי היה המלחמה באיראן. עלי, בדרכו החביבה, גילה עוינות שווה פחות או יותר לשני הצדדים. בשלב מסוים התיישבה מצדו השני של עלי נאדין האיראנית, וכשהתבררה זהותה, עלי רטן: ״שוב אני תקוע בין הישראלים לאיראנים״. נאדין סיפרה לי על חברה ישראלית בתל אביב שמעדכנת אותה בלייב מתוך המרחב המוגן, ומיהרה להרגיע שמשפחתה שלה לא נפגעה בתקיפות הישראליות. מסרבים להיות אויבים, כאמור.
את הימים הבאים ביליתי בעיקר בטיולים רגליים בעיר. אלמטי היא אמנם נקודת יציאה מצוינת לטיולים בטבע, אבל החלטתי במודע להימנע מכך ולהתמקד במה שיש לעיר (ולספא של המלון) להציע. ויש לה מה להציע. אלמטי היא עיר גדולה מאוד (כ-2 מיליון תושבים) ומודרנית מאוד – למעשה העיר השנייה בגודלה במרכז אסיה בפער קטן אחרי טשקנט, ובאופן כללי אני יכול לומר שנהניתי ממנה יותר מאשר מטשקנט, אם כי בטשקנט פגשתי יותר אנשים נחמדים (אתם יודעים שאני מדבר עליכם), אז אולי זה מתאזן.
בין היתר ביקרתי במוזיאון האמנות הלאומי. התלבטתי בהתחלה בין המוזיאון הזה לבין המוזיאון ההיסטורי, ולבסוף נפלה ההחלטה על מוזיאון האמנות. זו התבררה כבחירה מוצלחת במיוחד, משום שהמוזיאון מתמקד כמעט אך ורק באמנות מקומית, כך שניתן ללמוד דרכו גם על ההיסטוריה והתרבות הקזחית. בעיני מצאו חן במיוחד הציורים שמהדהדים את המוטיבים מספריו של אייטמטוב – המפגש או ההתנגשות השקטה בין המודרנה ותנופת הפיתוח הטכנולוגית הסובייטית, לבין התרבות המקומית המסורתית.
עוד זכיתי לפגוש שוב את וויל ההולנדי הזכור לטוב, שהגיע לאלמטי יום אחרי. וויל תכנן לבלות כמה ימים באלמטי ולהמשיך משם באוטובוס לאולגי (Ölgii) שבמונגוליה – יש לשם אוטובוס אחד ישיר פעם בשבוע, אבל כשהגענו לקופת הכרטיסים במסוף האוטובוסים, התברר שאין יותר כרטיסים לאוטובוס הבא. הוא החליט אפוא לטוס מאלמטי לאולן-בטור, מונגוליה, שם מסתיים הטיול שלו. בניגוד אליו אני הצלחתי למצוא כרטיס ליעד הבא שלי, אבל על כך בפוסט הבא.
בילינו אחה״צ אחד ביחד – מצאתי מסעדה מזרח תיכונית טובה מאוד – לפי המלצר היחידה מסוגה באלמטי – וידידותית מאוד לטבעונים, ובילינו שם בנעימים על חומוס (אפילו היה להם שם חומוס עם פטריות!), פלאפל ועוד. לאחר הארוחה נפרדנו איש למלונו ולדרכו, וקבענו להיפגש שוב מתישהו בעתיד (בכל זאת אני מגיע להולנד לפחות פעם בשנה…). האמת, בדיעבד, קצת הצטערתי שאנחנו לא ממשיכים לאותו כיוון – זה מאוד משעשע לראות את המקומיים מגיבים לאיש המגודל הזה (2 מטרים כאמור) ונועצים בו מבטים. בהצלחה במונגוליה.
ערב נוסף באלמטי העברתי בחברתה של נאזים – מקומית בת גילי בערך שהכרתי דרך קאוצ׳סרפינג. הצעתי ללכת ביחד לפאולנר – מסעדה גרמנית – ונאזים אישרה את הבחירה ואמרה שזו אחת המסעדות הפופולריות בעיר. מהיכרותי את היחס המקומי לכל מה שיוצא מגרמניה, אני יכול להבין את המשיכה של המקומיים למסעדה הזאת – בקומה הראשונה להקה מנגנת מוזיקה בווארית, המלצרים לבושים במכנסי עור (אך לא דוברים גרמנית. שמישהו ידבר עם ההנהלה), הבירות טובות והמנות בתפריט הו קלישאות שונות משלל מטבחי גרמניה. אם מסעדה כזאת היתה נפתחת בברלין אף מקומי לא היה מבקר בה (תיירים אולי כן), וסביר להניח שהיה נוחר בבוז אם היה עובר לידה, אבל פה זה מכניס את המבקרים לכמה שעות לעולם אחר ומספק להם פנטזיה אירופאית במינונים הנכונים.
אה, וגם החברה היתה נעימה. נאזים היא מהנדסת אזרחית במקצועה, אבל הרבה על עבודתה היא לא רצתה לספר לי. למדתי ממנה בעיקר על קשייה של רווקה בת 40 פלוס בקזחסטן (זה מן הסתם קשה בכל מקום, אבל בחברות מסורתיות קצת יותר) ועל סלידתה מהגברים המקומיים. קיבלתי ממנה עוד הצצה לתוך מסתריה וסתירותיה של החברה הקזחית, שעדיין מטלטלת בין היפר-מודרניות לשמרנות, בין השפעה רוסית חזקה לערגה למערב, בין הכמיהה להיפתח לעולם לבין מסורתיות והיאחזות בשורשים. בסופו של דבר לא חוויתי המון מקזחסטן בטיול הזה, והקוראים הוותיקים אולי זוכרים שקזחסטן – או לפחות הדימוי הספרותי שלה – שיחקה תפקיד עיקרי במוטיבציה שלי לחקור את מרכז אסיה. קזחסטן על מרחביה העצומים כנראה ראויה לטיול בפני עצמו. נראה לי שעוד אחזור לפה.
הייתי שמח להישאר באלמטי עוד כמה ימים, זו בהחלט עיר כלבבי, אבל הגיע הזמן לפרק האחרון של המסע, בו אני צועד בעיניים פקוחות היישר אל לועו של הדרקון, ויוצא למעשה למסע חדש לגמרי אל מרחביה העצומים של סין.
