עדכון חי, 29.08.2025
כחמישה שבועות חלפו מאז חזרתי מסין, ואני עדיין מנסה להסתגל מחדש לחיים בברלין, תוך שאני מפנטז כבר על הטיול הבא, שכרגע אין לי מושג מתי הוא ייצא אל הפועל. החודש הזה גם היה עמוס בנסיעות קצרות נוספות ושאר פעילויות חברתיות, ולכן העדכון המאוחר יחסית משנגחאי. אבל לא שכחתי: הנה הפרק האחרון של המסע, אבל לא הפוסט האחרון בבלוג.
15.07.2025 – 20.07.2015 / שנגחאי
עוד טרם יציאתי למסע, התוכנית שלי היתה לסיים אותו בקצה המזרחי של סין. אבל עד בערך שבועיים-שלושה לפני כניסתי לסין, לאורך רובו של הטיול, עדיין התלבטתי היכן בדיוק לסיים אותו. לכאורה, בייג׳ינג היתה אמורה להיות הבחירה המתבקשת, גם בשל היותה עיר הבירה של סין, וגם מטעמים פרקטיים – יש משם טיסות ישירות לברלין. אבל כשתוכנית המסע שלי בסין התחילה להתגבש, נראה היה שהמסלול שלי מוביל אותי יותר לכיוון דרום-מזרח, כך שלבסוף נפלה הבחירה על שנגחאי, שמרוחקת מהאנגז׳ואו – התחנה הקודמת – רק שעה נסיעה ברכבת. יתכן והייתי מצליח לדחוס גם את בייג׳ינג לתוך המסלול – הנסיעה ברכבת משנגחאי לבייג׳ינג אורכת רק ארבע וחצי עד שש שעות – כן, במונחים המעודכנים שלי שש שעות זה ״רק״ – אבל שיערתי שבשלב הזה של הטיול כבר לא תהיה לי מוטיבציה לתזז את עצמי יותר מדי, ועל כן מיהרתי לרכוש כרטיס טיסה משנגחאי לברלין (עם עצירה בדוחה, קטאר) ל-21 ביולי כדי לעגן את תאריך החזרה שלי הביתה. הייתי שמח להישאר עוד כמה ימים (או שבועות) בסין, אולי להמשיך הלאה למדינה נוספת (וייטנאם?) או לעצור בדרך חזרה לכמה ימים באיסטנבול שכה מצאה חן בעיניי – בקיצור, לא ממש התחשק לי לחזור לגרמניה – אבל מחויבויות חברתיות שנקבעו זמן רב לפני הטיול לא נתנו לי הרבה מרחב תמרון.
שישה ימים ביליתי בשנגחאי – לדברי איבון ומקומיים אחרים שלושה ימים יותר מדי, אבל ידעתי מראש שהמוטיבציה שלי להתרוצץ ברחבי העיר העצומה הזאת לא תהיה בשיאה, בוודאי לא בחום הכבד ובלחות הבלתי נסבלת לכן החלטתי מראש לקחת את הזמן ולנסות למצוא איזון בריא בין תיור לא אינטנסיבי מדי בעיר, כולל קצת שופינג של מתנות ומזכרות, לבין מנוחה והתרגעות וחיפוש אחר מסעדות טבעוניות מעניינות, וכאלה יש לא מעט בשנגחאי.
במונחים של גודל האוכלוסיה שנגחאי היא העיר הגדולה ביותר בסין והשלישית בגודלה בעולם, אחרי טוקיו ודלהי. כיום היא כנראה גם העיר החשובה ביותר בסין מבחינה כלכלית, אך לא תמיד היה זה המצב. במשך רוב ההיסטוריה היתה שנגחאי (פירוש שמה הוא אגב "על הים") עיר קטנה יחסית, שחסתה בצלן של שכנותיה החשובות ממנה – האנגז׳ואו וסוז׳ואו (Suzhou). אמנם הנמל שלה העניק לה חשיבות מסוימת, אך במסגרת ההיררכיה השלטונית המורכבת בסין מעמדה נותר שולי למדי. כל זה התחיל להשתנות במאה ה-19: עם פתיחת סין אל העולם וגידול היקפי הסחר עם המערב, החלה שנגחאי לעלות לגדולה כעיר נמל מרכזית וכשער הראשי של סין לסחר הבינלאומי. במקביל, מעצמות המערב החלו לבחוש בה יותר ויותר, והקימו בה מוסדות שנועדו לשרת את האינטרסים הכלכליים שלהן – בנקים, בתי מסחר, חברות עמילות מכס וכדומה. בהסכמת השלטונות הסיניים הוקמו בעיר רובעים אוטונומיים, מעין מובלעות קולוניאליות שלא היו כפופות לחוק הסיני ונשלטו על ידי המעצמות הזרות. תהליך זה האיץ את הפיתוח והצמיחה של שנגחאי, עד שהפכה במחצית הראשונה של המאה ה-20 לעיר החשובה ביותר בסין ולאחת הערים החשובות בעולם. בתקופה זו היא זכתה לכינויים מחמיאים כגון ״פנינת המזרח״ ו״פריז של סין״ וכיוצא באלה. בשנות ה-20 וה-30 היא היתה עיר קוסמופוליטית מאוד שפרחו בה התרבות, האמנות וחיי הרוח, בין היתר בזכות הרובעים האוטונומיים, שתושביהם נהנו מחופש ביטוי וחופש אמנותי רחב יחסית בחסות מעצמות המערב.
החגיגה הזאת נעצרה בחריקת בלמים עם עלייתה לשלטון של המפלגה הקומוניסטית, שראתה בשנגחאי עיר קפיטליסטית מדי ו״מסוכנת״ מבחינה רוחנית ותרבותית. השלטון החדש החל להגביל את הפעילות הכלכלית בה, כמו גם את חיי התרבות והרוח. כל זה השתנה שוב בשנות השמונים והתשעים, לאחר סיום שלטונו של מאו דזה דונג והחלתן של רפורמות פוליטיות וכלכליות שונות בסין. או במילים אחרות: השלטונות הסיניים גילו מחדש את הפוטנציאל הכלכלי של שנגחאי, והיחס אליה השתנה בהתאם. העיר חזרה לצמוח ולהתפתח ותפסה שוב את מקומה כבירה הכלכלית של סין.
איך מתחילים בכלל לתור מגה-עיר כזאת? במיוחד בהינתן הזמן הקצר והחום הכבד, שמגביל את התנועה ברגל. ביום שבו הגעתי לעיר יצאתי לטיול רגלי בסביבות ההוסטל, וביקרתי במסעדת מזנון טבעונית שאיתרתי במרחק נסיעה קצר במונית. בערב נפגשתי עם דקסטר (ככה הוא קורא לעצמו. שמו הסיני הוא טאנג – Táng) – מקומי שיצר איתי קשר דרך קאוצ׳סרפינג. קיוויתי לגלות בעזרתו את חיי הלילה של שנגחאי, עליהם שמעתי כה רבות, אבל נראה היה שהוא זה שמגלה אותם באמצעותי – הסתובבנו באיזור של מסעדות וברים, ודקסטר נראה קצת אבוד ולא ידע להציע מקומות לשבת ולשתות ולדבר בהם. אז בחרתי בשבילנו.
דקסטר סקרן מאוד לגבי החיים במערב, במיוחד לנוכח העובדה שאין לו כנראה סיכוי לבקר שם בשנים הקרובות או בכלל (כך לדבריו), ולמעשה, כמו רוב הסינים, הוא מעולם לא יצא את גבולות סין. במיוחד הוא אובססיבי לגבי איטליה, והפגיז אותי בפרטי טריוויה ואבחנות שונות – רובן קלישאיות משהו, חלקן מפוקפקות – על החיים והתרבות באיטליה. בעניין הזה לא יכולתי לתרום לו יותר מדי, מה גם שבשלב הזה נראה לי שמידת היכרותי עם החיים בסין גדולה יותר ממידת היכרותי עם החיים באיטליה (בכל אופן שהיתי בסין יותר זמן מששהיתי באיטליה במצטבר). לפחות את אבחנותיו לגבי גרמניה הצלחתי לתקן קצת.
ביום המחרת, היום המלא הראשון שלי בעיר, החלטתי לנטוש את המוניות ולהתחיל להתנייד במטרו. מערכת המטרו של שנגחאי היא הגדולה, או ליתר דיוק הארוכה ביותר בעולם – למעלה מ-830 קילומטרים של מסילות ויותר מ-20 קווים – גדולה יותר מהרכבות התחתיות של ניו יורק ולונדון ביחד. רוב הרכבות אוטונומיות – נוסעות ללא נהג ונשלטות מחדר בקרה מרכזי. ההתמצאות במטרו באופן כללי קלה ונוחה מאוד, והמחירים, כפי שכבר דיווחתי מערים אחרות בסין, נמוכים מאוד. בהתחלה ניסיתי לרכוש כרטיסי נייר, אבל המכונה משום מה סירבה לאפשר לי לשלם באמצעות אפליקציות התשלום הסיניות או בכל דרך אחרת, אז ניגשתי לקופה ושילמתי במעט הכסף המזומן שעוד היה עלי. בסופו של דבר, לאחר מאמץ מסוים הצלחתי למצוא כיצד מפעילים את אופציית התשלום הישיר באמצעות אפליקציית התשלומים, ומפה והלאה ההתניידות שלי במטרו היתה קלה יותר, ללא צורך ברכישת כרטיסי נייר.
התחנה הראשונה שלי היתה מתחם יויואן (Yuyuan) – איזור עם בנייה מסורתית, שכמובן – כמו כל המקומות הדומים שבהם ביקרתי בסין – ממוסחר לעייפה ועמוס בחנויות, מסעדות ודוכני מזון ומזכרות, והיות ומדובר בחופשת הקיץ, גם עמוס במבקרים. בלב המתחם נמצאים גני יויואן, שכנראה שווים ביקור לפי כל מיני רשימות של ״חובה לראות״, אבל החלטתי לחסוך את דמי הכניסה ואת זמן העמידה בתור ולהמשיך ליעד הבא.
התחנה הבאה היתה הטיילת שלאורך הגדה המערבית של נהר החואנג-פו (Xuang-Pu). האיזור הזה מכונה The Bund – כלומר הסכר או הסוללה – שם שניתן לטיילת על ידי הבריטים, ושבה נמצאו רוב המוסדות הכלכליים והמסחריים שהקימו בזמנו המעצמות המערביות בשנגחאי. אגב, החלק של העיר שנמצא ממערב לנהר נקרא ״פו-שי״ (Puxi) – הגדה המערבית – והחלק ממזרח לנהר נקרא ״פו-דונג״ (Pudong) – הגדה המזרחית. הצד המערבי נחשב לצד ה״אירופאי״ יותר של העיר – ואכן רוב הבניינים לאורך הגדה המערבית הם בסגנון אירופאי/מערבי של שנות ה-30 וה-40, ושלטעמי מזכירים קצת את מנהטן. מה-Bund, כלומר מהצד המערבי, יש תצפית מושלמת על קו הרקיע המפורסם של שנגחאי עם המגדלים הגבוהים שבנויים בסגנון חדיש יותר, שהבולט ביניהם הוא מגדל שנגחאי (Shanghai Tower) – הבניין הגבוה בסין, שעם סיום בנייתו היה המגדל השני בגובהו בעולם, ומאז ירד למקום השלישי עם השלמת בנייתו של הבורג׳ חליפה בדובאי.
מה-Bund המשכתי לרובע הצרפתי (The French Concession) – אחד מאותם רובעים אוטונומיים שהוקמו בעיר במאה ה-19. הרובע הזה, ששטחו כ-15 ק״מ רבועים, היה בשליטה צרפתית כמעט מאה שנה – מ-1849 עד 1946. סגנון הבנייה שבו שונה לחלוטין מזה של סביבתו, והוא הזכיר לי קצת את הרובע הלטיני בפריז – מבוך מסועף של רחובות צרים וסמטאות, עם בתי קפה, מסעדות, חנויות מעצבים ומזכרות ועוד. עם זאת, מההתרשמות שלי, רוב בתי העסק כבר עברו מזמן ״סיניזציה״ מוחלטת, כך שלא בטוח שתמצאו שם איזה בולנז׳רי אנין או בתי קפה שמגישים קרואסונים פריכים לצד הקפה. אבל האמת היא שגם לא חיפשתי.
היות והשטח היה טריטוריה צרפתית, תושביו נהנו מהחירויות האזרחיות שהיו מקובלות בצרפת, כלומר חופש ביטוי, חופש התארגנות וכדומה. זה הפך את הרובע לעיר מקלט עבור אנשי רוח, סופרים, משוררים, אמנים, מהפכנים קומוניסטיים (עד עליית הקומוניסטים לשלטון היה הקומוניזם בלתי חוקי בסין) ואחרים, שעיסוקם עשוי היה להכניס אותם לצרות עם השלטונות המקומיים. לא רק צרפתים חיו שם, גם רוסים, אמריקאים, בריטים ועוד. גם יהודים שנמלטו מאירופה מצאו מקלט ברובע הזה בשנות ה-30 וה-40 – השלטונות הצרפתיים כנראה העדיפו אותם שם מאשר בצרפת. מזל גדול, שהרי כולנו יודעים מה עלה בגורלם של יהודי צרפת. במבט לאחור, הרובע הצרפתי היה אחד האיזורים החביבים עלי בשנגחאי, וביליתי שם כשעתיים, תוך שאני מסתובב שוב ושוב באותם רחובות ואותן סמטאות ומתעלם מקריאות הסוחרים לבוא לבדוק את החנויות שלהם.
את היום הזה סיימתי במסעדה תאילנדית טבעונית, שהתגלתה כמתמודדת רצינית על תואר המסעדה הטובה ביותר שאכלתי בה במהלך הטיול כולו.
את יום המחרת הקדשתי לגדה המזרחית של הנהר, ובמיוחד למגדלים שלאורכה. הדבר המתבקש לעשותו היה לעלות לראש מגדל שנגחאי, שהוא אמנם ״רק״ הבניין השלישי בגובהו בעולם, אבל יש בו את קומת התצפית הגבוהה ביותר בעולם – כ-562 מטר – גבוהה רק במעט מזו של הבורג׳ חליפה. אבל אני הרי לא ידוע כמי שעושה את הדבר המתבקש, אם יורשה לי. על כן עשיתי פעמיי למגדל ג׳ין מאו (Jin Mao) הסמוך – השלישי בגובהו בשנגחאי (420 מטרים) – כ-200 מטרים נמוך יותר ממגדל שנגחאי, וקצת נמוך יותר מהמרכז הפיננסי העולמי (World Finance Center) הסמוך, שגובהו כ-490 מטרים. היתרונות של ג׳ין מאו: מחיר הכניסה לתצפית נמוך בהרבה, התורים קצרים יותר והעומס נסבל יותר. ובנוסף: ניתן לצפות ממנו על שני המגדלים הגבוהים יותר.
ג׳ין מאו (״השגשוג הזהוב״) הוא הוותיק יותר מבין השלושה – בנייתו הושלמה ב-1998. תכנונו ועיצובו סובבים סביב הספרה שמונה, המסמלת שגשוג בתרבות הסינית: צורתו אוקטגון, יש בו 88 קומות המחולקות ל-16 חלקים, הוא נמצא בכתובת שדרות סנצ׳ורי (Century Avenue) מספר 88, והוא נחנך בתאריך 28.8.1998. עם השלמת בנייתו הוא היה המגדל השלישי בגובהו בעולם והגבוה ביותר בסין. בנוסף, הותקנו בו המעליות המהירות ביותר בעולם נכון לאותו הזמן – כל התארים הללו נלקחו ממנו כבר מזמן. אם כן, גם בשל חיבתי לאנדרדוגים העדפתי להעפיל לקומת התצפית שלו ולא של מגדל שנגחאי.
כשהגעתי למעלה, גיליתי שמוצעת שם אטרקציה נוספת: ״הליכת שמיים״ (Skywalk) – סיבוב רגלי על גבי פלטפורמה שמקיפה את המגדל מבחוץ – כמובן עם ציוד בטיחות מתאים. עמדתי שם והתלבטתי אם יש לי האומץ לעשות את זה, והאם מתחשק לי להוציא על כך 228 יואן (כ-27 אירו). ליד הקופה ישבה משפחה סינית – סבא, סבתא, הורים, ילד – שכבר החלפתי איתם כמה מילות נימוסין בעת שעמדנו בתור למעלית. שאלתי אותם אם הם מתכוונים ללכת על זה (כפל המשמעות מכוון), והתברר שהם נחושים בדעתם שלא להחמיץ את האטרקציה הזאת. חשבתי לעצמי שאם הם יכולים, גם אני יכול, וניגשתי לקופה. לאכזבתי או שמא לשמחתי ההתלבטות שלי נפתרה מעצמה: נאמר לי שהקופה נפתחת רק בעוד שעתיים, ולא היתה לי כוונה לחכות כל כך הרבה זמן. המשפחה לעומת זאת התנחלה סמוך לקופה ונראה היה שאינה מתכוונת לזוז משם. עשרים דקות מאוחר יותר פגשתי אותם שוב במעלית. כנראה שבכל זאת התייאשו.
לאחר שסיימתי להתפעל מהמגדלים, נסעתי לפארק פושינג Fuxing), שגם הוא נמצא ברשימות ה״חובה לראות״ של שנגחאי, אבל הדבר המעניין היחיד שם היה פסל של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, שבוודאי מתהפכים בקברם לנוכח הפרשנות הסינית לכתביהם. מיהרתי אפוא ל״כיכר העם״ (People's Square), שגם היא, חרף השם בעל הניחוח הסוציאליסטי, עמוסה בעיקר במרכזי קניות ובתי אוכל. קניתי קפה, התיישבתי לי באיזו פינה והתבוננתי בעוברים ושבים, עד שהגשם הבריח אותי לתוך מרכז הקניות הסמוך. פה אני חייב להתוודות, שיש לי חיבה מוזרה משהו לקניונים ומרכזי קניות גדולים. מצד אחד, קניונים, כמעט בכל מקום בעולם, נראים פחות או יותר אותו דבר, ובדרך כלל מנותקים לחלוטין מהסביבה שבתוכה הם נמצאים. מצד שני, אפשר ללמוד מהם הרבה על התרבות המקומית, בעיקר תרבות הצריכה. המסקנות שלי לגבי סין קצת עגומות – זו חברה ששבויה בתוך מעגל של עבודה וצריכה אינטנסיבית, שלא לומר מוגזמת, ושלא משאירה כמעט פנאי או כוחות לעסוק במשהו אחר, כמו למשל בביקורת על השלטון או בהרהורים על יחסי הכוחות בחברה ובמדינה. זו מדיניות שמוכתבת מלמעלה: תעבדו קשה והרבה כדי שתוכלו לצרוך – מכוניות, מכשירי חשמל, טלפונים ניידים, אוכל, חופשות וכדומה – ותצרכו הרבה כדי להניע את הכלכלה ובכך לתרום למדינה ולחברה – זה האינדוקטרינציה שמוביל השלטון. ברבות מהחנויות בקניון לא ממש הצלחתי להבין מה בדיוק הן מוכרות – מזכרות? צעצועים? כלי איפור וטיפוח? לפעמים נראה שהכול ביחד. במילים פחות דיפלומטיות – הן מוכרות שטויות, ונראה שיש לזה ביקוש. מעניין מה מרקס היה אומר על זה.
את היום הבא הקדשתי איפוא – במקרה או שלא – למקומות קצת יותר רוחניים. במהלך הבוקר עוד ירד גשם, אז ביליתי בהוסטל וכתבתי. בצהרים נסעתי למקדש לונגחואה (Longhua) – המקדש הבודהיסטי הגדול והעתיק בשנגחאי, שניצב שם, כך אומרים, מאז המאה השלישית לספירה. עם זאת, המבנים במקום מתוארכים לתקופה מאוחרת יותר – המאות העשירית עד השלוש-עשרה. המקדש אכן גדול ויפה, עם פגודה גבוהה במרכזו, אבל בסופו של דבר אני חייב להודות: מדובר בעוד מקדש בודהיסטי, ובשלב הזה של הטיול אני כבר מתקשה להתפעל מהם, מה גם שכמו ברוב המקדשים הבודהיסטים בסין, כפי שכבר דיווחתי בעבר – קשה לחמוק מהמסחור המאסיבי. שקלתי לאכול צהרים במסעדה הטבעונית שנמצאת בתחומי המקדש, אבל היא נראתה פחות אטרקטיבית ממסעדות אחרות שסימנתי לעצמי.
המשכתי משם לצ׳יבאו (Qibao) – איזור עם בנייה מסורתית ותעלות מים, שהיה אחד היפים שראיתי עד כה בסין. גם פה הגשם תקע אותי לשעתיים בערך בתוך קניון סמוך, שבנוי מעל תחנת המטרו, ועל כן קל מאוד להיתקע בו. לאחר שיצאתי, הסתובבתי ברחובות העתיקים וקניתי קצת מזכרות ומתנות. לפחות היה יתרון אחד לגשם שהמשיך לזרזף – המקום היה ריק למדי ממבקרים.
גם יום המחרת היה רגוע למדי, והעברתי את רובו בכתיבה בהוסטל, עם גיחה למסעדת בופה טבעונית והסתובבות נוספת ברחובות. בשלב הזה תהיתי, מדוע כמעט כל האטרקציות התיירותיות בעיר מרוכזות בפו-שי (הגדה המערבית) ולאורך הנהר, בעוד שבכל האיזור העצום שממזרח לנהר כמעט לא ניתן לאתר מקומות מומלצים לביקור. תהיתי גם, מה יש לעיר שיושבת על הים להציע מבחינת חופי רחצה. ובכן, מסתבר שהצד המזרחי של הנהר אכן אינו תיירותי במיוחד. באשר לחופי רחצה, למרות שקו החוף של שנגחאי ארוך למדי, אין בו ממש חופי רחצה – רובו נמל ואיזורי תעשייה. ובכלל, מסתבר שתרבות הרחצה והחופים, כפי שכבר דיווחתי בפוסט הקודם, אינה מפותחת במיוחד בסין. על כן גנזתי את התוכנית המקורית שלי לאותו יום, לעשות גיחה לקצה המזרחי של העיר.
למעשה, מפה והלאה כבר אין לי ממש מה לדווח משנגחאי. המוטיבציה שלי לתור את העיר לא היתה בשיאה, בין היתר בגלל הגשם והחום. בניגוד לאירופה, גשם קיצי בסין אינו מביא להקלה בעומס החום. לפעמים גם נדמה לי שההפך הוא הנכון, ואחרי הגשם החום הלחות אפילו כבדים יותר.
ביום האחרון הגיעה איבון, שהיתה בנסיעת עבודה בשנגחאי, לבקר אותי והלכנו ביחד למסעדת הוט-פוט (Hot-Pot), שאת רשמיי ממנה אפשר לראות פה למטה:
בערב לקחתי מונית לשדה התעופה. רציתי לנסוע לשם במגלב (Maglev) – הרכבת המהירה בעולם, שגומעת את המרחק ממרכז העיר לשדה התעופה – כ-30 קילומטרים – ב-8 דקות בלבד ובמהירות של כ-430 קמ״ש, אבל העדפתי את הנסיעה הישירה במונית על פני הנסיעה המטרו וההחלפה למגלב באמצע הדרך.
בכך מסתיים למעשה הטיול הזה באופן סופי ומוחלט. אם חשוב לכם לדעת, אז טיסת קטאר אירווייז לברלין דרך דוחה (19 שעות כולל העצירה בקטאר) היתה נוחה ונעימה – הטרמינל בדוחה הוא אחד היפים (והיקרים) שהייתי בהם – אבל לא נראה לי שזה ממש מעניין. למי שמודאג מהעצירה במדינה מפוקפקת ("מורכבת") כמו קטאר, במיוחד בימים אלה, אציין שלא עברתי שם בביקורת הדרכונים, כך שסוגיית הזהות הלאומית שלי לא ממש מעניינת שם אף אחד.
אני נמנע בכוונה מן הדרמה, משום שלא היתה פה שום דרמה. הזמן שהקצבתי לעצמי לטיול הזה נגמר, והגיע המועד לשוב הביתה. אולי תופתעו לשמוע שבסוף ספטמבר אני נוסע שוב לסין לעשרה ימים, אבל זה כבר לא עניין לבלוג. בשבועות הקרובים יעלו פה פוסטים נוספים, עם פחות רשמים וחוויות, ויותר הרהורים וסיכומים.
