עדכון חי, 19.06.2025, 12:00 / אלמטי, קזחסטן
הגעתי אמש לאלמטי, העיר הגדולה בקזחסטן, אחרי נסיעה של כ-6 שעות (ברוטו) מבישקק. את היום הראשון שלי כאן אני מקדיש להתאוששות מהימים האינטנסיביים האחרונים, ולקצת טיפוח עצמי – לקחתי פה מלון קצת (הרבה) מעל הרף הרגיל שלי בטיול, עם מכון כושר, ספא וחלל עבודה, שבו אני יושב כרגע ומעדכן את הבלוג. יש לי כמה ימים באלמטי לפני שאני ממשיך ליעד הבא (בלי ספוילרים!) ובינתיים הנה כמה רשמים וחוויות מבישקק.
יש לי סימפטיה לאדריכלות סובייטית
הגעתי לבישקק בירת קירגיזסטן לאחר נסיעה מתישה למדי של כארבע שעות במרשרוטקה צפופה מטאראז למעבר הגבול בין קזחסטן וקירגיזסטן, ומשם לקחתי מונית לבישקק (30-40 דקות נסיעה). חציית הגבול מקזחסטן לקירגיזסטן היתה המהירה והקלה ביותר עד כה בטיול הזה. ביקורת הגבולות בכניסה לקזחסטן ידועה לשמצה ואכן היתה הקשוחה והארוכה ביותר עד כה, אבל ביציאה הם בקושי מסתכלים עליך – רק תעוף להם מהמדינה. הכניסה לקירגיזסטן לעומת זאת קלילה ביותר – נראה שהקירגיזים שמחים על בואם של תיירים, ושוטרי משטרת הגבולות היו כולם חביבים ביותר, במיוחד למראה הדרכון הגרמני.
זו בכלל תופעה, שאולי כבר הזכרתי בעבר, אבל ראוי להתעכב עליה שוב. כשאני מטייל עם קבוצה של תרמילאים ממדינות שונות, ואנחנו נשאלים למוצאנו, זה הולך בערך ככה (השיחה מומצאת, אבל מבוססת על מקרים אמיתיים):
- מקומי: מאיפה אתם?
- צרפתייה: צרפת
- מקומי: אוו
- אמריקאי: ארצות הברית
- מקומי: אוקיי
- יפנית: יפן
- מקומי: …
- ספרדי: ספרד
- מקומי: אה
- אני: גרמניה
- מקומי: אוווווווווו! גרמניה!!! good, good!
בשלב הזה חבריי לטיול נשכחים, והשיחה הופכת לדיון ארוך על מעלותיה של גרמניה, תעשיית הרכב שלה, כדורגל ובירה. ובמקרה אחד גם קירגיזי חביב שטרח לספר לי שסבא שלו נלחם בנאצים במדי הצבא האדום. אמרתי לו ששכחתי להביא איתי את המדליות. הוא לא הבין.
העיר בישקק לא מציעה המון לתייר הסקרן. ההיסטוריה שלה קצרה – נוסדה במאה ה-19 – ואין בה מבנים עתיקים או מעניינים במיוחד. בכל זאת נהניתי מהסיור הרגלי בעיר, אבל זה בעיקר בגלל שיש לי חולשה משונה לאדריכלות סובייטית. במהלך הסיור נתקלתי במקרה בבית קפה בשם ״קפה פלשתינה״ שמיד הייתי חייב כמובן לבדוק. החומוס היה מצוין באופן מפתיע-משהו.
במהלך הסיור הרגלי ביום הראשון נפצעתי קלות בכף הרגל (לא משהו רציני, לא לדאוג) ואת היומיים הבאים העברתי בעיקר במנוחה בהוסטל עם גיחות קצרות ליעדים נבחרים. ההוסטל התגלה כבחירה מצוינת. מיקום נוח במרכז העיר, וחצר פנימית ענקית עם המון מקומות ישיבה והסבה מסוגים שונים – על הדיוואן, על ספה, על כסא ליד שולחן – שפשוט מזמינים לרבוץ בהם במשך שעות ולקשקש, לקרוא או סתם לבהות בחלל. צמוד להוסטל, באותו מתחם, יש גם בר-מסעדה מצוין בשם ״ריאד״, שגם בו העברתי בהמשך כמה שעות משעשעות במיוחד, וגם בו נהניתי מחומוס לא רע בכלל.
צוות ההוסטל ידידותי ושירותי במיוחד, וכולם מדברים אנגלית טובה. אני לא יכול להדגיש מספיק כמה השילוב של שני הכישורים האלה נדיר באיזורים האלה. באולמות השינה יש כמובן מיטות קומותיים, וכשהגעתי, קיבלתי לאכזבתי מיטה עליונה. אני פשוט לא מסוגל להעביר כמה לילות במיטה עליונה. תמיד כשאני יורד מהן אני מרגיש שאני כפסע מלהתרסק בצורה מטופשת אך כואבת על הרצפה. לא יעזור שום דבר – אין דרך לרדת ממיטת קומותיים בצורה אלגנטית וחלקה.
אחרי הלילה הראשון, שעבר בשלום וללא התרסקויות, ניגשתי לקבלה וביקשתי לעבור למיטה תחתונה. העובדת בקבלה התנצלה ואמרה שאין כרגע מיטות פנויות, אבל הציעה לי את ״חדר האורחים״ – מעין סלון שלא מיועד לשינה כיוון שיש בו רק ספה, והוא ככל הנראה נועד להושיב אורחים שממתינים בזמן שמכינים את חדרם (בהוסטל מוצעים גם חדרי מלון רגילים). מיד קיבלתי את ההצעה ובהמשך איפשר לי צוות ההוסטל להישאר בחדר הזה עד סוף הביקור שלי, גם כשהתפנו מיטות תחתונות באולם השינה. כך נהניתי במשך כל זמני שם מחדר פרטי במחיר של מיטה באולם השינה (9 אירו ללילה).
אין הרבה מה לספר אודות הסיור בעיר, שכלל כאמור הרבה אדריכלות סובייטית, וכן את בניין הפרלמנט ובנייני ממשלה אחרים, פארקים חביבים, חופן כיכרות ואנדרטאות, פסל ענק של לנין ועוד. אה, ולא מעט מזרקות.
ערי מרכז אסיה עמוסות לעייפה במזרקות, חלקן עצומות בגודלן, כפי שאולי ניתן לראות פה בתמונות למעלה. זה מעניין, כי המים הם נושא מרכזי, אולי הכי מרכזי, בגיאופוליטיקה המקומית. אוזבקיסטן, קזחסטן וטורקמניסטן הן מדינות מדבריות ברובן, ורוב המים באיזור מגיעים מהמדינות ההרריות קירגיזסטן וטג'יקיסטן. העובדה הזאת גורמת מדי פעם למתיחויות בין המדינות באיזור, השליו בדרך כלל. קראתי פעם, שהשימוש במים לצרכים ראוותניים – כגון מזרקות ענקיות – נפוץ יותר במדינות שסובלות ממחסור במים, או שהמים הם נושא מרכזי בפוליטיקה המקומית. השימוש במים שלא לצרכים שעבורם הם נועדו, הוא נסיון לשדר עוצמה: תראו כמה מים יש לנו, שאנחנו מרשים לעצמנו לבזבז אותם על מזרקות. זה הסבר אפשרי לאינפלציית המזרקות באיזור.
בעת הביקור בבישקק הקדשתי כמה שעות לשני מוזיאונים: המוזיאון ההיסטורי הלאומי וביתו לשעבר של צ׳ינגיס אייטמטוב. המוזיאון ההיסטורי הפתיע אותי לטובה. כבר מבחוץ הוא נראה מרשים, אבל הנסיון של עם מוזיאונים באיזור הזה לימד אותי לא לפתח יותר מדי ציפיות. אבל לא, המוזיאון הארכאולוגי-היסטורי בבישקק הוא ברמה עולמית. מבחר מרשים ביותר של מוצגים, חללים גדולים ומוארים, ואפילו שלטי הסבר באנגלית. המוזיאון לוקח את המבקר כל הדרך מתקופת האבן והברונזה, דרך התרבות הנומאדית, הכיבושים והשליטים השונים שמשלו באיזור, האימפריה הרוסית ויורשתה ברית המועצות ועד ימינו.
מהביקור במוזיאון הזה למדתי למשל שיש דבר כזה שנקרא ״המשחקים הנומאדיים״ (World Nomad Games), מעין אולימפיאדה מקומית קטנה שמתקיימת מדי שנתיים באחת ממדינות האיזור וכוללת תחרויות ״נומאדיות״ שונות כגון מירוצי סוסים, חץ וקשת, סוגי היאבקות שונים, בזאות (שליטה בבזים) ועוד – חלקן כמובן כאלה שאני מתנגד להן מטעמים ידועים, אבל עדיין היה מעניין ללמוד על הנושא. המשחקים הראשונים התקיימו ב-2014 בקירגיזסטן, האחרונים התקיימו ב-2024 בקזחסטן, ולמי שמתעניין, המשחקים הבאים ייערכו ב-2026 שוב בקירגיזסטן.
בביתו של אייטמטוב
אם הביקור במוזיאון ההיסטורי הפתיע אותי לטובה, הרי שהביקור בביתו של צ׳ינגיס אייטמטוב היה מרגש במיוחד, מה שבעצם גם קצת הפתיע אותי. ביקרתי בעבר בבתיהם של סופרים או מוזיקאים דגולים, אבל התחושה ה״מוזיאונית״ שלהם עיקרה את החוויה מרגש – הם נראו כמו מוצגים מוזיאוניים שקפאו בזמן. אני מניח שביתו/מוזיאונו של אייטמטוב אינו שונה בהרבה, וההתרגשות נבעה בעיקר ממני פנימה, ולא כל כך מהאופן שבו הבית מעוצב.
אייטמטוב חי בבית הזה מ-1986 ועד מותו ב-2006. לאחר מותו העבירה משפחתו את הבית ותכולתו לידי המדינה כדי להפכו למוזיאון להנצחתו של הסופר. המוזיאון נפתח לציבור ב-2014. מסיבה כלשהי, הבית הגדול והחצר העצומה שלו נמצאים היום בשטחו של בסיס צבאי, והכניסה אליו מוגבלת. אי אפשר פשוט לגשת לשם, לקנות כרטיס ולהיכנס. למזלי קראתי לפני כן את הביקורות ביאנדקס, וכך ידעתי מה צריך לעשות לפני הביקור: יצרתי קשר עם המוזיאון בוואטסאפ והודעתי להם מתי בערך בכוונתי לבוא, וקיבלתי אישור לבוא. לקחתי מונית והתייצבתי שם בשעה היעודה. את הכניסה לבסיס הצבאי מאבטחים שני חיילים שנראו משועממים למדי. הם ביקשו ממני להתקשר למוזיאון ולבקש שמישהו יבוא לאסוף אותי. זה לקח קצת זמן, אז בזמן שהמתנתי, קשקשתי קצת עם החיילים בסיוע גוגל טרנסלייט. הם התלהבו מכך שאני מכיר את כתביו של אייטמטוב. אחד מהם התעניין בעיקר באפשרויות תעסוקה בגרמניה, ואמרתי שלצערי אין לי דרך לעזור בכך.
בשלב כלשהו הוא שאל אותי ״מה הדת שלך?״. עניתי שאני חילוני, חסר דת. הוא לא הבין את הקונספט והתעקש על תשובה ברורה יותר. היססתי קצת ואמרתי שאני יהודי. עננה חלפה על פניו ואחרי שהרהר קצת בעניין, הודיע לי שיהודים ומוסלמים זה לא אותו דבר. לא נפלתי ברצפה מהתובנה המרעישה הזאת (יתכן גם שגוגל טרנסלייט פספס קצת בתרגום דבריו). הוא שאל אם לדעתי זה בסדר מה שישראל עושה בעזה (זה היה עוד לפני תחילת המתקפה באיראן), ועניתי שלא. בזה הסתיים הדיון, תודה לאל. לא שחששתי לבטחוני או משהו – ואגב, אני באמת חושב שזה לא בסדר, בלשון המעטה – פשוט לא התחשק לי לנהל את הדיון הזה עם נער קירגיזי בן 18, שהיכרותו עם הפוליטיקה המזרח-תיכונית שקולה כנראה להיכרותי עם השפה הקירגיזית.
לשמחתי, כעבור כמה דקות הגיעה הבחורה מהמוזיאון לקחת אותי לביתו של אייטמטוב. הסיור היה כאמור מרגש, ונבנה בהדרגה מחדר האורחים, חדר האוכל, חדר השינה וחדרים נוספים (המטבח וחדר האמבטיה לא כלולים לצערי בסיור) עד לשיאו – חדר העבודה של הסופר הדגול, על ארונות הספרים, שולחן הכתיבה, הכסא ומכונת הכתיבה שלו.
כאמור, ביקורים בבתיהם של יוצרים דגולים לא עוררו בי בעבר התרגשות מיוחדת. אבל המקרה הזה שונה, כי אייטמטוב הוא האיש שהצית בי את העניין ברפובליקות של מרכז אסיה ולמעשה האיש שאחראי יותר מכול לטיול הזה. אמנם את הרוב המכריע של ספריו אייטמטוב לא כתב בבית הזה – מספרים עליו שנהג לצאת לכפר כדי לכתוב, כי האיזורים הכפריים של קירגיזסטן עוררו בו השראה (אני יכול להבין) – אבל עדיין, הבית הוא שיקוף של האיש וטעמו ומיצוי של עולמו הרוחני והחומרי, שהוליד את סיפוריו היפהפיים.
בקירגיזסטן ברא אייטמטוב את עולמותיו הקסומים והעלה אותם באמצעות מכונת הכתיבה שלו על הנייר. משם שוגרו מילותיו אל העולם, עשו את דרכן מרוסית לעברית, חצו את מרחבי אסיה על פני אלפי קילומטרים והתגלגלו עד לידיו ועיניו הסקרניות של נער בן 17 בארץ קטנה וצפופה במזרח התיכון, הציתו את דמיונו ועוררו בו כיסופים וערגה לארצות ומרחבים שמעולם לא היה בהם ובקושי ידע משהו אודותיהם. שלושים שנה מאוחר יותר, הנער הזה חצה כמעט 10,000 קילומטרים ברכבות, אוטובוסים, מוניות וספינה אחת (טוב נו, גם מטוס אחד) כדי למצוא את עצמו מביט מקרוב, כמעט נוגע, במכונת הכתיבה ההיא. אני מתרגש רק מלכתוב את המילים האלה. אם לשאול משהו ממילותיו של אייטמטוב, רציתי שהיום הזה יימשך 100 שנה. טוב, רציתי גם לשבת בכסא שלו, מאחורי מכתבת העץ הגדולה ולתקתק קצת על מכונת הכתיבה, אבל אי אפשר לקבל את כל מבוקשנו.
כשסיפרתי לבחורה הצעירה שליוותה אותי את סיפורי האישי, דבקה בה ההתרגשות והיא ביקשה לצלם אותי לעמוד האינסטגרם של המוזיאון. אם אתם רוצים לעשות רושם על קירגיזי, ספרו לו שקראתם משהו של אייטמטוב (ובלי קשר: קראו את אייטמטוב), ותראו איך עיניו נוצצות בגאווה. צ׳ינגיס אייטמטוב הוא גאווה לאומית והאדם המפורסם ביותר שיצא אי פעם מקירגיזסטן, והמקומיים מתרגשים מאוד לקבל אישור על כך מזרים.
היה קשה לעזוב את הבית. הסתובבתי קצת בחצר, התרשמתי מבריכת השחייה הגדולה (והריקה) שבה, והשתעשעתי עם החתולים שהסתובבו שם. אבל היום כלה, והגיע הזמן ללכת. נפרדתי מהמלווה ומהחיילים וחזרתי לבישקק. בימים הבאים החזרתי את כף הרגל שלי לפעילות מלאה, אבל על כך בפוסט הבא.
גלריית תמונות מבישקק >> | גלריית תמונות מביתו של אייטמטוב >>
