עדכון חי, 28.04.2025, 09:30 / הנמל הימי הבינלאומי של באקו
מזה כ-28 שעות אני נמצא בנמל הימי הבינלאומי של באקו, סמוף לעיירה אלאט (Alat), כ-70 קילומטרים דרומית לעיר הבירה. מזה 18 שעות אני על המעבורת שאמורה לקחת אותי – ביחד עם עוד תרמילאית אחת וכמה עשרות נהגי משאיות ומשאיותיהם – אל מעבר לים הכספי, לקזחסטן. נכון לעכשיו אנחנו עדיין תקועים בנמל, מחכים שמזג האוויר יאפשר למעבורת לצאת לדרך. לפי הצוות והנהגים, שמכירים היטב את המסלול הזה, זה עלול לקחת אפילו עוד יומיים שלושה עד שנוכל להרים עוגן. וזה לגמרי נורמלי. רציתי slow travel – קיבלתי. אבל אני לא מתלונן, הייתי מוכן לזה. חוץ מזה, יש תא שינה עם מקלחת ושירותים צמודים ו-4 ארוחות ביום ב"קרוז" הזה, וכל עוד אנחנו על המעבורת, דואגים לכל מחסורנו.
24.04.2025
ביום השלישי שלי בבאקו יצאתי לראשונה מחוץ לעיר, לטיול בגובוסטן (Gobustan), כ-70 ק״מ דרומית לבאקו. שתי אטרקציות מרכזיות יש באיזור הזה: מערות עם ציורי קיר עתיקים, והרי געש בוציים (Mud Volcanoes). תכף נגיע אליהם.
נרשמתי בחוסר חשק מסוים לטיול מאורגן, משום שבסופו של חשבון זו הדרך הכי זולה לטייל במקומות האלה. בהיעדר תחבורה ציבורית, האפשרות היחידה להגיע לשמורות הטבע היא לקחת מונית צמודה שתלווה אותי כל היום או לשכור רכב. ובהיעדר שותפים לטיול, זה יכול להיות קצת יקר. אמנם עדיין זול מאוד בהשוואה למשל לגרמניה, אבל בכל זאת הוצאה משמעותית.
הטיול המאורגן עלה 10 אירו בלבד, לא כולל עלות הכניסה לשמורות. החסרון הוא כמובן הצורך להתאים את עצמי ללוח הזמנים של המארגנים. בשני האתרים המרכזיים שהיינו בהם הייתי יכול בלי בעיה לבלות עוד שעה-שעתיים לפחות. במקום זה הייתי צריך פעם אחר פעם להיענות לקריאותיו של המדריך לחזור לאוטובוס. אחת הבעיות בסיורים האלה היא שהמארגנים מנסים לדחוס לתוכם כמה שיותר אתרים כדי לתת לתיירים תחושה של תמורה לכסף. המחיר הוא שאין מספיק זמן כדי לשוטט קצת, להרהר ולספוג פנימה את הטבע ואת ההיסטוריה. בקיצור, אני מוצא את עצמי שוב ושוב בקונפליקט מסוים בין low budget לבין מה שמכונה slow travel. הפעם הלואו-באדג׳ט ניצח.
התחנה הראשונה היתה תופעת טבע המכונה ״הרי געש בוציים״. לפני שנגיע לתופעה עצמה, ראוי להתעכב על הדרך לשם. האוטובוס הביא אותנו עד לנקודה מסוימת שממנה, כך נאמר לנו מראש, ייקחו אותנו ברכבי שטח 4×4 אל הרי הגעש. עכשיו, כשאני שומע ״רכב שטח״ אני מדמיין ג׳יפ, אולי איזה באגי, כמו אלה שחיכו למבקרים בשמורת מטיראלה בגאורגיה. אבל אנחנו באזרבייג׳אן ורכבי השטח המדוברים היו בעיקר לאדה ניבה מתוצרת רוסיה. אמנם 4×4, אבל עם סטנדרטים בטיחותיים של… ובכן, ברית המועצות. והאמת, אני חושב שכלי הרכב הספציפיים האלה אכן יוצרו בברית המועצות. הרוסים בקבוצה שלנו לא ידעו את נפשם מרוב נוסטלגיה ומיהרו להצטלם ליד המכוניות. טוב, גם אני.
אפשר לזלזל, אבל הם לקחו אותנו ליעד – בטלטולים וקרקושים חזקים (ובלי חגורות בטיחות) – דרך שבילי עפר די מאתגרים. אם הייתי קשיש יותר בעשור או שניים ו/או אבא הייתי אומר עכשיו ש״פעם ידעו לייצר מכוניות!״.
הגענו לשמורה. הרי געש בוציים הם למעשה ביטוי אחר של תופעת ״ההר הבוער״ שתוארה בפוסט הקודם. אזרבייג׳אן עשירה כאמור בגז טבעי ובנפט. הגז, שכלוא מתחת לאדמה, נפלט או פורץ אל פני השטח דרך סדקים בסלע, תוך שהוא סוחב איתו כל מה שנקרה על דרכו: מים, אדמה, בוץ, לפעמים גם קצת נפט. התוצאה היא מעין הרי געש קטנטנים, שבמקום לבה נפלט מהם בוץ. הרי הגעש האלה כמובן קרים. מי הבוץ שבתוכם אמנם מבעבעים, אבל זו אינה רתיחה, אלא פשוט בועות של גז שעולות מבטן האדמה אל פני השטח.
התופעה מרתקת. כמו ההר הבוער, גם הרי הגעש הבוציים נותנים את התחושה שהקרקע מתחת לאזרבייג׳אן רוחשת פעילות מתמדת, כמו שוכן מתחתיה איזה יצור מיתולוגי ענק שאכל קצת יותר מדי ומתקשה לישון בשקט. לא מפתיע, שהדת הזורואסטרית, הסוגדת לאש, היתה כה נפוצה באזרבייג'אן (עד שהגיע האיסלאם) – תארו לעצמכם מה חשבו לעצמם הקדמונים שהגיעו לארץ הפראית הזאת, וגילו בה אש וגזים שפורצים מהאדמה ונחלי בוץ נפלטים מתוך לועות באדמה.
תופעת הרי הגעש הבוציים אינה ייחודית לאזרבייג׳אן, אבל היא נפוצה בה יותר מבכל מקום אחר בעולם. מתוך כ-1,000 הרי געש בוציים בעולם, חלקם אגב נמצאים על קרקעית הים, כ-500 נמצאים בשטחה של אזרבייג׳אן. באתר שבו ביקרנו יש כ-40 הרי געש בגדלים שונים. כאמור, בנסיבות אחרות הייתי נשאר שם שעה-שעתיים לפחות ובוחן את כולם, אבל לטיול המאורגן כללים משלו, ונקראנו לחזור ל״רכבי השטח״ כדי להמשיך ליעד הבא.
היעד הבא הוא שמורת גובוסטן, שנמצאת לא רחוק משם. גובוסטן היא יישוב קדום מאוד, שבו התגוררו בני אדם במערות כבר לפני יותר מ-20 אלף שנים. פירוש השם ״גובוסטן״ הוא ״מקום סלעי״, ואכן האתר נראה כמו הר שמישהו שפך עליו ערימה של סלעים ענקיים. המערות ששימשו למגורים הם למעשה נקיקים ומרווחים בין הסלעים. המקום אכן נראה אידיאלי למגורים, שכן הוא מוגן היטב על ידי הסלעים ויושב על הר נמוך שממנו אפשר להבחין מרחוק בכל מי שמתקרב. גולת הכותרת במקום הם ציורי קיר, שמתוארכים בין 3,000 ל-21,000 שנים, ומתארים בני אדם ובעלי חיים.
ציורי הקיר אמנם מעניינים, אבל האמת היא שצריך הרבה מאמץ כדי להבחין בפרטים. לרוב הם נראים כמו סדרה של חריטות וחריצים אקראיים בסלע. בעיניי, המקום פשוט יפהפה כמו שהוא, עם ערימת הסלעים העצומה שמכסה את ההר. גם פה יכולתי להישאר עוד שעה לפחות ולבחון את כל פינות האתר, אבל בעודי מצלם איזה חרדון שטייל שם על הסלעים, שמעתי את קןלו של המדריך קורא בשמי ומבקש ממני לחזור לאוטובוס.
את היום סיימנו בביקור במסגד ביבי-הייבאט (Bibi-Heybat), שבו קבור קרוב משפחה של מוחמד, ובמקדש אתשגה (Atashgah) – מקדש זורואסטרי, שבו היו בעבר לא פחות מ-28 נקודות בהן פרצה אש מהאדמה. המקדש הוקם באופן כזה שיכיל בתוכו את כל הלהבות הללו, כך שבכל חדר במקדש תהיה להבה, ובנוסף ישנן כמה נקודות בעירה בחצר הפנימי של המקדש. האש הטבעית במקום כבתה מזמן, והאש שבוערת שם היום מקורה בצנרת גז מודרנית.
בסופו של דבר יש גם יתרון מסוים לטיולים האלה, בכך שמספיקים לבקר תוך כמה שעות בכמה אתרים, כולם מעניינים מאוד.
בערב התקיים מפגש קאוצ׳סרפינג שארגן בחור מקומי בשם ראשיד. למפגש הגיעו בנוסף לתיירים גם כמה מקומיים. ישבנו במסעדה חביבה ביותר, ולמרות שלא הייתי רעב במיוחד, הסתקרנתי לטעום קצת מנות מקומיות. לידי ישב אנדי, בחור גרמני מבאיירוית שיצא גם הוא באמצע החיים (במקרה שלו בגיל 36) לטיול של שנה מסביב לעולם. למעשה הוא עושה באיראסיה מסלול דומה לשלי, רק שהוא קופץ ממקום למקום בטיסה. לא ננטור לו טינה על כך.
אנדי התקשה קצת לצלוח את התפריט העמוס, גם בגלל העייפות (הוא נחת בבאקו באותו היום), גם כי הוא צמחוני, ובעיקר כי להתרשמותי, הוא לא זיהה אף מנה בתפריט. בסוף הוא ביקש ממני פשוט להזמין בשביל שנינו, והודיע שהוא סומך עלי. הצלחתי לאתר כמה מנות ראשונות טבעוניות בתפריט והזמנתי. הכול היה מצוין, גם לפי אנדי.
ראשיד הגיע מוכן מראש למפגש, ואחרי שכולם אכלו הציע כמה משחקי חברה לצורך היכרות – גם אישית וגם כל אחד סיפר משהו על הארץ שממנה הוא או היא באו. אחד המשתתפים, אזרבייג׳אני בשם קמרון, סיפר שהוא עובד ב-ANAMA, הסוכנות האזרבייג׳אנית הלאומית לפינוי מוקשים, שתפקידה לנקות את איזורי הלחימה בנגורנו-קרבאך ממוקשים שפזורים שם. תפקידו הוא מתורגמן, שכן הצוותים בשטח מורכבים מבני לאומים שונים, ביניהם אגב ישראלי אחד ופלסטיני אחד. שאלתי את קמרון איפה מגישים קורות חיים.
25.04.2025
ביום המחרת לקחתי לי יום חופשי מטיולים והתמקמתי בבית קפה חביב וידידותי לטבעונים עם הלפטופ, עדכנתי את הבלוג ומיינתי את התמונות והסרטונים שלי. לאחר מכן עשיתי סיבוב נוסף בעיר העתיקה, צילמתי ועקבתי אחרי החתולים שמסתובבים ברחוב. תמיד מעניין לראות, איך בביקור נוסף במקום מסוים מתגלים דברים שלא ראיתי בסיור הקודם, או שדברים שראיתי קודם נראים כעת אחרת לגמרי. ובכל מקרה, כפי שכבר כתבתי, אחד היתרונות של לטייל לבד הוא האפשרות לעשות דברים בקצב שלי. ואם אני רוצה לשבת עכשיו על ספסל ולהשתעשע במשך חצי שעה עם החתולים שרובצים שם, אין שם אף אחד שידחק בי לקום כי ״צריך״ להמשיך בטיול.
בערב נפגשתי עם רשאדה, מקומית נוספת שהכרתי דרך קאוצ׳סרפינג. היא הציעה לבוא למרכז העיר, אבל התעקשתי לבוא לפרבר שבו היא גרה, כדי לראות את החיים מחוץ למרכז העמוס בתיירים ואטרקציות לתיירים.
היא עשתה לי סיבוב בשכונה, וגם לקחה אותי לשכונה סמוכה, שהיא, איך נאמר? פחות טובה. מסוג השכונות שמי שמנהל את העיר הזאת בוודאי לא היה רוצה שתיירים יבקרו בה. סוג של חצר אחורית מוזנחת. פה נזכרים שאזרבייג׳אן היא עדיין מדינה מתפתחת (מונח שתמיג מרגיש לי כמו יופמיזם) ושהעושר שלה לא מתחלק באופן שווה. מה שכן, חזיתות הבתים שפונות לכביש הראשי מטופחות ומסויידות כהלכה.
אני אוהב לסייר באיזורים לא-תיירותיים, אפילו אם הם לכאורה משעממים או לא-אסתטיים. זו לא רק הרומנטיקה הזאת של ״לראות איך אנשים באמת חיים כאן״, אלא עניין פשוט בהרבה: כל מקום שאני מבקר בו לראשונה הוא מעניין בעיניי. כל מקום חדש, שטרם הייתי בו, מלא בהמון דברים קטנים שעבורי הם חדשים, ולכן מרתקים ומעניינים. לדוגמה, אחד הדברים הראשונים שאני עושה כשאני מגיע לארץ חדשה הוא להיכנס לסופרמרקט, ולא בהכרח כדי לקנות מצרכים. אפשר ללמוד המון על ארץ מסוימת רק מהדברים שנמכרים או לא נמכרים בסופרמרקט.
העברתי עם רשאדה עוד כשעתיים על תה וריבה (באזרבייג׳אן אוכלים ריבה עם כפית לצד התה ובשום פנים ואופן לא מורחים אותה על לחם), ועשינו השוואות בין ישראל לאזרבייג׳אן. רשאדה, יותר מאחרים שפגשתי פה, הרגישה יותר בנוח למתוח ביקורת על השלטון ועל החברה באזרבייג׳אן. נשים הן אמיצות יותר, זה ידוע.
