29.04.2025 / אי שם בלב הים הכספי
09:00 (שעון אזרבייג׳אן) – עוגן הרם
בערך 48 שעות לאחר שהגעתי לנמל, 39 שעות לאחר שעליתי למעבורת, יצאנו לדרך. אני לא יודע את השעה המדויקת משום שבזמן היציאה מהנמל עוד הייתי במיטה. בשעה 6:30 התעוררתי בבהלה לקול הודעה קצרה באזרבייג׳אנית במערכת הכריזה של המעבורת, ושיערתי שמודיעים לנו על כך שתכף מרימים עוגן. ליתר בטחון פתחתי את הדלת והצצתי החוצה כדי לוודא שלא מדובר באיזו הודעת בטחון או בטיחות. המסדרון היה כמעט ריק. נהג שעבר לידי אמר לי משהו ברוסית. חזרתי למיטה. בערך שעה מאוחר יותר, כשקמתי לשירותים, הרגשתי שהמעבורת קצת מיטלטלת. יצאתי מהחדר והלכתי אל החלון הקרוב, ואכן, אנחנו בתנועה. (למען התיעוד ההיסטורי: בדקתי מאוחר יותר באתר Marine Traffic – יצאנו לדרך בשעה 07:21).
מכאן משך ההפלגה תלוי בעיקר במזג האוויר. כאמור, זה יכול לקחת איפשהו בין 18 ל-30 שעות, כך שכנראה מצפה לנו לפחות עוד לילה אחד בלב הים. על המעבורת אין אינטרנט אלחוטי וכמובן שאין קליטה סלולרית. זה הזמן לבידור לא-מקוון. יש איתי ספרים דיגיטליים וקצת סדרות שהורדתי מבעוד מועד בנטפליקס, וכמה פודקאסטים שהורדתי בספוטיפיי (תאמינו או לא, אני הולך עכשיו להאזין לפודקאסט של ״הארץ״). וכמובן, תיעוד וכתיבה בבלוג, עריכת הסרטונים שצילמתי וכיוצא באלה.
09:30 – שש-בש בלב ים
יש על המעבורת שני נהגים נחמדים, להערכתי בני שישים פלוס, שמשחקים שש-בש בלי הפסקה. זה כמובן משחק פופולרי באיזורים האלה. בבאקו אפשר לראות בפינות רחוב גברים (תמיד גברים) יושבים ומשחקים. אפילו הבחנתי, שהם משחקים לפי חוקים קצת שונים משלנו. כשהגעתי ללובי, רק אחד משני השחקנים הקבועים ישב שם, והוא בדיוק פתח את הלוח והתחיל לסדר את האבנים. הצעתי לו לשחק נגדו. אחרי שניצחתי במשחק הראשון, התכוונתי לקום כי בדיוק הגיע השותף הקבוע שלו למשחק. שניהם סימנו לי להישאר לשבת. מיד הבנתי שהוא לא ייתן לי לפרוש כמנצח, ובשני המשחקים הבאים הוא ניצח די בקלות, ואז יכולתי לקום ולפנות את המקום לשחקן השני.
10:30 – טרמפ לסמרקנד?
בשיחה עם אילהאן, הנהג הטורקי שמדבר צרפתית, אמרתי לו שאני ממשיך מקזחסטן לאוזבקיסטן. הוא הציע מיד לחבר אותי לאחד הנהגים שנוסע לסמרקנד. אמנם התכוונתי לבלות יום-יומיים באקטאו, משם להמשיך ברכבת לביינאו (Beineu) ומשם לעלות על רכבת לסמרקנד, אבל האפשרות לעשות את הדרך הזאת במשאית קורצת לי מאוד. נראה.
14:00
בשיחה נוספת עם אילהאן ונהג נוסף, התברר שהנהג המדובר לא נוסע לסמרקנד אלא לאלמטי שבקזחסטן. הנהג השני הוסיף, שגם אם יש מישהו שנוסע לאוזבקיסטן, זו יכולה להיות בעיה לקחת אותי, כי הם לא רשאים לעבור את הגבול עם נוסע. לפיכך, גם אם אסע בטרמפ עם מישהו, הוא יצטרך להוריד אותי לפני מעבר הגבול, ואני אצטרך לעבור ברגל. כרגע בכל אופן נראה שאצמד לתוכנית המקורית שלי, לעצור ליומיים באקטאו, ומשם להמשיך ברכבת.
17:00 – באנו למילואים
ב-14:30 הלכתי לנמנם קצת בתא, וישנתי עד 16:00 בערך. חלמתי שאני שוב בצבא, בשירות מילואים. זה חלום שחוזר על עצמו כבר שנים, וכשהתעוררתי הבנתי מיד למה חלמתי אותו דווקא עכשיו. יש משהו בשהייה על המעבורת שמזכיר לי את שירות המילואים שלי. כפי שכבר סיפרתי, שירתתי כנהג משאית, והשהייה בחברת נהגים אינה זרה לי. עם זאת, כמו פה, גם במילואים הרגשתי תמיד קצת אאוטסיידר בקרב הנהגים, שרובם היו יוצאי ברה״מ לשעבר, בדואים ודרוזים, וכמעט כולם, בניגוד אלי, עבדו כנהגים גם בחיים האזרחיים. הם תמיד בחנו אותי בחשדנות ותהו מה האשכנזי הזה, שעובד בבנק, עושה כאן. לך תסביר להם שבגיל 17 קיבלתי החלטה פזיזה לעשות רשיון על משאית, כי הקיבוץ ממילא מימן את שיעורי הנהיגה, ושאת הצבא לא מעניין המוצא או המקצוע האזרחי שלי ברגע שאני אוחז ברשיון ג׳.
בנוסף, השגרה הזאת של גברים שמסתובבים בחוסר מעש עם כפכפים לרגליהם, שותים תה, משחקים שש-בש או קלפים ומקשקשים, היא בערך העתק של שגרת שירות המילואים שלי. נהגים בצבא עובדים קשה, כשהם עובדים. רוב הזמן הם יושבים בחוסר מעש, משחקים שש-בש, מכינים קפה על הגזייה ומחכים להוראות (וגם כשאלה כבר ניתנות, לוקח להם חצי שעה לפחות לקום ולעשות את דרכם בעצלתיים אל כלי הרכב).
וגם, שלוש הארוחות ביום, בשעות קבועות, ששוברות קצת את שגרת חוסר המעש, מזכירות לי את הצבא. בחיים ה״רגילים״ שלי אני אף פעם לא אוכל שלוש ארוחות ביום, ובוודאי לא בשעות קבועות. ועכשיו תסלחו לי, תכף הזמן לארוחת ערב.
19:00 – שקיעה נוגה
יצאתי החוצה לסיפון כדי לצפות בשקיעה. אנשים שעשו את המסע הזה בעבר אמרו שזה מחזה שאסור להחמיץ. לפי דעתי אין שקיעה לא-יפה, וגם זאת היתה בהחלט יפה, אם כי בשל עננות כבדה על קו האופק לא ראיתי הרבה ממנה. כך או כך קשה להוריד את העיניים מהמראה של הים השטוח שנמתח עד האופק ומעליו הפסים הכתומים של השקיעה. באופן מפתיע גם היה קצת פחות קר מאשר בצהרים. עמדתי כחצי שעה על הסיפון, נשענתי בגבי על הקיר ושרתי בקול שירים עבריים נוגים. אוויר הים עושה נפלאות למיתרי הקול. בשלב מסוים יצא אחד הנהגים החוצה, הסתכל עלי וחייך. הוא שלף את הטלפון, עשה סלפי עם השקיעה וחזר פנימה.
30.04.2025 / קוריק (קזחסטן)
05:30 (שעון קזחסטן)
בערך בשעה 04:30 הגענו לנמל קוריק (Kuryk) שבקזחסטן. גם כאן נשמעה לפני כן הודעה קצרה בכריזה, שהעירה אותי משנתי. רבע שעה מאוחר יותר נשמעו דפיקות חזקות בדלת וצעקות לקום. כבר אמרתי שמסע הזה מזכיר לי את השירות הצבאי?
זינקנו מהמיטות והתחלנו להתארגן במהירות. בזמן שארזנו, שוב דפיקות בדלת וצעקות. בסדר, בסדר, הבנו. כל הנוסעים התאספו בלובי. זה לקח קצת זמן, אבל מרגע שהתחילה הביורוקרטיה הכול התנהל די ביעילות. הנהגים קיבלו טפסי שחרור, ולאחר מכן בוצעה ביקורת דרכונים על גבי המעבורת. בסיומה כל הנהגים ירדו למטה כדי להוציא את המשאיות מהמעבורת, ושני התיירים התבקשו להישאר על המעבורת עד שהתהליך הזה יסתיים.
08:40 – אבודים בנמל
בשעה טובה יצאנו, קטרינה ואני, מהנמל ותפסנו מונית לאקטאו. זה לא היה פשוט. אחרי התהליך הביורוקרטי היעיל על המעבורת, ירדנו ממנה והתחלנו לחפש את היציאה. לא יכלו לשים שלט קטן ״יציאה״? לא. הנמל לא ממש ערוך לטיפול בנוסעים הולכי רגל, רק בכלי רכב ומטענים. אחרי הסתובבות של כשעה ומשהו ברחבי הנמל, מצאנו את הבודקה הקטן של הבידוק הבטחוני לנוסעים (מה אגיד לכם, רמת האבטחה בנמל לא משהו. שני זרים מסתובבים שעה ברחבי הנמל עם שני תרמילים ענקיים, וזה לא מעניין אף אחד. בישראל כבר היו מסתערים עלינו עשרה מג״בניקים חמושים ומסוק קרב היה מוזנק לאוויר. אולי אפילו היו מעירים גם את ראש הממשלה).
הדרך לאקטאו חדגונית משהו. הנוף מדברי ושטוח. פה ושם כפרים קטנים. מדי פעם רואים גמלים בצד הדרך. קטרינה מתלהבת, אני מגחך קצת. באתי מהמזרח התיכון עד ערבות אסיה כדי לראות גמלים? עד שנזכרתי שגם ברומן ההוא של צ׳ינגיס אייטמטוב יש לגמלים תפקיד מרכזי, ושקעתי בנוסטלגיה.
10:00 – ירדנו לירוחם
כשהגענו לעיר, אני ירדתי מהמונית ליד הבניין שבו הדירה ששכרתי, וקטרינה המשיכה ישירות לתחנת הרכבת. היא צריכה להגיע תוך עשרה ימים לאלמטי כדי לתפוס טיסה לנפאל, ואין לה זמן להתעכב כאן. נפרדנו בחיבוק והחלפנו מספרי טלפון. ביקשתי שתעדכן שהגיעה בשלום ליעד הבא – עיירה נידחת, שבע שעות נסיעה מאקטאו – איזו דאגה אבהית השתלטה עלי פתאום.
הגעתי לדירה, אכלתי משהו, עשיתי כביסה ויצאתי לסייר בעיר. לפני שהגעתי לאקטאו, קיבלתי את הרושם שמדובר בעיירת נופש קטנה וחביבה. כרגיל, התמונות בגוגל מפות מטעות. תוך שעה-שעתיים הרושם השתנה לגמרי. בעיניי לפחות זו עיר קצת עצובה. יותר מכול היא הזכירה לי עיירת פיתוח ישראלית, עם בתי שיכונים סובייטיים ענקיים ומתפוררים משנות ה-50 וה-60, מרכזים מסחריים שוממים ומסעדות שעומדות ריקות. עם הנוף המדברי מסביב, היא מזכירה לי את דימונה או ירוחם. קו החוף אמנם יפהפה וסלעי עם מצוקי כורכר, אבל מקרוב הוא קצת מלוכלך ולא תמיד נגיש. עם זאת, הטיילת שלאורכו, מול מרכז העיר, דווקא נקייה ומטופחת – רשמים נוספים בפוסט הבא. קצת כמו בטרבזון, שוב הרגשתי את הזרות שלי, את השונות שלי, ויכולתי גם להרגיש את המבטים שבוחנים אותי. בניגוד לאיראסיה והקווקז, פה אני לא רק זר, אלא גם ממש נראה שונה. ברוך הבא לאסיה.
תיעוד מלא של מסע המעבורת (לצערי בשלב זה ללא כיתוביות תרגום):