סיפור המסע מתחיל עוד לפני המסע, ולמעשה כמעט 40 שנה לפניו, עם נפילת הגוש הקומוניסטי, כאשר נער בן 12 מישראל התחיל לפתח אובססיה לרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות לשעבר.
פרק 2: איך ספר של פוליטיקאי קירגיזי גרם לי לפנטז על רכבות קזחיות
לקראת סוף גיל ההתבגרות שלי, אמצע שנות ה-90, גיליתי לראשונה את הסופר (והפוליטיקאי) צ׳ינגיס אייטמטוב. אני לא נוהג להתייחס ברצינות לרשימות של ״הספרים הכי טובים/אהובים/משפיעים/חשובים״ וכו׳, וגם אין לי רשימה כזאת משלי, אבל לו היתה לי, הרומן הנהדר ״וְהַיּוֹם אֵינֶנּוּ כָּלֶה״ (The Day Lasts More Than a Hundred Years) של אייטמטוב היה נכנס בקלות לעשירייה הראשונה שלי, אולי אפילו לחמישייה הראשונה. זה ללא ספק אחד הספרים שהכי השפיעו עלי. זה גם אחד הספרים הבודדים שהכותרת שלו בעברית טובה בהרבה מהכותרת בשפות אחרות (ברוסית – שפת המקור – וגם באנגלית הוא נקרא בערך ״היום נמשך יותר מ-100 שנים״, בגרמנית ״יום אחד …
פרק 3: היהודי הנודד: מיתרונות האזרחות הכפולה
בימים האחרונים אני מעסיק את עצמי, בין היתר, במדיניות הוויזה של המדינות שבהן אבקר או שאולי אבקר. למעט מדינה אחת, כל המדינות הללו אינן דורשות ויזה מבעלי דרכון גרמני, ולרובן גם בעלי אזרחות ישראלית יכולים להיכנס ללא צורך בוויזה, או שיכולים לקבל ויזה בכניסה. למעשה, המסלול המתוכנן שלי נבנה כך שייחסך ממני הצורך להתעסק עם בקשות ויזה והמתנה לאישור. כמובן, יש גם אילוצים נוספים: כאשר חיפשתי מידע על מסלולים שונים שדרכם אפשר להגיע מאירופה לאסיה, נתקלתי בבלוג גרמני שהציג לקוראיו את האפשרות לעבור דרך שטח אירן, מה שכמובן לא אפשרי במקרה שלי. באתרים אחרים נידונה האפשרות לעבור דרך איזורים מסוימים …
פרק 4: תיק פלילי, או: מה עושים עם התרמיל?
הטיול שלי מתחיל בנסיעה ארוכה מאוד באוטובוס בכיוון מזרח (חכו בסבלנות – הכול צריך לספר מראש?) עם כמה וכמה תחנות אקזוטיות בדרך. הבעיה עם האוטובוסים האלה למרחקים ארוכים היא שחברת האוטובוסים מחייבת את הנוסעים לאפסן את המטען שלהם – אם הוא גדול יותר מתיק גב – בתא המטען שבתחתית האוטובוס. עד כאן הכול בסדר. אבל מה קורה כשעוצרים בדרך, הנהג פותח את תא המטען וחלק מהנוסעים יורדים ולוקחים את תיקיהם ומזוודותיהם? לא נדרש מאמץ מיוחד כדי לנצל את ההזדמנות ולמשוך החוצה תיק נוסף, למשל את התרמיל הענק שלי, ולהיעלם איתו באיזה קיבינימט בסלובקיה. הסוגייה הזאת מטרידה אותי כבר כמה ימים. …
פרק 5: עובר את הגבול
לאחרונה חשבתי על זה, שאני הולך לשבור הרבה מאוד שיאים אישיים בטיול הזה, חוץ מהעובדה שאני אבקר בכמה וכמה מדינות שמעולם לא הייתי בהן. למשל:
פרק 6: לא באנו ליהנות
אני כותב את השורות האלה באוטובוס מברלין לבוקרשט. בשלב הזה עברו בערך 4 שעות מתוך נסיעה של כ-30 שעות. כן, שלושים – מקטע הנסיעה הארוך ביותר בטיול הזה. כרגע אנחנו קצת לפני דרזדן – התחנה הבאה שלנו והשנייה מתוך 16 בסך הכול. חוויית הנסיעה עד כה יכולה היתה להיות טובה יותר, אם לנסות ולדייק בבחירת המילים שלי. נסעתי בעבר באוטובוסים של חברת פליקסבוס (FlixBus) והחוויה היתה בדרך כלל טובה – נהגים אדיבים, אוטובוסים חדישים, מצוידים ונקיים. האוטובוס שלנו… איך לומר? מזכיר לי את הביקור הקודם שלי בבוקרשט – רואים שזו היתה פעם עיר יפה (או כפי שרומנייה אחת שהכרתי ניסחה …
פרק 7: שרשרת הדורות: לטייל עם אמא
כשהייתי ילד, יצאנו כמה פעמים כל המשפחה לקמפינג על חוף הכנרת. אמא שלי מאוד אהבה את הכנרת ותמיד דיברה עליה בערגה, או סתם נהגה למלמל לעצמה את השורה הידועה מתוך השיר ״הוי, כנרת שלי…״. על חוף הכנרת ניתן למצוא אבנים חלקות עם חור בתוכן. יש כמה הסברים לתופעה הזאת, אבל זה לא מעניין כרגע. אמא שלי חיבבה את האבנים האלה ונהגה לענוד תמיד שרשרת על הצוואר, שעליה היו מושחלות אבנים מהכנרת. כשהיתה מחבקת אותי, האבנים היו דוקרות אותי בחזה, וכשהייתי מתלונן, היתה עושה הצגה שלמה מהעניין, רוטנת בקול ״אוף, האבנים האלה״ ומסובבת את השרשרת בתיאטרליות כך שהאבנים תהיינה בצד של …
פרק 8: הזמן האבוד: המסע לאיסטנבול
היה יום נחמד בבוקרשט, הלכתי למוזיאון פתוח, שמציג בפארק גדול בתים מתקופות שונות ואיזורים שונים ברומניה (מומלץ). הסתובבתי המון בעיר, הקפתי את ״ארמון העם״ המפלצתי ברגל (זה לוקח 45 דקות בערך) ועשיתי פיקניק בפארק. אבל עם כל הכבוד לבוקרשט, זו רק תחנת התרעננות בדרך לאסיה התיכונה. ב-21:00 חזרתי למלון, אספתי את התרמיל שלי ונסעתי לתחנת האוטובוסים כדי לתפוס את האוטובוס הלילי לאיסטנבול. האוטובוס הטורקי במצב טוב יותר מזה הרומני שעליו דיווחתי… המממ… ביום שלישי? כאן הרגע לעצור כדי לדון בתופעה שאני לא יודע אם נחקרה כבר, או אם היא מעניינת בכלל. מכירים ג׳טלג? אז נקרא לזה בוסלג – השפעתן של …
פרק 9: אמת בפרסום: רשמים מאיסטנבול
כשהתחלתי לתכנן את המסע הזה, ביקשתי מכלי בינה מלאכותית כלשהו למצוא לי את המסלול האופטימלי מאירופה למרכז אסיה. הוא שלח אותי דרך פולין, אוקראינה ורוסיה. אוקיי, כתבתי לו, תן לי מסלול שלא עובר באוקראינה או ברוסיה. בתגובה הוא הרכיב מסלול שעובר בשטחה של איראן. אוקיי, כתבתי, תן לי בבקשה מסלול שלא עובר ברוסיה, אוקראינה או איראן. זה השאיר למעשה רק את המסדרון שעובר דרך טורקיה, וממשיך הלאה לארמניה, גאורגיה, אזרבייג׳אן והלאה. כמובן, חשבתי לעצמי, והתביישתי קצת על ששאלתי את הבינה המלאכותית במקום לסמוך על הבינה הטבעית – האמנם רעועה אך מתפקדת – שלי עצמי. המעבר דרך טורקיה, במיוחד דרך איסטנבול, …
פרק 10: פעם ראשונה בים (השחור)
07.04.2025 / 22:00 שוב אני בדרכים, הפעם באוטובוס לילי מאיסטנבול לטרבזון שבצפון-מזרח טורקיה, לחוף הים השחור. האוטובוס חוצה את טורקיה כמעט לכל אורכה, בערך 15 וחצי שעות נסיעה. הנסיעה הזאת היא סיפור אחר לגמרי מהנסיעות הקודמות, שאוכלסו בעיקר על ידי תיירות ותיירים צעירים. באוטובוס הזה אני כנראה הלא-טורקי היחיד בין הנוסעים, ושותפיי לנסיעה, רובם מבוגרים ממני, נראים כמו אנשים שלא עושים את המסלול הארוך הזה כדי ליהנות מנפלאות המסע היבשתי ולכתוב על כך לחבריהם ומשפחתם, כמו התייר הפריבילגי שאני, אלא כי זו כנראה הדרך הזולה ביותר להגיע ליעדם. התנאים באוטובוס טובים. הכול נקי מאוד, המושבים נוחים, והצוות מחלק משקאות קלים, …