מאירופה לסין בדרך היבשה

סיפור המסע מתחיל עוד לפני המסע, ולמעשה כמעט 40 שנה לפניו, עם נפילת הגוש הקומוניסטי, כאשר נער בן 12 מישראל התחיל לפתח אובססיה לרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות לשעבר.

ספרו של צ'ינגיס אייטמטוב, "והיום איננו כלה", הוא מהספרים האהובים עליי, ובמידה רבה גם מקור ההשראה המרכזי לטיול הזה במרכז אסיה.

הדרכון הגרמני הוא יתרון לא קטן בטיול כזה, גם אם אפשר לצאת אליו בהחלט גם עם דרכון ישראלי. ליתר ביטחון, אני לוקח איתי את שניהם.

המסע מתחיל בנסיעת אוטובוס ארוכה במיוחד, ואיתה עולה גם שאלה מטרידה: מה הסיכוי שהתרמיל שבתא המטען ייעלם באחת העצירות? ומה בכלל עושים במקרה כזה?

בטיול הזה אני הולך לשבור כמה שיאים אישיים, ולא רק של זמן (לפחות שלושה חודשים) ומרחק (לפחות 12 אלף קילומטרים).

הבלתי יאומן קורה: אני סוף-סוף יוצא לדרך עם נסיעה בת 30 שעות מברלין לבוקרשט, ומגלה שגם כאשר הציפיות מחברת האוטובוסים נמוכות במיוחד, עדיין יש לאן לרדת.

לפני היציאה למסע הגדול הראשון בחיי, אני חוזר לזיכרונות מאמי, לאהבתה לכנרת ולשרשרת האבנים שענדה. בגיל שבו הלכה לעולמה אני יוצא לראות גם בשבילה את העולם שלא זכתה לראות, כשמורשתה ואבן אחת מהכנרת מלוות אותי בדרך.

נסיעת לילה נוספת, הפעם מבוקרשט לאיסטנבול, משבשת לי סופית את תחושת הזמן ומביאה איתה שירות לקוחות כאוטי ומעבר גבול מפתיע בקלילותו. בעיר שמצטיירת מבחוץ כסוערת ומסוכנת אני מגלה שגרה תוססת ומפגש אנושי שמזכיר כי יש חיים מעבר לחדשות ולפוליטיקה.

איסטנבול מתגלה כשער אמיתי למזרח וכעיר שכל הקלישאות עליה נכונות: מזרח ומערב, פאר והזנחה, חילוניות ודת דחוסים יחד ברחובותיה. בין שווקים, חיי לילה סוערים, אוכל טבעוני וחתולים מטופחים, אני מגלה עיר אינטנסיבית וממכרת – ובעיקר אנשים שהופכים את הפרידה ממנה לקשה.

נסיעת לילה של 15 וחצי שעות מאיסטנבול לטרבזון חושפת בפניי את הפריפריה הטורקית ומחדדת לראשונה במסע את תחושת הזרות. בין ביקורת משטרתית, תחנות דרכים, נופי ההרים והמפגש הראשון עם הים השחור, אני מגיע לעיר הגשומה ומוצא בה הכנסת אורחים – ואפילו מנת חומוס מפתיעה.