עדכון חי, 30.04.2025, 13:30 / אקטאו (Aktau), קזחסטן
אני יושב כרגע בדירה ששכרתי באקטאו, קזחסטן, על חוף הים הכספי. מסע המעבורת הסתיים בהצלחה, כ-22 שעות לאחר שהחל – דיווחים מפורטים בפוסטים הבאים. בינתיים, פוסט אחרון ופרידה מאזרבייג'אן.
26.04.2025
אזרבייג׳אן היא ארץ מרתקת (אם כי לפי תפיסתי, כפי שהצגתי אותה בפוסט הקודם, אין ארץ או עיר לא-מרתקת). היא מעניינת כמובן מבחינה חברתית, תרבותית והיסטורית, אבל גם הטבע שלה מרתק וייחודי. על חלק מתופעות הטבע שנמצאות באזרבייג׳אן אני מדווח בפוסט הקודם וגם בפוסט הזה. זו ארץ קטנה יחסית, שניתן לחצות את כולה מקצה לקצה בשש שעות. אבל בתוך השטח הקטן יחסית יש מגוון מפתיע של תנאים גאוגרפיים וטופוגרפיים, ושל תוואי קרקע ונוף: ערבות מדבריות, הרי טרשים נמוכים וקירחים, הרים גבוהים ומוריקים, וגם קצת יערות (11% משטח המדינה) ואגמים קטנים.
בנסיעה של שעה, שעה וחצי בלבד, ברדיוס של כ-100 קילומטרים מבאקו, מתחלף הנוף לפחות שלוש פעמים. זה היה המוטיב המרכזי בטיול שעשיתי ביום החמישי שלי באזרבייג׳אן. שוב לקחתי טיול מאורגן, אבל הפעם ביררתי היטב עם המארגנים את אופי הטיול, והדגשתי שאני מחפש טיול שכולל גם הייקינג. הבחור הבטיח לי שזה טיול מאתגר יותר, שכולל לפחות שעתיים של הליכה ברגל. טוב, לא אתגרי במיוחד, אבל נשמע טוב יותר. כשהגעתי לנקודת המפגש הספיק לי מבט אחד בחבריי לקבוצה כדי להבין שהייקינג לא יהיה פה – אף אחד מהם לא נראה כאילו הוא מתכוון לצעוד בטיול הזה יותר ממאה צעדים. ואכן, לא היה הייקינג. בשניים מהאתרים נדרשים קצת הליכה וטיפוס, אבל זה בשום אופן לא נופל תחת ההגדרה של הייקינג. טוב, חיים, מטיילים ולומדים. הלאה.
התחלנו באגם מסזיר (Masazirgol), המכונה גם ״האגם הוורוד״, ולא באופן מטאפורי, למקרה שחשבתם שזה מקום בילוי פופולרי ללהט״בים. ריכוז של מינרלים שונים באגם המכילים כמויות גדולות של כלוריד וסולפאט גורם למי האגם להיראות ורודים, ובעונות מסוימות או בשעות מסוימות של היום אפילו כמעט אדומים. האגם קטן למדי, כ-10 קמ״ר, וניתן לצפות על כולו במבט אחד. מי האגם מלוחים מאוד והוא מקור להפקה של מלח בישול, ובמקום נמצא מפעל גדול לעיבוד מלח. כ-1,700 טון מלח מופקים במקום מדי שנה.
המחזה של המים הוורודים אמנם מרהיב וייחודי, אבל סביבת האגם מוזנחת ומלוכלכת והיישובים הסמוכים אליו נראים עניים. כאמור, כאשר יוצאים מבאקו משתנים לא רק פני השטח, אלא גם רמת הפיתוח והטיפוח.
משם המשכנו ל״הרי מקל הסבא״ (Candy Cane Mountains). מכיוון שבעברית השם הזה לא מצלצל היטב, אכנה אותם ״הרי הסוכריה״ (באזרבייג׳אנית Şəkər əsası dağları). מדובר בשרשרת הרים נמוכים וחשופים, שצבעם מאופיין בפסים אדומים ולבנים, המזכירים את הממתק המכונה “מקל סבא”. הגוון האדום נוצר כתוצאה מריכוז גבוה של ברזל בקרקע, המתחמצן כאשר הוא בא במגע עם מי התהום שמצויים שם בשפע. הרגשתי כאילו נחתנו על המאדים. שום דבר בדרך שעברנו עד לשם, שהזכירה לי יותר מכל את איזור הערבה בישראל, לא הכין אותי למראה הזה. כאמור, הנוף פה משתנה בחדות, לפעמים ממש בטווח של עשרות מטרים. כשטיפסתי על אחד מהרי הסוכריה (כאמור הרים נמוכים יחסית), יכולתי לראות לפחות שלושה תוואי קרקע שונים: מצד אחד מתנשאים ברקע הרי הקווקז הירוקים, מסביבי הרי הסוכריה העגלגלים בצבעי אדום-לבן-חום, מתחתם ערוץ נחל חרב וצהבהב, ומעבר לו הרים תלולים יותר, בינוניים בגובהם, צבועים בצהוב-חום ומנוקדים בירוק של שיחים מדבריים.
התחנה האחרונה היתה ״הר חמש האצבעות״ (באזרבייג׳אנית Besh Barmag). זהו אחד ההרים המפורסמים והמתויירים ביותר בקווקז, גם בגלל יופיו והנוף הנשקף ממנו, אבל בעיקר בגלל המעמד המיתולוגי והמיסטי שלו, שמושך אליו מזה מאות שנים עולים רבים לרגל. זהו הר סלעי שבראשו מעין כתר ענק של סלעים, שעם קצת דמיון נראים כמו חמש אצבעות פרושות כלפי מעלה.
כבר בימי קדם נרקמו אגדות שונות סביב ההר, ויוחסו לו קדושה וכוחות מיסטיים, ואנשים נהגו לעלות אליו לרגל ולהתפלל עליו. גם הדתות המונותאיסטיות הממוסדות תפסו טרמפ על ההר: אגדה אחת קושרת את ההר לסיפור התנ״כי של נח והמבול, ולפיה עם פרוץ המבול אנשים טיפסו על ההר כדי לנסות להציל את עצמם.
מלומדים ותיאולוגים מוסלמים גורסים כי קיים בקוראן (סורת אל-כהף) רמז להר כמקום המפגש של משה עם מלומד בשם אל-ח׳דר, ועל כן הוא נחשב כמקום קדוש גם עבור מוסלמים.
אפשר להבין מדוע ההר הזה מסעיר את דמיונם של בני אדם מזה אלפי שנים. עם צוק חמש האצבעות בראשו הוא חריג מאוד בנוף ויושב בנקודה שממנה אפשר לצפות מצד אחד על הים הכספי ומישור החוף שלו, ומהצד שני על הרי הקווקז. זה יעד נהדר לטיולים ברגל, והטיפוס לראש ההר אינו קשה במיוחד ומשתלם ביותר.
בנקודה הגבוהה ביותר יושבים כמה גברים שמכינים תה ומחלקים תמרים ודברי מתיקה למטיילים ועולי הרגל. יש למעלה גם מסגד קטן, שבעיניי קצת מכער את הנוף, אבל רק קצת.
יעד נוסף בטיול הזה היה מרכז היידר אלייב שבבאקו (Heydər Əliyev Mərkəzi – אגב המילה ״מרקזי״, באזרבייג׳אנית וגם בטורקית, מקורה בערבית וממנה נולדה המילה העברית ״מרכז״ כלומר, הדמיון אינו מקרי), שקרוי על שמו של נשיא אזרבייג׳אן הקודם ואביו של הנשיא המכהן. התלבטתי אם לכתוב אודות המקום הזה משום שאני לא חש בנוח לנוכח פולחן האישיות שקיים באזרבייג׳אן סביב השושלת הנשיאותית הזאת. אגב, גם שדה התעופה הבינלאומי של באקו קרוי על שמו של היידר אלייב, כמו גם אתרים רבים נוספים, אם אתם רוצים לקבל מושג מה יקרה בארץ הקודש כאשר המנהיג העליון שלה יילך לעולמו.
מרכז אלייב תוכנן על ידי האדריכלית הבריטית-עיראקית עטורת הפרסים זאהא חדיד, והוקם בין השנים 2007 – 2012. זהו מתחם כנסים ותרבות גדול שמוכר בעיקר בשל סגנונו האדריכלי המיוחד – הבניין מעוצב כגל לבן המסמל קידמה והתפתחות, והוא כולו קווים מעוגלים. למעשה אין בבניין פינות או זוויות בכלל. לא נכנסנו פנימה – רוב התיירים המגיעים למקום מסתובבים בחוץ, מצלמים ומצטלמים.
שלוש שנים לאחר מותו של היידר אלייב חתם בנו אילהאם אלייב על הצו הנשיאותי המורה על בנייתו של המרכז לזכר אביו. נחמד מצדו. כשמדריכת הטיול סיפרה לנו את סיפורו של הבניין היא קצת הסתבכה בלשונה: ״כשאילהאם אלייב עלה לשלטון… סליחה, הוא לא עלה לשלטון, הוא נבחר, אנחנו בחרנו בו, באזרבייג׳אן אנחנו בוחרים את הנשיאים שלנו״. קצת ריחמתי עליה.
