עדכון חי, 21.06.2025
אני כרגע עדיין באלמטי, קזחסטן, וצפוי להישאר כאן עד מחר. לפני שאתחיל את הדיווח השני מקירגיזסטן, קצת מספרים ונתונים על המסע, נכון ליום שבו הגעתי לאלמטי.
סטטיסטיקת מסע – מעודכן לתאריך 18.06.2025
מרחק נסיעה נטו (מעיר לעיר): כ-9,900 קילומטרים
- מתוכן בדרך היבשה: 8,990 ק״מ
- בדרך הים: 460 ק״מ
- בדרך האוויר: 450 ק״מ
זמן נסיעה כולל: כ-254 שעות (כ-10 ימים ו-14 שעות של תנועה נטו)
מרחק ברוטו (כולל תנועה בתוך ערים, טיולים וכו׳): 11,600 ק״מ (לפי אפליקציית Polarsteps)
מדינות שביקרתי בהן: 8
מעברי גבול יבשתיים שחציתי: 9
מטבעות (במובן של אמצעי חליפין) שבהם השתמשתי: 10
ערים/עיירות/כפרים שבהם לנתי: 28
לטיול יצאנו, בנשיא נתקלנו
שבוע שלם שהיתי בבישקק, לפחות שלושה ימים יותר מכפי שתכננתי. הסיבה לכך באופן חלקי היתה כף הרגל שלי, שכפתה עלי יומיים של פעילות מינימלית, ועל כן נדרש לי יותר זמן כדי להספיק לעשות את כל מה שרציתי לעשות בקירגיזסטן. אבל הסיבה המהותית יותר היא אנשים טובים שצצו באמצע הדרך – אולי הסיבה העיקרית לשינויי תוכניות ספונטניים במהלך מסע שכזה.
בערב הרביעי שלי בבישקק ישבתי בבר הצמוד להוסטל בחברתה של אסיה – אחת מעובדות הקבלה של ההוסטל. היא שאלה אותי אם הייתי כבר בפארק הלאומי אלא-ארצ׳ה (Ala-Archa) ואמרתי לה שאני שוקל לנסוע למחרת, אבל טרם מצאתי שותפים לטיול (אני משתדל לא לצאת לבד לטיולים בטבע). היא קפצה ממקומה ואמרה בהתרגשות שלפני כשעה וחצי הגיעה להוסטל אורחת חדשה, שהתעניינה בשותפים פוטנציאליים לטיול. שאלתי איך יוצרים איתה קשר, ואסיה ענתה ששמה של האורחת הוא ג׳ולייט, ושאלך לשאול אודותיה בקבלה. היות והשעה היתה כבר 22:00 בערך, החלטתי לעשות את זה מיד ולא לחכות ליום המחרת ולבזבז עוד יום. ניגשתי לקבלה וביקשתי להשאיר את פרטי הקשר שלי עבור האורחת החדשה. העובדת שם אמרה לי שאולי עדיף שאעשה זאת באופן אישי, כי רק לפני כמה דקות היא ראתה אותה בלובי והיא בטח עדיין ערה. הלכנו ביחד לחדר ודפקתי על הדלת. ג׳ולייט ענתה בחשדנות מסוימת והסבירה שהיא לא יכולה לפתוח את הדלת כי היא כבר במיטה. הסברתי במה מדובר ואמרתי לה שפרטי הקשר שלי יחכו לה בקבלה. למחרת ב-6:45 קיבלתי ממנה הודעה שבה היא שאלה אם מתחשק לי לצאת היום לטיול. כך הכרתי את ג׳ולייט, או ג׳ולס, כפי שמכנים אותה חבריה.
בסביבות 8:45 יצאנו לדרך במונית שלקחה אותנו עד הכניסה לפארק הלאומי, שנמצא 30 קילומטרים בלבד מדרום לבישקק. אלא-ארצ׳ה הוא ללא ספק פארק הטבע המאורגן והמסודר ביותר שהייתי בו עד כה במרכז אסיה. בכניסה יש מרכז מבקרים מסודר וחדיש, הכולל גם חנויות ומסעדות, ושאטלים לוקחים את המטיילים ממנו לכניסה לשמורה. הכול מטופח ונקי ומאורגן למופת. הקרבה לעיר הבירה מושכת כמובן המוני מבקרים, כולל מקומיים, מה גם שמדובר היה בסוף שבוע. בשמורה יש מספר מסלולי טיול, ובחרנו באחד שמסתיים במפל מים. המסלול לא מאתגר במיוחד – אורכו שלוש ומשהו שעות הלוך וחזור – למעט כמה מאות המטרים הראשונים והאחרונים, שכוללים טיפוס מפרך למדי. על יופיה של השמורה אין טעם להרחיב – גם פה תקפים הקומפלימנטים הרגילים כגון ״עוצר נשימה״, ״יפהפה״, ״מהמם״ וכיוצא באלה. פשוט תסתכלו בתמונות.
אבל החוויה המוזרה והמפתיעה יותר בטיול לא היתה קשורה לנופי השמורה. כשעה לתוך הטיול, גילינו שאנחנו מטיילים בחברתו של לא אחר מאשר נשיא קירגיזסטן (!) בכבודו ובעצמו, סאדיר ג׳פארוב. אחד המקומיים, מדריך טיולים שנכנסנו איתו לשיחה, חשף בפנינו את זהותו של האח״מ, שנצפה מצטלם שוב ושוב עם מטיילים שונים. מסתבר שהנשיא – שיש לציין שהוא ראש המדינה בפועל, לא בעל תפקיד ייצוגי בלבד בדומה לגרמניה וישראל – יצא בסוף השבוע כאחד האדם לטייל בפארק הלאומי בחברת משפחתו וכמה מאבטחים (טוב, אולי לא בדיוק כאחד האדם). כמו כן הצטרף אליו שר כלשהו בממשלה. בן-שיחנו אמר שהוא חושב שמדובר בשר התיירות.
כמובן שהצטלמנו גם אנחנו עם הנשיא, שהתגלה כאדם חביב וחייכני, ובעיקר סבלני מאוד. אני מתאר לעצמי שזה יכול להיות מעיק במיוחד, כשבמהלך טיול משפחתי בטבע, מישהו עוצר אותך כל כמה מטרים ומבקש להצטלם איתך. מצד שני, אמנם אנחנו כמובן לא היינו מזהים אותו בעצמנו, אבל תארו לעצמכם קירגיזי מהשורה שיוצא לטיול בטבע ופתאום נתקל בנשיא שלו. אפשר להבין את הרצון שלא לפספס את הזדמנות הצילום (ניסיתי אגב לדמיין את עצמי נתקל במנהיג העליון ״שלנו״ בעת טיול בגליל, וכמעט הקאתי את ארוחת הבוקר שלי). מאוחר יותר, כשהראיתי את התמונה לאסיה מההוסטל ולמקומיים אחרים, התגובה הנדהמת שלהם היתה מספקת במיוחד, והצטערתי שלא צילמתי אותה בווידאו.
חזרה לטיול. ב-300 המטרים האחרונים עשינו טעות קטנה בניווט והתקדמנו לאורך מסלול אחר שלקח אותנו הרחק ממפל המים. גילינו את הטעות יחסית מהר, והיא עלתה לנו ב-10-15 דקות בלבד של הליכה. בהמשך גילינו שפמליית הנשיא עשתה גם היא את הטעות הזאת, ובצומת הדרכים בחרה בשוגג בשביל הימני במקום השמאלי. מטאפורות פוליטיות על אחריותכם.
ג׳ולס היא מורה לאמנות המתגוררת בסקרמנטו, קליפורניה. כמוני, היא בשנות ה-40 לחייה וזו הפעם הראשונה שלה במרכז אסיה. שלא כמוני, היא טיילת ותיקה ומנוסה מאוד, שכבר חרשה כמה יבשות ועשרות מדינות. גם את סופי השבוע שלה בקליפורניה היא מבלה בעיקר בטיולים בטבע. החיבור בינינו היה מיידי, והחלטנו לא לבזבז זמן ולמצוא לעצמנו יעד טיול נוסף ליום המחרת.
הפנים היפות של אסיה
כשחזרנו אחה״צ להוסטל, נתקלתי שוב באסיה, עובדת הקבלה החרוצה. היא נראתה קצת לחוצה ומוטרדת וביקשה שאעשה לה טובה קטנה: בדיוק הגיע אורח חדש למלון, והתברר שהחדר שלו עוד לא מוכן. היא ביקשה ממני לארח לו לחברה בזמן שהיא מטפלת בעניין. כך הכרתי את אש (Ash או אשר, בשבילכם), אמריקאי ממוצא יהודי, בן 25 מוושינגטון די-סי. ישבנו יחד בבר ודיברנו קצת. הצעתי לו להצטרף אלינו לטיול, הוא אמר שיחשוב על כך. בשלב הזה, הוא נראה קצת מרוחק וסקפטי, בהמשך גיליתי שמדובר בבחור מקסים במיוחד עם חוש הומור קורע.
מאוחר יותר, בערב, אסיה הבלתי-נלאית אירגנה מפגש של כ-15 מאורחי ההוסטל במטרה לדבר על טיולים וחיבורים אפשריים, כולל עזרה ביצירת קשר עם סוכנויות טיולים ומדריכי נסיעות. ג׳ולס, אש ואני החלטנו לחבור יחד ולנסות למצוא ליום המחרת טיול קבוצתי להצטרף אליו.
אחד הדברים שהכי מוצאים חן בעיניי במסע הזה, ובאיזור הזה של העולם בכלל, זה האופן הפמיליארי, הספונטני והמעט כאוטי שבו דברים מתנהלים כאן. מעבר לעובדה שזה קצת מזכיר לי את המולדת – כלומר, זה מוכר לי ואני מרגיש בנוח בתוך הברדק הזה – זה מאפשר התנהלות מאוד גמישה שמתאימה עצמה לתנאים המשתנים של המציאות ולאופן הספונטני של המסע. קיצורו של דבר, המפגש שארגנה אסיה התחיל ב-21:00. לכאורה, לא הזמן האידיאלי להתחיל לתכנן בו טיול ליום המחרת, ועוד כזה שמצריך מציאת סוכנות טיולים, מדריך או נהג. עם זאת, "סוכנות טיולים" הן מילים שיכולות קצת להטעות: מאחורי כל "סוכנות טיולים" מקומית יושב קירגיזי עם טלפון סלולרי ואפליקציית וואטסאפ, שלא יוותר על ההזדמנות לצרף עוד אנשים לטיול שלו, גם אם זה ברגע האחרון. זה לא גרמניה פה. לשמחתנו נמצא טיול שנותרו בו בדיוק שלושה מקומות פנויים. אסיה עזרה לסגור את הקצוות והעבירה עבורנו את תשלום המקדמה לטיול, והכול היה מוכן ליציאה לדרך ביום המחרת.
The J-Team
כשהקמנו קבוצת וואטסאפ עבור השלישייה שלנו, נתתי לה את השם המתבקש The J-Team. אש הבין מיד, בעוד ג'ולס עוד גירדה בפדחתה. אם גם אתם עדיין תוהים, לא אחזיק אתכם במתח יותר מדי. זה פשוט Juls & The Jews
למחרת בבוקר יצא הג'יי-טים בחברת 12 מטיילים נוספים, נהג ומדריך, לטיול בשמורת קול-טור (Kol Tor) המרוחקת כ-200 קילומטרים מבישקק. השמורה כוללת מסלול טיול מאתגר למדי שעובר בעמק ובהר, ביער ובאחו, ומסתיים באגם קול-טור, שנמצא כ-2700 מטרים מעל פני הים. הטיול הזה לא רק דומה מבחינת התוכן לטיול שעשיתי בשמורת קולי-קולון בטג'יקיסטן, הוא גם מתחרה איתו על תואר ההייקינג המפרך ביותר שעשיתי עד כה במסע הזה, ורובו בעלייה, לעיתים תלולה מאוד. אין מה לעשות – בשביל ליהנות מהנופים היפים בעולם, צריך לעבוד קשה. יש עם זאת יתרון לטיול בקבוצה – אין פריבילגיה לעצור להפסקות ארוכות מדי, ואי אפשר להשתרך יותר מדי מאחור. הקושי, כידוע, הוא בעיקר בראש, וכשהראש מורה לך בתוקף לא לעשות בושות מול חברי וחברות הקבוצה, הקושי אמנם לא הולך לשום מקום, אבל הוא בהחלט בר-כיבוש. חוץ מזה, חרף גילי המתקדם (הכי זקן בקבוצה) לא הייתי החוליה החלשה ביותר, ולמעשה הייתי אפילו בין המובילים בקבוצה. אבל זה לא היה קשה במיוחד, אם לוקחים בחשבון שחלק מהשותפים, ובעיקר השותפות לטיול, לא ממש הגיעו מוכנות לסוג כזה של טיול. ארבעת הקירגיזיות בקבוצה, כולן בראשית שנות ה-20 לחייהן, כנראה לא ידעו לקראת מה הן הולכות, הביאו נעליים, בגדים ותיקים לא-מתאימים, מעט מדי מים, ומשום מה חשבו שערכות איפור וטיפוח הן ציוד הכרחי להייקינג בהרים. אחת מהן הגיעה עם שקית בד כבדה שניתן לשאת רק ביד, ובכל מקטע של הטיול ביקשה מאחד הגברים שיסחוב לה אותו. כשכבר חשבתי שהצלחתי להתחמק מהמטלה הזאת, היא הגיחה מולי מאחורי אחד העיקולים בשביל, קצת לפני סוף המסלול, ושאלה במתיקות אם אני יכול לסחוב לה את השקית. כאילו שהיתה לי אופציה לסרב.
אחרי כ-4 שעות של טיפוס מפרך למדי, הגענו לאגם. נראה שזה מוטיב חוזר: מטפסים ומטפסים, ובסוף מחכה אגם שמסתתר בינות להרים. עם זאת, לכל אגם יש את הקסם והיופי שלו, ואגם קול-טור אינו דומה בשום אופן לאגמים אחרים שזכיתי לראות במסע הזה. כשעוד היינו בדרך לשמורה, המדריך שלנו רוסלאן אמר שכאשר נגיע לאגם, נשוט עליו בסירה. אני הייתי קצת סקפטי: איזה מין אגם הררי ומבודד זה, שמוצע עליו שיט בסירה? זה נשמע לי תיירותי מדי. מסתבר שמי שתרגמה לנו מרוסית את דבריו של רוסלאן, עשתה כמה קיצורים ולא מסרה לנו את כל המידע: הסירה המדוברת התגלתה כסירת גומי מתנפחת עם שני משוטים, שרוסלאן סחב על הגב כל הדרך עד לאגם, ניפח אותה, ושיגר אותנו שניים-שניים לחתור על המים. לא בדיוק מה שדמיינתי, אבל רווח לי לגלות שלא מדובר באיזה שיט תענוגות תיירותי.
ועכשיו למשהו אחר לגמרי
בערב, לאחר שחזרנו להוסטל, התכוננתי לפרידה מהג'יי-טים. בבוקר המחרת התכוונתי לעזוב את בישקק ולעשות את דרכי לאלמטי. אבל בערב ישבנו שלושתנו בלובי של ההוסטל, והשניים האחרים עשו ביחד תוכניות ליום הבא. מדי פעם הם שאלו חצי-בצחוק אם אני לא רוצה להישאר עוד יום ולצאת איתם לטיול נוסף. אחרי הפעם השלישית או הרביעית (כזה אני, קשה להשגה), החלטתי להישאר עד יום ועוד לילה בבישקק ולהצטרף אליהם לטיול.
הפעם הלכנו על משהו אחר. שכרנו רכב ונהג פרטי, שייקח אותנו לפארק הארכאולוגי בוראנה (Burana) ולשמורת קונורצ'ק (Konorchek). גם הפעם העניינים נסגרו פחות או יותר ברגע האחרון, בשעות הערב המאוחרות. אבל כאמור, לדברים האלה יש תמיד נטייה להסתדר.
היתה רק בעיה אחת: בזמן שאני שיחקתי קשה להשגה, ג'ולס חיפשה רכב ונהג לשני אנשים בלבד, וכשאני הודעתי שאני מצטרף, לא העלינו בדעתנו לעדכן את הנהג בכך שנהיה שלושה אנשים ולא שניים, כי ממתי יש ברכב, ועוד ברכב שטח גדול, רק שני מקומות לנוסעים? ובכן, תתפלאו. כאשר הגיע הנהג למחרת בבוקר, הופתענו לגלות שהרכב בנוי כך שיש בו רק שני מקומות לנוסעים, כאשר במקום המושב הנוסף עמד שם ארגז גדול, שלפי הנהג מיועד ל"פירות ומטען" (Fruits and luggage). החלפנו בינינו מבטים תמהים, אבל לא חקרנו את העניין לעומק. אולי הנהג פשוט הלך לאיבוד בתרגום. בחיי, מישהו צריך לנער את שר החינוך הקירגיזי, שיכניס יותר אנגלית לתוכנית הלימודים. אה, בעצם, חכו רגע, אני כבר אדבר ישירות עם ידידי החדש, הנשיא.
מה עושים? הצדק אומר שמי שהצטרף מאוחר צריך להידחק במושב היחיד. עם זאת, הרציונאל אומר שזה שהצטרף מאוחר הוא גם הקשיש ביותר ובעל מבנה הגוף הרחב ביותר, וחוץ מזה, הוא הכריז "שוטגאן" עוד לפני שיצאנו מההוסטל. כך מצאו עצמם ג'ולס ואש נדחקים יחדיו במושב יחיד למשך כ-5 שעות נסיעה במצטבר.
התחלנו את הטיול בפארק הארכיאולוגי בוראנה, שבלבו מגדל בוראנה – אחד המבנים העתיקים ביותר במרכז אסיה שעדיין עומד. הוא נבנה כמינראט, צריח מסגד, במאות ה-10 וה-11 לספירה, בלבה של עיר קדומה וחשובה שעמדה שם אז. מהעיר לא נשאר כמעט זכר, למעט המגדל, שגם הוא, איך לומר, ידע ימים טובים יותר. במקור, גובהו של המגדל היה כ-45 מטרים והיה לו ראש. רעידות אדמה שהתרחשו באיזור בעיקר במאה ה-15, גרמו לו נזקים וקיפדו את ראשו. כיום גובהו של המגדל הוא 25 מטרים בלבד. חשיבותו ההיסטורית והארכיאולוגית של המגדל אינה רק בגילו, אלא בכך שמדובר באחד המבנים הקדומים ביותר שהקימו הכובשים המוסלמים באיזור, והוא שימש השראה סגנונית למינראטים נוספים שנבנו ברחבי מרכז אסיה במאות הבאות. לגג המגדל מוביל גרם מדרגות צר ותלול, וניתן להשקיף מלמעלה על העמק שבתוכו הוא עומד.
עוד בפארק: פסלים וכלי אבן שונים מהמאות השישית עד העשירית לספירה שנאספו מהאיזור והוצבו בפארק, ומוזיאון קטן, שאליו לא נכנסנו.
שיאו של היום היה עם זאת ביעד הבא – קניון קונורצ'ק (Konorchek): ערוץ נחל עמוק באורך של כ-10 קילומטרים, שבלבו עמודי סלע אדומים, ענקיים ויפהפיים שעוצבו במשך מיליוני שנים על ידי המים והרוחות. הטיול בקניון לא קשה בכלל, ואינו כולל טיפוס משמעותי, למעט בנקודות מסוימות, שבהן רשות הפארקים הלאומיים של קירגיזסטן הקפידה לקבוע בהן חבלים שמאפשרים לצלוח את הטיפוס הקצר בקלות, ולמעשה מוסיפים עוד מימד של כיף לטיול הקליל בנחל.
החלק הכי משעשע בטיול היה כנראה ביש המזל של אש (סליחה, אש), שהצליח פעמיים לשקוע בבוץ עמוק, ולא באופן מטאפורי – אלא באופן הכי מילולי שאפשר. בפעם הראשונה הוא דרך בטעות על משטח בוצי עמוק ונעליו התכסו בשכבת בוץ נאה. הוא קצת נבהל, עשה צעד לאחור, דרך על הנעל שלי, וכיסה גם אותה בבוץ. הפעם השנייה היתה כולה שלו: אחרי שכבר בילינו כמה שעות בקניון, שכבת הבוץ כבר התייבשה, ואז הוא שוב דרך במקום הלא-נכון ושקע עם שתי רגליו בתוך הבוץ, עד מעל הקרסול – ראו תמונה. למזלנו, הנהג שלנו היה מצויד בשקיות ניילון, ודאג שלא תיכנס טיפת בוץ לרכב.
במהלך הטיול בנחל צצה התלבטות מסוימת. כשנפרדנו מהנהג בכניסה לשמורה, הוא אמר לנו שהוא מצפה לשובנו תוך שלוש שעות בערך. אני חייב לציין שלא לקחתי אותו מאוד ברצינות, ולא חשבתי שמדובר בדדליין נוקשה, אבל נראה שהאחרים הבינו זאת אחרת. כשהגענו לעמודים, כאמור האטרקציה המרכזית בשמורה, החלה התלבטות האם להסתובב ולחזור כדי לעמוד בדדליין (פלוס מקדם בטחון), או להעמיק עוד קצת לתוך הנחל. אני ציינתי שלפי המפה שלי, המסלול נגמר בעוד כ-2 קילומטרים, כ-40 דקות הליכה, ושלא יקרה שום דבר אם נחזור קצת באיחור – הנהג לא יברח. במקרה הכי גרוע הוא יבקש עוד קצת כסף. השניים האחרים השתכנעו, והמשכנו להעמיק לתוך הנחל. בשלב כלשהו, כדי גם להגיע לסוף המסלול – לפי המפה יש שם נקודת תצפית יפה – וגם לעמוד בזמנים, האצנו קצת את הקצב. ובכל זאת, לא הצלחנו להגיע לקו הסיום: כמה מאות מטרים בלבד מהיעד, השביל נהיה צר ותלול מדי, הצמחייה עבותה מדי, וסלעים חסמו חלקים מהדרך. טוב, ניסינו. הסתובבנו וצעדנו חזרה את כל המסלול, ואפילו הגענו בזמן, לשמחתו של הנהג.
את היום סיימנו בבר הצמוד להוסטל על כמה בירות ושוטים, וקשקשנו לתוך הלילה. מאוד התחשק לי להישאר עוד יום בבישקק וליהנות עוד קצת מחברתם של השניים, אבל היות וכבר דחיתי את נסיעתי לאלמטי פעמיים, החלטתי שכל זאת הגיע הזמן להיפרד. למחרת בבוקר עוד אכלנו ארוחת בוקר ביחד, ואני עשיתי את דרכי חזרה לקזחסטן. אני יודע שאתם קוראים פה, אז תודה רבה על הזמן המהנה שבילינו יחדיו, ואולי אפילו להתראות מתישהו בהמשך הדרך.
גלריית תמונות מהפארק הלאומי אלא-ארצ'ה >>
גלריית תמונות משמורת קול-טור >>
גלריית תמונות ממגדל בוראנה ומשמורת קונורצ'ק >>
