את יומי השני ביאנדאנגשאן התחלתי כבר ב-7 בבוקר. לא בשל חריצות יתר חלילה, אלא כי התעוררתי מוקדם ולא הצלחתי להירדם שוב. ארוחת הבוקר בבית ההארחה היתה קלה ופשוטה ובמקרה (או לא?) גם טבעונית – דייסת אורז, לחמניה מאודה, כמה עגבניות שרי, שבבי טופו כבוש ומותסס (אחד הפייבוריטים שלי – איך הם ידעו?), כוס חלב סויה חם וממותק תוצרת בית, וחופן בוטנים מבושלים (בסין נהוג גם לבשל בוטנים, לא רק לקלות אותם).
יצאתי מבית ההארחה קצת לפני השעה שמונה. היעד: מפל דאלונגצ׳יו (Dalongqiu), שנחשב למפל הבודד (שאינו מורכב ממספר מפלים) הגבוה ביותר בסין. הזמנתי מונית עם אפליקציית דידי, ותוך עשר דקות ו-2 אירו הגעתי לכניסה לשמורה. המפל גם הוא אחד היעדים הפופולריים באיזור, כי המרחק אליו הוא רק כ-800 מטרים מהכניסה לשמורה, והגישה אליו קלה ונוחה, ללא טיפוס. וכמובן, הוא מספק מגוון אפשרויות לצילומים וסלפים מכל זווית אפשרית.
ביום הקודם, שהיה יום שישי, מסלולי הטיול עוד היו ריקים יחסית ממבקרים, אבל בשבת הסינים כבר נהרו בהמוניהם לשמורה, וההמולה והצפיפות היו קרובות לסף שממנו הן מתחילות להעיק. סוף השבוע שלאחר מכן, שצמוד לחג האחד במאי, כבר היה מן הסתם אפילו הומה יותר.
גם פה, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, הכול מרוצף, מגודר, מתוחם ומשולט לעייפה, ופה המקום להרחיב קצת על העניין הזה. דעתי בנושא חצויה: מצד אחד, הפיתוח המאסיבי מנגיש את השמורה ליותר אנשים, כולל מבוגרים, אנשים עם מוגבלויות, משפחות עם ילדים קטנים, ואפילו לאנשים שמטיילים עם חיות המחמד שלהם (ואכן, בין המבקרים בשמורה יש לא מעט מכל אלה). בנוסף, בהתחשב במאסות העצומות של המבקרים (יש המון סינים, כן?), כנראה שאין מנוס מתכנון השמורה כך שתתאפשר גישה נוחה ובטוחה לכולם. ואיבון מוסיפה: ״כן, וחוץ מזה, הממשלה שלנו לא סומכת עלינו שלא נהרוס את הטבע״. לא המילים שלי, אבל זה מסתדר עם מה שאנחנו כבר יודעים על המשטר בסין. הצטערתי שלא דיברתי על הנושא הזה עם טנגצ׳יה הזכור לטוב – ללא ספק היתה לו דעה נוקבת בנושא.
הצד האחר די ברור: אי אפשר לנוע בחופשיות לאורך ולרוחב השמורה, להתמזג עם הטבע, ליהנות ממי הנחל הקרירים או סתם למצוא פינה נידחת ושקטה כדי לרבוץ בה קצת. גם האתגר שבכיבוש ההר, העמק, הנחל או היער, מאבד משהו מעוקצו. כמי שגדל והתחנך על תרבות טיולי-טבע ״אמיתית״ (ובואו לא נעמיד פנים: עם השפעה לא קטנה של התרבות הצבאית הישראלית המעודדת אתגרים ו״כיבושים״ שכאלה), אני לא תמיד מרגיש בנוח בתוך פארק השעשועים הממושטר הזה. אבל זו כמעט הדרך היחידה ליהנות משמורות הטבע המרהיבות של סין, ולהתלונן על כך זה כמו לקטר על מזג האוויר – אין טעם להתלונן על מה שאין בכוחנו לשנות.
עוד משהו שחשבתי עליו בעודי מהלך בשמורה ומשתדל לא להתנגש באנשים אחרים: בקורס שלקחתי פעם באוניברסיטה על לאומיות ולאומנות, הדגים לנו המרצה, פרופ׳ שלמה זנד, כיצד תרבות הטיולים הישראלית לא נובעת רק מאהבת הטבע, בוודאי לא במובן הרוחניקי של המילה, אלא היא חלק מאינדוקטרינציה ציונית-לאומנית של אהבת הארץ (במובן הפוליטי-לאומי של המונח), כיבוש הקרקע וחיבור האדם והאזרח ולמדינה, כלומר לטריטוריה שלה, וחיזוק הזהות הלאומית. תרבות של טיולים אינטנסיביים בחיק הטבע היתה אופיינית גם למשטרים הטוטאליטריים של המאה ה-20 – גרמניה הנאצית (לא משווה! בעצם קצת), ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי – בכולן פרחה תרבות מפותחת למדי של טיולים. הציונות אולי אינה בליגת הרשע הזאת (אם כי ייתכן ושלמה זנד ועוד כמה חברים שלי חושבים אחרת), אבל גם לה היה חשוב לקשור בין האדם (היהודי) לאדמתו ולמדינתו, וטיולים בטבע (וגם באתרים ארכיאולוגיים, אם כבר מדברים) הם דרך מצוינת – ולא נכחיש, גם מהנה – להנחיל את הערכים הללו.
אני לא מכיר מספיק את התרבות, החברה והפוליטיקה הסיניות כדי לומר דברים ברורים ומוחלטים בנושא, אבל התחושה שלי היא שהמוטיבציה פה דומה – לממשל הסיני יש עניין לעודד תיירות פנים וטיולים באתרי מורשת לאומיים כחלק מהבנייה וחיזוק של הזהות וההזדהות הלאומית, וכמובן כדי ״להניע את הכלכלה״ (המוטו הלאומי הלא-רשמיֶ של סין). מכאן ההנגשה המאסיבית של אתרי הטבע והאתרים הארכיאולוגיים-היסטוריים.
ואולי יש פה גם צד פחות קונספירטיבי: הרוב המוחלט של הסינים אינו יוצא לעולם את גבולות המדינה. וסין כה גדולה, שאפשר למצוא בה מסלולי טיול בכמות שמספיקה לכמה גלגולי חיים – לא צריך בהכרח לנסוע לחו״ל. אז הגישה הנאיבית יותר היא שהממשל הסיני פשוט נותן לאזרחיו את מה שהם מצפים לו: גישה נוחה וקלילה ככל האפשר – עם המון אפשרויות לסלפי ושופינג – לפארקים הלאומיים.
ועוד עניין: יתכן וזו גם דרכה של סין למשוך תיירים זרים, ולגרום להם להרגיש בטוחים ובנוח בארץ הזרה והמוזרה הזאת. אולי לא על כולם זה עובד, אבל דבר אחד אני יכול לומר היום די בוודאות: עם קצת הכנה ותכנון ותיאום ציפיות, סין היא אחת המדינות הנוחות ביותר לטייל בה – בין היתר בזכות התשתיות המפותחות והמודרניות שלה. והיא גם גם אחת המדינות הבטוחות ביותר לתיירים: כמה מקוראיי ומכריי הביעו בעבר חשש מסוים מהנטייה שלי להתיידד ולהתרועע עם מקומיים, אבל לפחות במה שנוגע לסין אני יכול להרגיע אותם: אני יכול כאן להניח את התיק שלי באמצע הרחוב וללכת משם, ואף אחד לא ייגע בו. תיירים מערביים מזדעזעים מכמות המצלמות שיש פה בכל פינה, אבל עם כל כך הרבה בקרה ומעקב, הסיכוי להישדד או להירצח יורד פלאים.
חזרה לטיול.
עוד לפני שהגעתי למפל, הבחנתי ברחבה מוגבהת שעליה ישבו על גבי כסאות כ-30 אנשים שהעיפו מדי פעם מבטים כלפי מעלה. על שלט ליד היה כתוב בשתי שפות ״המופע הבא בשעה 9. מחיר: 5 יואן״. הסתקרנתי, העפתי גם אני מבט כלפי מעלה והבחנתי בכבל שהיה מתוח בין שני מצוקים. באמצעות הטלפון תרגמתי את השלט הנוסף שהיה שם, שנכתב בסינית בלבד: ״מופע הכבל המרהיב״. אה, הבנתי. טוב, 5 יואן, כ-60 סנט, זה מחיר קטן לשלם כדי להשביע את סקרנותי. שילמתי והמתנתי לשעה 9. המופע המרהיב התגלה כהליכה על כבל, או ליתר דיוק, נסיעה באופניים על כבל, כשמתחת לאופניים תלוי אקרובט נוסף. בהחלט בילוי חביב ובלתי מלחיץ בכלל לשעות הבוקר האלה.
על השבילים בדרך למפל, הצפיפות היתה קצת גדולה, אבל השטח שמסביב למפל מרווח מספיק כדי לשבת בנחת בצל וליהנות מרחש המים הנופלים. אם רוצים להצטלם עם המפל, זו עלולה להיות משימה קצת מורכבת. בנקודה האופטימלית לצילום ההמולה גדולה, והמבקרים עומדים בתור כדי להתמקם עליה באופן היחיד שבו סינים יודעים לעמוד בתור: בצפיפות ובלגן.
בשלב כלשהו ההמולה קצת שככה והתקרבתי למקום. ניסיתי לבקש מאחד המבקרים האחרים שיצלם אותי, אבל בכל פעם נדחפה מולי באגרסיביות צלמת ״מקצועית״ ודרשה לצלם אותי בתשלום. אחרי כמה מארבים והתנפלויות כאלה, רגע לפני שאיבדתי את סבלנותי וסובלנותי, נשמתי עמוק והחלטתי למען השקט הנפשי של כולם לאפשר לה להתפרנס, חרף התנהגותה חסרת הבושה. שילמתי לה את ה-30 יואן (כ-4 אירו) שהיא ביקשה והתמקמתי לצילום. התמונות שהיא צילמה היו כל כך גרועות, שמי שצריך להתבייש פה זה אני ולא היא. לאחר התלבטות מעמיקה, החלטתי לא לפרסמן כאן, אפילו לא בקטע אירוני, כי יש לי בכל זאת סטנדרטים מסוימים של אסתטיקה.
מהמפל המשכתי למסלול הבא – לינגיאן (Lingyan). זהו כנראה המסלול המאתגר ביותר באיזור – כמעט כולו בטיפוס מדרגות שמתחיל מתון והופך תלול וקשה יותר בהמשך – אבל הוא גם המשתלם ביותר. השלטים בכניסה בישרו שהמרחק לנקודת התצפית הגבוהה ביותר היא הוא כ-1.4 ק״מ. הנתון הזה מטעה כשמדובר בטיפוס – חלק גדול ממנו תלול למדי – גם אם כולו לאורך שביל מרוצף ורחב ועל גבי מדרגות. במישור, אני יכול לעבור את המרחק הזה ב-20 עד 30 דקות; בטיפוס, מה שנמצא בספק הוא לא משך הזמן, אלא השימוש הפזיז בפועל ״יכול״. טוב, אני צוחק. לשמחתי אני עדיין יכול. וגם רוצה.
אני אמנם עדיין בכושר, חרף התזונה הסינית המפנקת שאני נאלץ להתקיים ממנה בשבועות האחרונים (אני יודע, רחמים עלי), אבל כבר היה שלב שבו הייתי קרוב לשבירה, בעיקר בשל מבנה המסלול המפותל, שמקיף את המצוקים ומסתיר את גרם המדרגות הבא. בכל פעם שנדמה היה לי שהגעתי לפסגה, נגלה לעיניי מעבר לסיבוב גרם מדרגות תלול נוסף. בסוף הגעתי עד למעלה, והנוף בהחלט היה שווה את המאמץ. במקטע האחרון של המסלול לפני שמתחילים לרדת למטה, השביל מקיף את הפסגה הגבוהה ביותר באיזור, מה שמאפשר תצפית פנורמית על הפסגות הסלעיות האחרות שלו על העמק מתחת. טוב, אני חייב לתת פה קרדיט לרשות הפארקים הלאומיים של סין: ללא עבודות ההנדסה האינטנסיביות האלה, לא היתה למטייל הממוצע שאינו מטפס הרים שום גישה לכל היופי הפראי הזה.
בדרך למטה המסלול עובר דרך כמה מעברים צרים חצובים בסלע, גשר תלוי, שני בתי קפה שחצובים לתוך הסלע, שבאחד מהם עצרתי לחצי שעה כדי לנוח וללגום את ה״בינג-מיי-שי-קא-פיי״ (קפה אמריקנו קפוא) הקבוע שלי. פה אני חייב לתת עוד קרדיט לרשות הגנים הלאומיים הסינית: בתי הקפה החצובים בסלע בנויים באופן שעושה שימוש מקסימלי בתנאים הטבעיים, ואינו כופה את עצמו יותר מדי על הטבע. אפשר להתווכח על השאלה אם יש צורך בבית קפה במרומי ההר, אבל אם כבר בונים אחד כזה (או שניים במקרה הזה), לפחות זה נעשה בצורה שאינה אונסת את הטבע, אלא משתלבת בו.
בסוף התגלגלתי מטה עד לחניון האוטובוסים, לקחתי שאטל לכניסה שבה התחלתי את המסלול (האיזור כולו מרושת בקווי אוטובוסים שלוקחים את המטיילים ממסלול אחד לשני), ומשם לקחתי מונית חזרה העירה, שם מצאתי מסעדה קטנה נוספת שבעליה שמחה לעזור לי למצוא מנות טבעוניות בתפריט ולהוסיף עוד כמה גרמים לכרס התופחת.
ביום המחרת הרכבת שלי חזרה להאנגז׳ואו יצאה רק ב-14:50, אז התעוררתי ללא שעון (עבדתי קשה ביום הקודם, מגיע לי), קפצתי לאחת הכניסות האחרות לשמורה, אבל לא נכנסתי אלא רק חיפשתי קפה, מזכרות ומשהו לאכול. לאחר ששלוש המטרות האלה הושגו, לקחתי אוטובוס למרכז המבקרים, ומשם אוטובוס נוסף לתחנת הרכבת. בשעת ערב מוקדמת הגעתי להאנגז׳ואו, בזמן לעוד משחק פוקר סוער עם החברים, שכנראה לא נמאס להם להפסיד לי.
בסוף השבוע שלאחר מכן יצאתי לטיול נוסף. דיווחים נוספים בקרוב.
