לקראת סוף גיל ההתבגרות שלי, אמצע שנות ה-90, גיליתי לראשונה את הסופר (והפוליטיקאי) צ׳ינגיס אייטמטוב. אני לא נוהג להתייחס ברצינות לרשימות של ״הספרים הכי טובים/אהובים/משפיעים/חשובים״ וכו׳, וגם אין לי רשימה כזאת משלי, אבל לו היתה לי, הרומן הנהדר ״וְהַיּוֹם אֵינֶנּוּ כָּלֶה״ (The Day Lasts More Than a Hundred Years) של אייטמטוב היה נכנס בקלות לעשירייה הראשונה שלי, אולי אפילו לחמישייה הראשונה. זה ללא ספק אחד הספרים שהכי השפיעו עלי. זה גם אחד הספרים הבודדים שהכותרת שלו בעברית טובה בהרבה מהכותרת בשפות אחרות (ברוסית – שפת המקור – וגם באנגלית הוא נקרא בערך ״היום נמשך יותר מ-100 שנים״, בגרמנית ״יום אחד ארוך יותר מהחיים״). אייטמטוב הוא אמנם קירגיזי, אבל עלילות ספריו מתרחשות בקזחסטן. ״וְהַיּוֹם אֵינֶנּוּ כָּלֶה״ שלח אותי ואת דמיוני לראשונה לערבות האינסופיות של המדינה השנייה בגודלה בברה״מ והתשיעית בגודלה בעולם, ואם רוצים עוד עובדה מעניינת, גם המדינה הגדולה ביותר בעולם שאין לה מוצא לים (הים הכספי לא נחשב).
אני לא אכנס פה יותר מדי לפרטי העלילה (תקראו את הספר), אבל אחת ה״גיבורות״ של ״וְהַיּוֹם אֵינֶנּוּ כָּלֶה״ היא מסילת ברזל, או למעשה צומת של מסילות ברזל שממוקמת בלב ערבות הסארוזק השוממות שבקזחסטן.
הפרט הזה שילב את המשיכה המוזרה שלי למדינות ברית המועצות לשעבר עם אהבה אפילו מוקדמת יותר שלי: רכבות. כילד, הייתי אנציקלופדיה קטנה ומהלכת של כל מה שלא רציתם לדעת וגם מעולם לא התכוונתם לשאול על רכבות: היסטוריה, טכנולוגיות, סוגים, קווי רכבת מפורסמים ועוד. כך התבשלה לה פנטזיה נוספת: מסע ברכבות לאורך המרחבים העצומים של ברית המועצות לשעבר. כולנו מכירים את הרכבת הטרנס-סיבירית, שהפכה בינתיים לקלישאת תיירות לעשירים, אבל הדמיון שלי הפליג דווקא לקזחסטן. אם הכול יתנהל כמתוכנן, גם הפנטזיה הזו קרובה מתמיד להתגשם.
