עדכון חי, 11.06.2025 / טאראז
אני נמצא כרגע בטאראז (Taraz), קזחסטן, אליה הגעתי שלשום ברכבת לילה מטורקיסטן (300 ק״מ, 8 שעות נסיעה). שכרתי פה דירה קטנה לשני לילות, כי משום מה נראה שאין הוסטלים בטאראז. היום אני ממשיך מפה הלאה ליעד הבא.
06.06.2025 – 08.06.2025 / טורקיסטן
כשתכננתי את הטיול הזה, טורקיסטן כלל לא היתה על המפה שלי. למעשה מעולם לא שמעתי עליה לפני כן. זמן קצר לפני שיצאתי לטיול פגשתי בברלין אישה ממוצא קזחי והיא נתנה לי כמה טיפים לקראת ביקורי במולדתה. בין היתר היא ציינה את טורקיסטן כיעד שכדאי להגיע אליו. פתחתי אפוא את גוגל מפות ובדקתי על מה מדובר. התמונה הראשונה שהופיעה שם הפתיעה ובלבלה אותי – היא נראתה כאילו צולמה במלון ה-Venetian בלאס וגאס – ולרגע חשבתי שמישהו התבלבל והעלה לשם את התמונות הלא-נכונות.
אך לא. זוהי טורקיסטן – לא עיר מאוד גדולה, אבל חשובה, עתיקה מאוד, ומגרש המשחקים של כל מיני יזמי נדל״ן וטכנולוגיה. למשל, זו העיר הראשונה בקזחסטן ואחת הראשונות במרכז אסיה שנפרשת בה בימים אלה רשת 5G סלולרית. תודו שחייכם מתחלקים ללפני ואחרי שנחשפתם למידע הזה.
אבל נתחיל מההתחלה, שזה המקום שממנו נהוג להתחיל, במיוחד אם אתה טרחן כמוני. הנסיעה ברכבת הלילה מטשקנט שוב היתה קצת קשה ומעיקה. אני צריך להזכיר לעצמי שוב: לא לנסוע ברכבות לילה שכוללות מעבר גבול. נא לכתוב את זה 1000 פעמים במחברת, לצבוע בצבעים עליזים ולשמור בילקוט. כרגיל, הביקורת ביציאה היתה קלה יחסית ונמשכה 45 דקות בלבד. הביקורת בכניסה לקזחסטן לעומת זאת היתה ארוכה ומתישה, וכל זאת בזמן שבחוץ 30 מעלות צלזיוס (בלילה!) והמזגן ברכבת לא עובד (ואסור לרדת מהרכבת כמובן). ויש עוד כלל לא-כתוב אך חשוב: בזמן שהחיילים מסיירים ברכבת אסור לשכב על הדרגשים ובוודאי שאסור (וגם אי אפשר) לנמנם. לפחות מותר לשבת. וגם ללכת לשירותים. כמעט שלוש שעות נמשכה הביקורת הקזחית. שוב ושוב עלו חיילים לרכבת והסתובבו בה, שלוש פעמים התבקשתי לפתוח את התיק, ושלוש פעמים הוכנסו כלבים לתא שלנו כדי לרחרח אחר סמים או חומרי נפץ או מסתננים בלתי חוקיים שאני אולי מחביא בתיק הרחצה שלי. הם נורא חמודים, הכלבים, אבל גם נורא פעלתניים ואנרגטיים ומטפסים על הדרגשים ולפעמים גם על הנוסעים – שותפתי לתא כמעט קיבלה התקף חרדה בגללם – ואני מניח שאסור ללטף אותם. ובכל זאת, בפעם השלישית שהוכנס כלב לתא כבר לא התאפקתי ושלחתי יד ללטף את ראשו. למזלי, החייל-הכלבן חשב שזה דווקא משעשע. לדאבוני, הלברדור החמוד התעלם ממני. זה בסדר, לא נעלבתי.
בקיצור, זו לכאורה רכבת-שינה, אבל אם במשך כמעט 4 שעות אתה אמור להיות ער בגלל ביקורת הגבולות, אז אולי צריך לקרוא לה בשם אחר, ובכל מקרה עדיף כבר לחצות את הגבול בדרכים אחרות.
יו, כמה אתה מתלונן.
הרכבת הזאת, יש לציין, ממשיכה עד מוסקבה, עניין של בערך יומיים נסיעה. אני הייתי צריך לסבול אותה רק שמונה שעות, אז באמת שאין מה להתלונן.
כך או כך הגעתי בשלום לטורקיסטן ולהוסטל יאסי (Yassi), שהתברר כבחירה מוצלחת במיוחד. הוא נפתח רק לפני חודש, וכבר מצליח למשוך אליו מטיילים רבים ומגוונים. המיקום שלו נוח – באיזור שקט של העיר, אבל קרוב לאטרקציות התיירותיות שלה, ובגלל שהוא קטן ואינטימי, אי אפשר כמעט להימנע מאינטראקציה עם האורחים האחרים. כך הכרתי את:
עמליה, בת 25 מנורווגיה, סטודנטית לתואר שני בלימודים אירו-אסייתיים באוניברסיטת אסטנה (קזחסטן)
כריס, בן 44 מברלין, מובטל, עושה טיול דומה לשלי רק במסלול אחר ולאורך הרבה יותר זמן
יוליאן, 32, גרמניה, מטייל ברחבי אסיה בטרמפים בלבד
האנה, 19, גרמניה, מטיילת ברחבי העולם בטרמפים בלבד – תכף ארחיב אודותיה
אשלי, 20, טורונטו, קנדה
אמילי, 59, צרפת – תכף נגיע גם אליה
גספר, 21, צרפת, סטודנט ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת מדריד
אני מתעכב על הנפשות הפועלות כי הם היו החלק המעניין יותר בביקור שלי בטורקיסטן. ובכל זאת, קודם כל קצת רשמים מהעיר.
טורקיסטן היא כאמור עיר עתיקה, שהיתה בימי הביניים מרכז סחר חשוב על דרך המשי. עם זאת, גדולתה של העיר נובעת בעיקר מהיותה מקום פעילותו וקבורתו של השייח קוז׳ה אחמט יסאווי, מיסטיקן מוסלמי-סופי שחי ומת במאה ה-12, והיתה לו בין היתר השפעה חשובה על תפוצת האיסלם במרכז אסיה. הוא מת ונקבר בטורקיסטן, ובמאה ה-14 הוקם מעל קברו מאוזליאום לכבודו על ידי השליט טימור לנג. המאוזליאום הוא כיום אתר מורשת עולמית של אונסקו, ויעד עלייה לרגל למוסלמים. אומרים ששלוש עליות לרגל לקברו של יסאווי שוות ערך לעלייה לרגל אחת למכה. טוב, הייתי שם פעם אחת, עוד פעמיים ואתם יכולים לקרוא לי חאג׳ רוזנבאום. או חאג׳ אבו-סימה, או משהו כזה. טוב, אולי עדיף שלא תקראו לי, ואני כבר אבוא לבד.
המאוזליאום אכן מרשים, אם כי כפי שכבר כתבתי בעבר על סמרקנד: ראית אחד, ראית את כולם. סליחה מכל המוסלמים באשר הם, בבקשה אל תוציאו עלי פתווה. הפארק סביב המאוזליאום נחמד למדי, ואפשר להעביר עוד שעה בהסתובבות בו. להפתעתי, בסיור הראשון שלי במקום הייתי התייר המערבי היחיד שם (רוסים שמטיילים במרכז אסיה אני לא סופר כמערביים). הרוב המכריע של המבקרים היו בעלי חזות קזחית (או אוזבקית או קירגיזית, זה לא שאני מבדיל ביניהם. בכל אופן – אסייתיים). שניים מהם ביקשו לעשות איתי סלפי.
האיזור שמסביב למאוזליאום נראה קצת כמו דיסנילנד אוריינטלי (ג׳ינילנד?) – שוק מזכרות שמעוצב כמו רחוב ימי-ביניימי, רכיבה על גמלים (אני אתאפק לא להוסיף על זה כלום), עמדות חץ וקשת ועוד. פה ושם מפוזרים פסלי גמלים ושאר חיות.
עם זאת, ההפתעה הגדולה יותר חיכתה לי בהמשך, כאשר הגעתי לרובע קרוואן-סאראי (Karavansaray) הסמוך, שכולל בין היתר את אותן תעלות ונציאניות שהוזכרו לעיל. קרוואן-סאראי הוא מתחם תיירות ענק שנפתח ב-2021 ואמור לדמות עיר ימי ביניימית קזחית על דרך המשי. בפועל, זה נראה כאילו עבר שם ג׳יני ענק והקיא על פני השטח כל קלישאה אוריינטלית שאתם יכולים להעלות על הדעת. ואז גם פיזר שם מזרקות ודוכני אוכל ומזכרות, כי צריך גם להתפרנס איכשהו. אומר זאת כך: אם האסוציאציה הראשונה שלי למראה התפלצת הארכיטקטונית הזאת היא ״לאס וגאס״, אז אולי ראש העיר טורקיסטן קצת התבלבל או שתה קצת יותר מדי קומיס (תגגלו!) ולא שם לב על אילו תוכניות בינוי הוא חותם.
אבל מה אתה מקטר ומבקר כל הזמן, תייר לבן, פריבילגי וחמצמץ שכמוך? התיירים נוהרים בהמוניהם ונראה שכולם נהנים מכל רגע. ואני אוסיף ואומר, שלמרות שכל המתחם הזה תיירותי מאוד במובן הרע של המילה, הבנייה במקום מתכתבת עם סגנון הבנייה המסורתי המקומי מימי הביניים, כך שההשוואה לווגאס אולי לא לגמרי במקומה. אני רק לא בטוח לגבי התעלות.
האטרקציה המרכזית בקרוואן-סאראי הוא המופע שמועלה מדי ערב ב-21:00 בכיכר המרכזית, שהיא למעשה בריכה ענקית שבלבה מזרקות של מים ואש. בערב הראשון הייתי קצת עייף וויתרתי על התענוג. בערב השני הלכתי לשם בחברת כריס והאנה, וזה הזמן המתאים לספר לכם אודות מעלליה של הנערה. אל תדאגו, גם תורו של המופע הספקטקולרי עוד יגיע.
האנה, כאמור, מטיילת כבר כמה חודשים בטרמפים בלבד, בעיקר באסיה. כששמענו על כך לראשונה, כריס ואני, הגבנו מיד באותו אופן: את השתגעת? דאגה אבהית אמיתית התפשטה בקרבי, ושאלתי אותה אם היא לא חוששת, ואם היא לא סובלת מהטרדות. היא אמרה שהיא לא חוששת, והוסיפה בשלוות נפש ובחיוך ש״ברור״ שמטרידים אותה מינית כל הזמן, מנסים לשלוח ידיים ומציעים לה הצעות מגונות מאוד, אבל ״ככה זה פה״. כריס ואני החלפנו בינינו מבטים המומים, והאנה מיהרה לספק בהתלהבות דוגמאות ספציפיות, כמו אותו קזחי שהושיב את בנו בן ה-13 על ההגה, התיישב לידה על המושב האחורי והתחיל לשלוח ידיים. היא התחמקה ממנו והעניין הסתיים בלא-כלום. היא צילמה אותו ואמרה ששלחה כבר את התמונות למשפחתה, ואם יקרה לה משהו, הם ישלחו את התמונות למשטרה. לא ברור אם היא משוגעת, נאיבית או שניהם, אבל לפחות יש לה קצת תושיה. כששאלתי אם הוריה יודעים על האופן שבו היא מטיילת, היא קצת התחמקה מלענות. רגשות אבהיים או לא, היא לפחות על הנייר אישה מבוגרת, ואני לא יכול להציל כל עלמה חסרת אחריות שנקרית בדרכי. לפחות דבר אחד קצת הרגיע אותי: את ההוסטל היא עזבה בחברתו של יוליאן, שאותו פגשה כבר כמה פעמים בעבר במהלך הטיול שלה, והם יצאו לתפוס טרמפים ביחד בדרכם למערב קזחסטן.
חזרה לקרוואן-סאראי. מופע המזרקות – אגב, עוד אלמנט לאס-וגאסי – מושך הרבה תיירים ונמשך כ-30 דקות, שהם בערך 25 דקות יותר מדי. במהלך המופע המתיש מסתובבות סביב המזרקה סירות שבתוכן שחקנים בתלבושות קזחיות מסורתיות. המופע אמור להיות מעין מסע היסטורי-תרבותי במרחביה הקסומים קזחסטן, אבל בפועל, הסירות פשוט מסתובבות שוב ושוב מסביב למזרקה, השחקנים מדגמנים פוזות שונות, והמזרקה פולטת שוב ושוב מים, אש ואורות בקונסטלציות שונות לצלילי מוזיקה דרמטית. בכל אופן קצת התקשיתי להתרכז במופע, שכן במהלכו האנה התגלתה כמזרקה ורבאלית בעצמה, ושיגרה לעברנו שוב ושוב שאלות שונות ומשונות – על ישראל, על ברלין (היא מעולם לא היתה שם), על יהדות, היסטוריה ופילוסופיה, חוויותינו במרכז אסיה ועוד – ולא ממש האזינה בסבלנות לתשובה לפני שנורתה מפיה השאלה הבאה.
לצפייה במופע: https://youtu.be/H8wa0zT0kPQ
לאחר המופע עשינו ביחד עוד סיבוב ארוך בפארק ובטיילת, ביקרנו שוב במאוזליאום ובמסגד, הפעם בלילה. האנה דגמנה קצת לאינסטגרם מול המאוזליאום, ואני צילמתי לפי הנחיותיה הקשוחות. סיימנו את היום בארוחה לילית קלה בהוסטל.
למחרת האנה נעלמה, כריס עזב (לא יצא לי להיפרד ממנו, כי בזמן שהוא יצא לתחנת הרכבת אני נמנמתי את שנת היופי שלי). אבל ככה זה בדרכים: אנשים נכנסים פתאום לחייך, ממלאים בהם תפקיד מרכזי ליום או יומיים, ואז יוצאים מהם בפתאומיות, לפעמים אפילו בלי שהספקת להחליף איתם פרטי קשר. זה קצת עצוב לפעמים (ובמקרה של האנה גם מדאיג), אבל האקראיות והארעיות האלה הם חלק מהעניין בטיול כזה.
עוד זה מדבר וזה בא, ולמחרת הופיעה בהוסטל אמילי הצרפתייה. כאמור בת 59, עם סיפור מעניין משלה. היא היתה מורה במקצועה ובגיל 52 יצאה לפנסיה מוקדמת בזכות החוק הצרפתי המשונה שמאפשר לעובדי מדינה לפרוש עוד לפני גיל 60, אם יש להם לפחות 3 ילדים, ואם צברו לפחות 15 שנות עבודה בשירות הציבורי. לא תמו כל פלאייך, צרפת.
עם יציאתה לגמלאות, מכרה אמילי את כל רכושה ויצאה לנדוד ברחבי העולם, וזה מה שהיא עושה כבר 7 שנים ובכוונתה להמשיך לעשות זאת עד יום מותה, ובתקווה שזה לא יגיע בקרוב. אין לה בית, שלושת הילדים שלה כבר מבוגרים, וכל רכושה החומרי נמצא בתיק הגב שלה. היא מקבלת מדי חודש פנסיה קטנה מהמדינה, שמספיקה לה לכל צרכיה, ובגלל שהיא חסרת כל רכוש היא נחשבת בצרפת לענייה שנמצאת מתחת לתקרת המס ועל כן לא חייבת בתשלום מסים מכל סוג שהוא. אה, והיא גם טבעונית, אלא מה. נו, ואני חשבתי שאני לבן פריבילגי.
עם זאת, אמילי התקוממה כשאמרתי לה חצי בצחוק שהיא פריבילגית, וטענה שהיא חיה חיים מאוד פשוטים, מתקיימת בין היתר מ-dumpster diving (מי שלא מכיר שיגגל – לא הכול צריך להסביר) וחשופה גם היא לכל מיני סכנות והטרדות מיניות (לשמחתי היא לא סיפקה דוגמאות). אמרתי לה שעל כך אין ויכוח, אבל זו עדיין היתה הבחירה שלה לחיות ככה. שאלתי אותה, כמה אנשים בעולם יכולים לצאת לפנסיה בגיל 52 ולבחור להיות נוודים. לא היתה לה תשובה. נפרדנו כידידים.
בלילה של אותו יום עליתי על הרכבת לטאראז, קזחסטן, בחברת אשלי הקנדית, שהמשיכה עם הרכבת לאלמטי. הפעם תודה לאל לא היה לנו מעבר גבול בדרך, ויכולתי קצת לישון ברכבת, חרף נחירותיו של שותפי לתא. בבוקר הגעתי לטאראז, ועל כך – בפוסט הבא.