(*לקוראינו בשפות שאינן עברית: רוב הכותרות בבלוג הזה הן משחקי מילים מטופשים בעברית ו/או ציטוטים משירים עבריים ידועים. אם הכותרת בשפתכם נשמעת מוזרה או לא קשורה לתוכן הפוסט – זו כנראה הסיבה. עמכם הסליחה. במקרה הזה מדובר בציטוט מפורסם משיר ישן של להקת חיל הים הישראלית. להאזנה וצפייה)
28.04.2025 / נמל אלאט (באקו)
אני כותב את השורות האלה בעודי נמצא על המעבורת ״אזרבייג׳אן״ (זה השם המאוד-מקורי שלה) של חברת הספנות ASCO, שאמורה לקחת אותי אל מעבר לים הכספי, לאקטאו (Aktau) אשר בקזחסטן.
אני מאוד מתרגש. זו מבחינתי אחת מנקודות השיא של המסע הזה, מכמה סיבות. כשתכננתי את הטיול וערכתי את המחקר שלי אודות היעדים השונים, דרכי התחבורה ושאר עניינים לוגיסטיים ומנהליים, לא היה נושא שהקדשתי לו יותר זמן מאשר מסע המעבורת מבאקו לאקטאו. הסיבה לכך היא שאין בשום מקום מידע מסודר ואמין אודות קו המעבורת הזה, אין לוחות זמנים או חנות מקוונת לרכישת כרטיסים. האתר של חברת הספנות יותר מבלבל מאשר עוזר, ורוב המידע שקיים ברשת הוא פרי דיווחים של מטיילים, מצולמים וכתובים, חלקם ישנים מאוד, או חלקיים, אחרים סותרים אחד את השני או סתם מנוסחים או ערוכים ברשלנות. על כן ביליתי שעות רבות בדפדוף בבלוגים ובאתרים שונים, צפייה בסרטוני יוטיוב, ושיחות עם בוטים של בינה מלאכותית. כל זאת כדי לנסות ולהבין כיצד למען השם לוקחים מעבורת מאזרבייג׳אן לקזחסטן. אני עוד ארחיב על הנושא הזה בהמשך.
אז למה אני מתרגש? כי חוסר הוודאות הזה, שליווה אותי ממש עד לרגע העלייה למעבורת, עורר בי ציפיות גדולות, אבל בעיקר חששות – מה אם לא אצליח? האם אתקע בבאקו ואבזבז זמן טיול יקר? האם איאלץ שוב לטוס? מרגע שעליתי למעבורת, החששות התפוגגו והתפנה מקום להתרגשות וציפייה.
הסיבה השנייה להתרגשות היא, שאנשים שעשו את המסע הזה דיווחו על חוויה מיוחדת במינה. קודם כל, הנוף בדרך יפהפה, השקיעה והזריחה בלב הים אמורים להיות יפים במיוחד, ובלילה, בהיעדר תאורה מלאכותית, השמיים והכוכבים אמורים להיות בהירים במיוחד.
אבל יותר מכך, זו חוויה ייחודית ושונה. זה לא ״קרוז״ חמישה כוכבים הכל-כלול עם בופה ודרינקים ו״אגאדו״ ליד הבריכה (עוד מנגנים "אגאדו" בקרוזים?). המעבורות האלה למעשה אינן מעבורות במשמעות המוכרת של המילה, אלא ספינות מטען שמובילות סחורה ונושאות עליהן עשרות משאיות שמשנעות מטענים מאסיה לאירופה ובחזרה על פני אלפי קילומטרים. נוסעים ״רגילים״ כמוני הם מעטים מאוד – אלה הם לכל היותר השלמת הכנסה קטנה עבור חברת הספנות, ובדיעבד אני גם יכול להגיד שאנחנו יותר מטרד מאשר אורחים רצויים. חוץ ממני יש על המעבורת עוד תרמילאית אחת, שהיא גם האישה היחידה על הסיפון – איטלקייה צעירה בשם קטרינה. כל השאר הם נהגי משאיות – כולם ללא יוצא מן הכלל גברים. רוסים, אוקראינים, קזחסטנים, אזרבייג׳נים, אוזבקיסטנים, טורקים, גאורגים ועוד. מיטב בחורי איראסיה ומרכז אסיה. מתי ואיפה תזדמן לי עוד פעם חוויה כזאת ומפגש בלתי אמצעי עם האנשים החביבים (באמת) האלה והכרות מקרוב עם אורח החיים שלהם?
הסיבה השלישית להתרגשות היא יותר סימבולית. במובנים רבים זו עבורי ההתחלה האמיתית של הטיול. כתבתי פה כבר על האובססיה שלי לקזחסטן, אבל יותר מכך, מרגע שהמעבורת מרימה עוגן (אני מניח שזה המינוח המקובל) ומפליגה לדרכה, אני למעשה עוזב את אירופה, או איראסיה, ונכנס לאסיה התיכונה. זה הגשר בין אירופה לאסיה, ועכשיו אני עולה עליו ועובר לצדו השני. מפה, כך אני מרגיש, ואולי אני טועה, המסע יהיה קצת מורכב ומאתגר יותר, אבל עם זאת גם מרתק, מעניין ומרגש במיוחד.
***
ועכשיו לעניינים הטכניים. צי לא קטן של ספינות משייט בין אזרבייג׳אן לקזחסטן וטורקמניסטן, השוכנות מצדו השני של הים הכספי (חוץ מהן שוכנות גם איראן ורוסיה לחופי הים הכספי, אבל התעבורה מאזרבייג'אן אליהן היא בעיקר יבשתית). אבל כאמור, למעבורות האלה אין לוח זמנים מסודר, וגם לא יכול להיות להן כזה. ראשית, זמן המסע אינו קבוע, ובמקרה של הקו לקזחסטן הוא יכול לנוע בין 18 ל-30 שעות. שנית, כדי שהמסע ישתלם, המעבורות חייבות להיות בתפוסת מטען מלאה. לכן, הן יוצאות לדרך רק כאשר הן מלאות, לא לפי לוח זמנים כלשהו. כלומר, לפעמים המעבורת פשוט עוגנת ומחכה עד שתגענה מספיק משאיות כדי להצדיק את המסע מבחינה כלכלית.
אבל מעל כל אלה נמצא הגורם המשמעותי ביותר: מזג האוויר. המעבורות הללו אינן בנויות לשיט בתנאי מזג אויר קשים. אלה ספינות שטוחות שמיועדות לשוט גם בנהרות, לא בים הפתוח. על כן, גם ״סתם״ רוחות חזקות מדי – ובים הכספי יש לעתים קרובות רוחות חזקות – מספיקות כדי שהמעבורת תצטרך להמתין בנמל עד שמזג האוויר יאפשר את ההפלגה. ההמתנה הזאת יכולה לקחת גם כמה ימים.
וזה המצב שבו אנחנו מצויים כעת. עליתי למעבורת ביום ראשון אחה״צ, כרגע יום שני בערב, ונכון לעכשיו הדיבור הוא שהמעבורת תצא לדרך רק ביום רביעי. במשך כל הזמן הזה אסור לנו לרדת מהמעבורת, שכן עברנו כבר בדיקה בטחונית, מכס וביקורת דרכונים.
אבל רגע, נתחיל מהתחלה.
בהיעדר לוח זמנים, כדי לתפוס מעבורת שחוצה את הים הכספי, יש להתקשר פעם או פעמיים ביום למשרד הכרטיסים של חברת הספנות ולשאול האם ומתי יש מעבורת. אגב, לאחרונה חברת הספנות הוסיפה אפשרות לשלם אונליין מראש, אבל עדיין צריך להגיע למשרד הכרטיסים בנמל ולקבל כרטיס למעבורת ספציפית (רשאדה טוענת שמדובר באיזה מנגנון מושחת להלבנת כספים. נו, טוב, היא מכירה את מדינתה יותר טוב ממני).
בכל אופן, ברגע שמודיעים שיש מעבורת, צריך לעזוב הכול, לארוז ולנסוע לנמל. זה התסריט הרגיל והנורמלי. אבל בניגוד למטיילים אחרים שאת דיווחיהם קראתי, היה לי מזל לא רגיל, והדברים הסתדרו עבורי בצורה חלקה למדי. כאמור, בשבת רשאדה החביבה התקשרה למשרד הכרטיסים שבנמל ונודע לה שלמחרת יש מעבורת לקזחסטן, ושאם ברצוני לעלות עליה, עלי להגיע לנמל ב-9 בבוקר ולהתייצב במשרד הכרטיסים. זה הסתדר לי מצוין, שכן החדר שלי במלון הוזמן ממילא עד יום ראשון. מטיילים אחרים דיווחו שנאלצו לעזוב את המלון לפני מועד הצ׳ק-אאוט. אחרים פשוט עשו קמפינג ליד הנמל וחיכו למעבורת.
מרגע שנודע לי שלמחרת אני עולה על המעבורת, ידעתי שאשן מעט מאוד בלילה, אם בכלל. להפתעתי הצלחתי לישון 4 שעות מלאות. לא רע בכלל, אבל השעה היתה עדיין מאוד מוקדמת. איך אני מעביר את הזמן עד הנסיעה לנמל? החלטתי שזה לא משנה אם אשב בחוסר סבלנות בחדר במלון או בנמל והחלטתי לצאת לדרך. השעה: 6 בבוקר. זמן הנסיעה לנמל: כ-55 דקות.
הזמנתי מונית דרך Bolt וכשהנהג הגיע, הוא דרש ממני תשלום במזומן, בנוסף לתשלום המקוון דרך האפליקציה. הייתי צריך לשלוח אותו לכל הרוחות, אבל החלטתי לא לתת לדברים כאלה לקלקל לי את היום המיוחד הזה והוספתי 30 מאנאט במזומן (15 אירו) על ה-30 שכבר שולמו. כשהגענו, אגב, הוא פרק את התרמיל שלי מתא המטען וביקש ״בקשיש״, החצוף. העמדתי פנים שאני לא מבין את משמעות המילה הזאת.
ב-7:00 הגעתי לנמל, כמובן מוקדם מדי. כשניגשתי למשרד הכרטיסים ודפקתי על הדלת, פתח לי איש עצבני אחד שנמנם בפנים (בדיעבד התברר שזה שומר הלילה), וצעק עלי ברוסית. שלפתי את הטלפון והפניתי אליו את השאלות שלי באמצעות גוגל טרנסלייט. מזמן כבר גיליתי את התופעה הזאת: כשאנשים שומעים את הקול הדיגיטלי של גוגל טרנסלייט מדבר פתאום בשפתם, הם מיד נרגעים. הוא ענה לי שהמשרד נפתח רק ב-9:00. התיישבתי על ספסל סמוך והמתנתי.
בסוף המשרד נפתח ב-9:30. רכישת הכרטיס (70 דולר) עברה בלי בעיות, ולאחריה נשלחתי לבידוק בטחוני (רשלני למדי). משם נשלחתי למתחם סגור שבתוכו אולם המתנה ענק, ריק לגמרי. הדבר הראשון ששמתי לב אליו, הוא שחוץ מספסלים, יש באולם גם כמה מיטות – לא סימן מבטיח במיוחד. בסופו של דבר ביליתי שם חמש שעות, רובן לבדי. בסביבות 13:00 הגיעה גם קטרינה שהוזכרה לעיל ואירחה לי לחברה בשעות שנותרו.
ב-15:00 הגיע טרנספורטר ישן עם נהג חביב לקחת אותנו לביקורת מכס ודרכונים. ביקורת המכס עברה בקלות, אבל בביקורת הדרכונים נתקעתי. מסתבר שפרט מסוים בוויזה שלי לא הסתדר להם, או לא נקלט כהלכה בעת נחיתתי בבאקו, והשוטר בביקורת הדרכונים היה חייב לברר את העניין עם הממונים עליו. זה לקח כ-40 דקות עד שהעניין הוסדר ושוחררתי לעלות למעבורת בערך בשעה 16:00 – תשע שעות לאחר שהגעתי לנמל. רציתי Slow Travel? קיבלתי.
קטרינה עלתה למעבורת כחצי שעה לפניי, וכשהגברת מהקבלה הובילה אותי לתאי, התברר שהקצו לנו תא משותף. אולי חשבו שאנחנו זוג. בכל אופן, לקטרינה לא היה אכפת לחלוק איתי את התא, וגם לי לא. מצד שני, נמנעה ממני החוויה הריחנית של בילוי בתא אחד עם שלושה נהגי משאיות קזחיים.
כאמור, אנחנו התיירים היחידים על הסיפון. כל שאר הנוסעים הם נהגי משאיות. להערכתי מדובר בכ-30-40 נהגים – רובם בני 50 פלוס. אני משער שנדרש נסיון בנהיגה בקווים הארוכים והמורכבים האלה, ולכן הגיל הממוצע גבוה יחסית. עבורם זו הפוגה נחמדה מהנהיגה האינסופית בדרכים, הזדמנות לנוח, להתקלח, לשתות תה ולקשקש עם מכרים ותיקים (רבים מהם כבר מכירים האחד את השני ממסעות קודמים).
ידעתי מראש שעשויות לעבור כמה שעות מרגע העלייה למעבורת ועד שמרימים עוגן. אבל מהר מאוד התברר שבמקרה שלנו לא מדובר בכמה שעות, אלא ב-2 עד 4 ימים. כן, ימים. הרוחות חזקות מדי ולא צפויות להיחלש לפני יום רביעי. אבל האמת? לא אכפת לי. זה חלק מהחוויה, וידעתי לאן אני נכנס. חוץ מזה, זו הזדמנות נהדרת לעשות בונדינג עם הנהגים. בכל זאת, שירתתי 15 שנה כנהג משאית במילואים. מותר לי להרגיש קצת שייך.
התקשורת איתם היא אתגר מרתק במיוחד. מבין כולם איתרתי אולי שניים שמסוגלים לומר יותר מכמה מילים באנגלית. על גרמנית אין מה לדבר. השפה השלטת היא רוסית, שהיא ה״אנגלית״ של מרכז אסיה. עם זאת, כשבאמת רוצים לתקשר, מצליחים. קטרינה למשל מצאה נהג אחד חביב שמדבר קצת איטלקית (וגם קצת מחזר אחריה), והוא משמש עבורה כמתורגמן בשיחותיה עם נהגים אחרים. אני התחברתי עם אילהאן, טורקי שמדבר קצת צרפתית. לפני 20 שנה בערך למדתי צרפתית באוניברסיטה במשך ארבעה סמסטרים. רוב הידע הזה נשכח או ננעל עמוק מדי במוח שלי. כמה דקות של שיחה, והידע הנעול התחיל קצת להשתחרר. מה אתם יודעים, אני יכול להבין ולדבר קצת צרפתית (בכל זאת הצטערתי שלא בחרתי אז ללמוד רוסית).
כאמור, אין לי בעיה לבלות על המעבורת כמה שצריך. אני לא ממהר. קטרינה לעומת זאת התחילה כבר לחפש טיסות לקזחסטן, אבל נרתעה מהמחירים. בינתיים היא עוד איתנו. אמרתי לה, שאולי עכשיו אין לה סבלנות להגיע ליעד הבא, אבל עוד 10 שנים יהיה לה מזה סיפור מעולה לספר לחברים, ועוד 30 שנה לנכדים.
הבעיה היחידה היא שהמרחב להסתובבות על המעבורת מוגבל למדי, וגם אסור לנו לרדת מהסיפון, שהרי עברנו כבר ביקורת מכס ודרכונים ובידוק בטחוני. על הרציף יש חנות דיוטי-פרי קטנה, אבל אפילו לשם אי אפשר ללכת.
רוב הנהגים נמצאים רוב הזמן בתאים שלהם, חלקם רובצים על הספות ב״לובי״ – חלל הכניסה המרכזי הגדול – ושותים תה, מקשקשים ומשחקים שש-בש או קלפים. אין במעבורת שום אמצעי בידור: לא טלויזיה, לא שולחן פוסבול או פינג-פונג, וגם לא ווייפיי (קליטה סלולרית טובה דווקא יש, כל עוד אנחנו בנמל). אפילו מכונות לממכר משקאות או חטיפים אין. שחס וחלילה לא נחשוב לרגע שמדובר באיזה מסע תענוגות. איך אומרים בפולנית? לא באנו ליהנות.
כל עוד אנחנו על הסיפון, בין אם בנמל או בלב הים, אנחנו מקבלים שלוש ארוחות ביום. האוכל פשוט מאוד, והמבחר לטבעונים וצמחונים זעום (קטרינה אגב צמחונית), אבל מסתדרים. אנחנו פשוט אוכלים רק את התוספות, וחוץ מזה נערכתי מראש והבאתי איתי כמה קופסאות שימורים וחטיפים.
אמרתי לקטרינה שזה קצת כמו כלא: תאי שינה קטנטנים עם ריהוט מינימלי (לפחות המקלחות והשירותים לא משותפים), אי אפשר לצאת החוצה, המרחב להליכה ולפעילות גופנית מוגבל, האוכל בסיסי ביותר, וגם שמתי לב שבחדר האוכל יש רק מזלגות וכפות, אין סכינים. לפחות בכלא האסירים יודעים מתי הם אמורים להשתחרר. לנו אין את הפריבילגיה הזאת.
אבל אני צוחק כמובן. האווירה פה טובה וכאמור, אני נהנה. בדיוק בשביל החוויות האלה יצאתי לטיול הזה.
היום היה רגע קצת מלחיץ. לסיפון עלו שלושה חיילים אזרבייג׳אניים במדים. הם סיירו בין תאי המגורים ושוחחו עם חלק מהנהגים. רגע לפני שיצאו, הם הבחינו בנו ושאלו אם אנחנו תיירים. אחד מהם התחיל לתחקר אותי: מאיפה אני, כמה זמן אני באזרבייג׳אן, האם נהניתי כאן, לאן אני ממשיך מפה ועוד. זה היה קצת מלחיץ, כי לא ידעתי אם הוא שואל סתם מתוך סקרנות, או כי הוא בודק אם אני אולי טרוריסט במקרה. אבל הוא היה חביב וידידותי, ונפרד מאיתנו לשלום בחיוך. כך או כך, זו היתה עוד תזכורת לכך שאנחנו נמצאים במדינת משטרה.
קטרינה אמרה לי, שאנחנו חייבים להוציא את המקסימום מהאינטרקציה עם הנהגים. אמרה ועשתה. היא הכינה שאלון והתחילה לראיין את הנהגים: מי אתה, מאין ולאן אתה נוסע, מה אתה מוביל במשאית, מה התחביבים שלך וכו׳.
שאלתי אותה איך היא מרגישה בתור האישה היחידה כאן, ועוד בתוך העולם הכה-גברי הזה, ובכלל באיזורים האלה של העולם, שהפמיניזם בגרסתו המערבית טרם הגיע אליהם. היא אמרה שהיא חשה במבטיהם של הנהגים, חלקם סתם סקרניים, חלקם מבטים מהסוג המתעניין שגברים נותנים בנשים, אבל היא הוסיפה שלא מדובר במשהו רעיל או לא-נעים – הכול מאוד נינוח ומכבד. רובם שומרים מרחק, המעטים שמשוחחים איתה חביבים ואדיבים מאוד. האמת, לא ציפיתי למשהו אחר.
בלילה הראשון על הסיפון, אגב, ישנתי נפלא.
זה המקום לעשות הפסקה בדיווח הארוך הזה. עדכונים נוספים עוד יגיעו כמובן.
