04.05.2025 / נוקוס
הגעתי לנוקוס בסביבות 11 בבוקר, ועשיתי את דרכי מיד לבית ההארחה, שהתגלה כמקום קטן, חביב עד מאוד ומסביר פנים. וסוף-סוף מקומיים שמדברים אנגלית. בדיוק מה שהייתי צריך אחרי הנסיעה המתישה ברכבת הלילה. התקלחתי וצנחתי על המיטה הנוחה כדי להשלים שעות שינה.
כהרגלי, התחלתי בסיור רגלי בעיר. נוקוס היא אחת הערים הגדולות באוזבקיסטן ובירת המחוז האוטונומי קאראקלפקסטן (Qaraqalpaqstan). כרבע מתושבי המחוז אינם אוזבקים כי אם קאראקלפקים (השאר אוזבקים וקזחים), ולמחוז שמורה הזכות (התיאורטית) להתנתק מאוזבקיסטן ולהפוך למדינה עצמאית באמצעות משאל עם. בפועל, קיימת מחלוקת חוקתית באשר לשאלה האם מחוז קאראקלפקסטן אכן רשאי להכריז על עצמאות באופן חד צדדי. לפני כמה שנים ניסתה ממשלת אוזבקיסטן לפתור את המחלוקת הזאת על ידי ביטול הסעיף בחוקה שמתיר למחוז להתנתק מאוזבקיסטן, אבל מחאה עממית גדולה גרמה לממשלה לרדת מהעניין. מסתבר שלפעמים מחאות עובדות.
לאורך ההיסטוריה היה קאראקלפקסטן אזור אסטרטגי ומפותח מאוד מבחינה חקלאית, ועל כן מעצמות האיזור ניסו תמיד להשתלט עליו ולבחוש בו. כיום זהו אחד המחוזות העניים ביותר באוזבקיסטן. איכשהו, זה כמעט תמיד הגורל של מדינות כאלה, אחרי שהאימפריאליסטים סיימו את ענייניהם שם.
נוקוס עצמה אולי אינה עיר יפה או מרשימה במיוחד במובן המקובל של המילה, אבל היא ללא ספק נאה ומטופחת יותר משתי הערים האחרות שהייתי בהן מהצד הזה של הים הכספי. האטרקציה העיקרית בעיר עצמה, שמופיעה בכל מדריכי הנסיעות ובכל הרשימות שמצאתי באינטרנט, הוא המוזיאון לאמנות על שם איגור סביצקי. המוזיאון אוצר את האוסף השני בגודלו בעולם של אמנות רוסית אוונגרדית ונחשב לאוסף החשוב ביותר באוזבקיסטן. כה חשוב, עד שיש המכנים את המוזיאון ״הלובר של אוזבקיסטן״. נו, אז אחרי הקומפלימנטים האלה, לא נבדוק את העניין? החלטתי לחרוג ממנהגי בטיול הזה ולהיכנס למוזיאון. מה גם שעם 36 מעלות צלזיוס בחוץ, העדפתי להעביר את אחר הצהרים האלה בחלל ממוזג ואפלולי.
המוזיאון קרוי על שמו של הצייר ואספן האמנות האוקראיני איגור סביצקי, שבמו ידיו הקים את המוזיאון ואסף את רוב היצירות שמוצגות בו. בתחילת דרכו הציג המוזיאון בעיקר ממצאים ארכאולוגיים מקאראקלפקסטן ואמנות עממית מהאיזור. אבל סביצקי לא הסתפק בכך והחל לאסוף ציורים ויצירות אחרות של אמנים ממרכז אסיה ושל אמנים רוסים שיצרו במרכז אסיה או הושפעו מהאיזור. חלק מהיצירות היו גם בסגנונות שנאסרו על ידי סטלין בשנות ה-30. השלטונות הסובייטים באוזבקיסטן היו ערים ל״חתרנות״ של סביצקי, אבל לא הגבילו את פעילותו. אגב, נהג המונית שלקח אותי לבית ההארחה כינה את המוזיאון ״המוזיאון הסובייטי״, ואני מרשה לעצמי לחלוק עליו – חוץ מהתקופה שבה הוא הוקם, אין במוזיאון הזה או באוסף האמנות שלו שום דבר סובייטי.
אף על פי שהשלטונות נתנו לסביצקי יד חופשית בפעילותו, רובו של האוסף לא הוצג במוזיאון במהלך חייו של סביצקי, שמת ב-1984. רק ב-1985 עם תחילת הפרסטרויקה בברה״מ וב-1991 עם הפיכתה של אוזבקיסטן לעצמאית, נחשף האוסף כולו לציבור.
אני לא מבקר אמנות ועל כן לא תקבלו פה סקירה של האוסף (אנחת רווחה בקהל), אבל המוזיאון הזה הוא בהחלט פנינה אמיתית בלב המדבר הקארקלפקסטני, ובהחלט נהניתי והחכמתי מהביקור בו (כמאמר הציטוט המפורסם: ״I don’t know much about art but I know what I like“), ואחרי המסע המאובק בערבות קזחסטן ואוזבקיסטן, וחוויות המחלקה השלישית ברכבת, בהחלט היה כיף להיבלע לשעתיים בבועה האמנותית הממוזגת של מוזיאון סביצקי.
משם עברתי למשהו אחר לגמרי, כמו שמונטי פייתון היו אומרים. מהמוזיאון המשכתי ברגל לבזאר הגדול של נוקוס. פעם לא אהבתי שווקים. לא הבנתי את העניין הגדול בהם וסלדתי מהרומנטיזציה שעושים להם. חוץ מזה, ואולי הכי חשוב, קשה לי עם מקומות הומים וצפופים מדי. זה עבר לי מזמן. מהרומנטיזציה אני עדיין סולד, חרדה קלה ממקומות צפופים עדיין יש לי, אבל אני אוהב לסייר בשווקים. בכל אופן, כל הטיול הזה הוא יציאה אחת גדולה מכל איזורי הנוחות שלי, אז שאוותר על השוק של נוקוס?
אני מחשיב את עצמי כאדם בעל יכולת התמצאות לא-רעה במרחב. שימו אותי בעיר חדשה ולא מוכרת, ותוך זמן קצר יחסית אני מצליח לנווט ברחובותיה בלא עזרת המכשיר ההוא שלכולנו יש בכיס. השוק של נוקוס הצליח לאתגר אותי. הוא לא רק עצום בגודלו, הוא בעיקר כאוטי מאוד, חלקו בתוך בניין סגור, חלקו בתוך שטח מקורה ענק, חלקו ברחוב. זה אפילו לא מבוך, כי גם במבוך יש כללים מסוימים שעוזרים לצלוח אותו. אבל כמו במקרים רבים בטיול הזה, החלטתי להיות בתוך הרגע ולתת לעצמי לתעות בנבכי השוק.
אחד הקשיים שיש לי עם שווקים הוא חוסר היכולת שלי לאמוד את האותנטיות שלהם. לכן אני גם מסתייג מהרומנטיזציה סביבם ונוטה לאמץ התבוננות סקפטית וביקורתית. האם הזקנה החייכנית שמוכרת נאן באמת אפתה אותו הבוקר בעצמה או שמדובר בלחם תעשייתי שהוצא מעטיפתו וסודר על הדוכן? האם הירקות אכן מקומיים (כמו שהירקות בשוק ״אמורים״ להיות), או שאלה עודפי ייבוא של איזו רשת סופרמרקטים? האם הבדים נארגו ביד באיזה בית מלאכה קטן בעיר, או שהם מייד אין צ׳יינה? (התשובה, אגב: צ׳יינה). בסך הכול רציתי לקנות קצת צידה לדרך לנסיעה הארוכה לבוכרה, לחם וכמה ירקות, והתקשיתי להחליט באיזה דוכן לעצור. בסוף קניתי לחם בדוכן שמכר גם מאפים מטוגנים שהוכנו במקום ועל כן הסקתי שגם הלחם הוא מתוצרת עצמית. מהצד השני של המעבר גיליתי דוכן שמכר ירקות קטנים מאוד ומאובקים מאוד. אוקיי, מספיק אותנטי בשבילי – קניתי כמה מלפפונים קטנטנים, שבהמשך התגלו כמלפפונים מהטעימים והפריכים ביותר שאכלתי בחיי. הלחם אגב היה פחות מוצלח.
05.05.2025
ביום המחרת שכרתי את שירותיו של נהג ועשיתי את דרכי למיינאק (Moynoq) שעל ״גדת״ ימת אראל, כ-200 קילומטרים צפונית לנוקוס. בגרמניה אפשר לעבור 200 קילומטרים בשעתיים, נגיד, ועל כן הערכתי את משך הנסיעה בכשעתיים וחצי. אז הערכתי. היא נמשכה מעל לשלוש וחצי שעות, מתוכן בערך שעתיים ומשהו מתישות על הכביש המשובש ביותר שנסעתי עליו מימיי (ושירתתי כנהג בצבא, להזכירכם). סלאמאת, הנהג, ניווט את השברולט קובלט שלו בבטחה בין הבורות והמהמורות, ונראה רגוע למדי, אבל אני קצת בעבעתי בפנים. אמנם הוא עשה את המסלול הזה בעבר, אבל אין לדעת מה השתנה או השתבש ב״כביש״ הזה מאז הפעם האחרונה שהוא נסע בו. מה אם יהיה לנו פנצ׳ר, מה אם המנוע יתחמם, מה אם בנסיון לחמוק מבור הרכב יידרדר לשוליים וייתקע בחול – אלה רק חלק מהתסריטים שעברו לי בראש בזמן הנסיעה. חוץ מזה, אמצע המדבר, 37 מעלות בצל (ואין צל), שני בקבוקי מים בתרמיל ואין קליטה סלולרית. טוב, ראינו על הכביש לא-מעט מכוניות ומשאיות, מישהו כבר היה מחלץ אותנו, ועדיין.
בכל אופן, הגענו בשלום למיינאק ולאתר המכונה ״בית קברות לספינות״ שמצוי על מה שהיתה פעם הקרקעית של ימת אראל.
אראל היה פעם האגם הרביעי בגודלו בעולם, והיום הוא שממה חרבה ואיזור אסון אקולוגי מהגדולים בהיסטוריה. הטיית מי הנחלים שזרמו אליו על ידי ברית המועצות לטובת פרויקטים חקלאיים שונים הביאה מאז שנות ה-60 להתייבשות כמעט מוחלטת של האגם, להרס הדלתות של הנחלים, להרג מוחלט של החי והצומח בשטחו ולחיסול הפרנסה של תושבי האיזור, שהתקיימו מדיג. וזו לא היתה טעות או ניהול לא נכון של משאבים – כבר בשנות ה-60 ידעו בברית המועצות שהאגם מתייבש, אבל לא ניסו למנוע זאת, אלא בדיוק להפך: מדענים סובייטים החשיבו את האגם ל״טעות של הטבע״ והצדיקו את ייבושו בכך שכעת הם ״מתקנים את הטעות״ הזאת.
בנוסף לכל אלה, שפכים תעשייתיים שהוזרמו לאגם זיהמו את מה שעוד נותר ממנו. וכדי להוסיף חטא על פשע, ברה״מ ערכה באיזור ניסויים בנשק ביולוגי וכימי (בעיקר על אי בלב האגם), והפסולת מהניסויים האלה הוטמנה בקרקעית האגם. ברית המועצות כבר לא איתנו, תודה לאל, אבל כעת נדרשות ממשלות אוזבקיסטן וקזחסטן למצוא דרכים להתמודד עם הבלגן הקולוסאלי שהותירה אחריה באיזור.
נחמה פורתא אפשר אולי למצוא בכך שהאגם לשעבר הפך לאתר תיירות פופולרי, שמספק קצת פרנסה למקומיים. סמוך למיינאק, על מה שהיתה בעבר קרקעית האגם, ניצבים כמה שלדים מחלידים של סירות וספינות, במה שמכונה כאמור ״בית קברות לספינות״. אלה כלי שיט שבעבר טבעו או הוטבעו באגם, נחשפו שוב כאשר הוא התייבש, ורוכזו בשטח אחד סמוך לעיירה.
כלי השיט הם אמנם גימיק נחמד, אבל התצפית על מה שנשאר מהאגם הותירה בי חותם עמוק יותר. המראה מנקודת התצפית קשה לעיכול. לכאורה, ערבה חולית שטוחה וחשופה, מנוקדת בירוק של צמחייה מדברית, לא משהו שלא ראיתי בעבר. אבל כשנזכרים שפעם כל השטח הזה היה מכוסה במים עד האופק, הראש מסרב להאמין בכך. מי שמפקפק בכוחו של האדם לשנות את הטבע ובכך מכחיש את משבר האקלים ומייחס אותו ל״תהליכים טבעיים״, מוזמן לבקר באראל. אגם ששטחו זהה לשטחה של אירלנד או גאורגיה (בערך שלוש פעמים שטחה של ישראל) פשוט התנדף תוך כמה עשורים בודדים, לא בידי מלאך או שרף, וגם לא מעשה שטן – מעשה ידי האדם בשם ה״קידמה״.
הסתובבתי שעה ארוכה על ״קרקעית״ האגם. הספינות הן כאמור אטרקציה ראויה שמסייעת להמחיש את מה שהתחולל פה, אבל אותי ריתקה יותר הקרקע, שכן פני האדמה שונים מאלה שראינו בדרך לאגם – הקרקע בעיקר חולית יותר. חיפשתי אבנים וכמעט לא מצאתי.
בדרך חזרה לנוקוס, סלאמאת שם לב שמשהו מטריד אותי. הוא שאל אם הכול בסדר. עניתי לו ״סובייטסקי סויוז״ (ברית המועצות). הוא גיחך והנהן בהבנה.
התחנה האחרונה לאותו יום היתה מיזדאחאן נקרופוליס (Mizdakhan Necropolis) – בית קברות עתיק ואתר ארכאולוגי. בעבר היתה במקום עיר גדולה שנוסדה במאה ה-4 לפנה״ס, עד שהוחרבה במאה ה-14 על הכובש המונגולי טימור. מאז האתר משמש כמקום קבורה בלבד, ורוב הקברים, המאוזילאומים והמסגדים הקטנים במקום הם מהתקופה הזאת.
לפי אגדה עממית, במקום קבור אדם המקראי, אבל לא ניסיתי למצוא את הקבר, והסתפקתי בשיטוט אקראי ברחבי האתר העצום בגודלו. החום, האבק והנסיעה הארוכה בדרכים המשובשות קצת התישו אותי. ירדתי חזרה לחנייה, צעקתי מרחוק לסלאמאת ״יה חצ׳ו דאמוי!״ (אני רוצה הביתה). כ-40 דקות מאוחר יותר כבר הייתי במקלחת.
עדכון חי, 09.05.2024, 09:30 / בוכרה
בשעה זו אני עדיין בבוכרה (עדכונים בפוסט הבא), מתאושש מארוחת הבוקר בבית ההארחה. יש לי עוד כמה שעות להעביר כאן, ולפנות ערב אני עולה על הרכבת המהירה לסמרקנד – כ-220 קילומטרים מבוכרה.
