עדכון חי, 13.06.2025, 23:00 / בישקק
אני נמצא מזה יומיים ומשהו בבישקק, בירת קירגיזסטן, אליה הגעתי מטאראז שבקזחסטן. אבל לפני שנגיע לבישקק, כמה רשמים מטאראז.
09.06.2025 – 11.06.2025 / טאראז
כמו טורקיסטן, גם על העיר טאראז שבקזחסטן לא שמעתי מעולם, אף על פי שמדובר בעיר השישית בגודלה בקזחסטן, המונה למעלה מ-400 אלף תושבים. בחרתי בה די באקראי, בעיקר כי היא נמצאת בדיוק באמצע הדרך בין טורקיסטן לבישקק, היעד הבא שלי. היות ולא רציתי לגמוע את כל 600 ומשהו הקילומטרים שבין טורקיסטן לבישקק – כולל מעבר גבול – ביום אחד, עצרתי בטאראז לשני לילות.
את הדרך לטאראז עשיתי גם כן ברכבת לילה, שיצאה ב-01:19 מטורקיסטן. בין טורקיסטן לטאראז מפרידים רק 300 קילומטרים. במכונית אפשר לעשות את הדרך הזאת ב-4-5 שעות, בעוד שרכבת הלילה מזדחלת לה במשך 8 שעות. אבל היא חוסכת לילה במלון. בכל אופן, זו היתה אחת הנסיעות הנעימות והנוחות שהיו לי ברכבת לילה עד כה, ואפילו הצלחתי לישון רוב הלילה.
לשמחתי התברר לי שטאראז גם היא עיר חשובה ועתיקה – לפחות 1,500 שנים של היסטוריה מתועדת, וכנראה לפחות עוד כמה מאות שנים של היסטוריה לא-מתועדת. לא נראה אמנם שהתיירים שוטפים אותה בהמוניהם – רובם כנראה מעדיפים את שימקנט (Shymkent), שנמצאת גם היא על הדרך מטורקיסטן – אבל גם לטאראז יש מה להציע, וחוץ מזה, אני לפעמים מעדיף ערים "רגילות", לא-תיירותיות, שמאפשרות לי לבחון מקרוב את חיי היומיום במקומות האלה בלי הסחות דעת. היות לא מצאתי בטאראז ולו הוסטל אחד, שכרתי דירה קטנה עם מטבח מצויד היטב שאיפשר לי סוף-סוף קצת לבשל לעצמי את ארוחות הערב.
חרף עתיקותה וחשיבותה ההיסטורית, טאראז היא עוד עיר מרכז-אסייתית בינונית-גדולה טיפוסית, הבנויה בסגנון הסובייטי המוכר בשילוב קצת עיטורים אוריינטליים. כמו במקרה של אוש וטורקיסטן, עתיקותה לא ניכרת לעין בעת שיטוט ברחוב. טאראז היתה גם היא עיר חשובה בימי הביניים ותחנת עצירה ומסחר על דרך המשי. כל זה נגמר כשהגיעו למקום הכובשים המונגוליים במאה ה-13 בראשות צ׳ינגיס חאן והחריבו אותה עד היסוד. מאוחר יותר חודשה ההתיישבות במקום אבל טאראז לא הצליחה מעולם לחדש את תפארתה מימי הביניים. כיום חשיבותה בעיקר בהיותה צומת תחבורה מרכזי, שעוברות בו רכבות נוסעים ומטען הממשיכות משם לכל רחבי קזחסטן, וכן לכיוון אוזבקיסטן וקירגיזסטן. בתקופה הסובייטית שונה שם העיר לז׳מבול, על שם המשורר הקזחי ז׳מבול ז׳באיולי, אך לאחר קבלת העצמאות של קזחסטן ב-1991 חזרה העיר לשמה ההיסטורי.
ביום שבו הגעתי לטאראז הסתובבתי בה כהרגלי ברגל עד שהתעייפתי. כאמור, רחובות העיר מעניינים רק אם אתם חובבי אדריכלות סובייטית חסרי תקנה כמוני. למחרת עשיתי את דרכי למוזיאון ההיסטורי ולפארק הארכאולוגי, שמרחיבים את היריעה וחושפים את ההיסטוריה הארוכה והעשירה של טאראז. המוזיאון הפתיע אותי. כל כך הפתיע, ששכחתי לצלם. הנסיון שלי עד כה עם מוזיאונים דומים באיזור – ראו עלילותיי בטשקנט – לימד אותי להנמיך ציפיות. המוזיאון בטאראז הפתיע כאמור לטובה: ארבעה חללים גדולים למדי שסוקרים את ההיסטוריה ואת התרבות החומרית באיזור, כולל היסטוריה טבעית – החלל הראשון כולל גם מוצגים גאולוגיים כגון מאובנים, מחצבים וכו׳. למרבה הצער, כל שלטי ההסבר הם בשתי שפות בלבד, רוסית וקזחית, מה שאילץ אותי לגייס למערכה את גוגל טרנסלייט, שעבד שם שעות נוספות.
משם הלכתי לפארק הארכאולוגי הסמוך. למעשה מדובר באתר חפירות פעיל, שהמבקרים יכולים להסתובב בו על גבי גשרי עץ, שמאפשרים לבחון אותו מקרוב מכל צדדיו. גם פה, שלטי ההסבר שמפוזרים במקום הם ברוסית וקזחית בלבד, אבל היות והם אינם רבים, המאמץ לפענח אותם לא גדול במיוחד.
בשטח הפארק הארכאולוגי יש גם מגדל תצפית, שמאפשר מבט פנורמי על כל העיר. בתצפית הזאת סוף סוף הבנתי משהו לגבי הערים האלה. כתבתי על כך בעבר: חלק מהערים שהייתי בהן, בעיקר בקזחסטן, הן ערים גדולות למדי. למשל אקטאו (300 אלף תושבים), ביינאו (60 אלף), טורקיסטן (225 אלף) וכמובן טאראז (430 אלף). עם זאת, הן עושות רושם של ערים קטנות בהרבה. זה נובע מהתפיסה הסובייקטיבית שלי: הערים האלה נראות בעיניים שלי כערים פרובינציאליות, עם מרכזים מסחריים מיושנים, בתי עסק עם מעוצבים בסגנון שהיה פופולרי בערי שדה בישראל בשנות ה-80 וה-90. גם ההזנחה הכללית, המדרכות העקומות והשבורות, וכמובן האבק, אוי האבק, מזכירים לי איזו עיירת פיתוח בנגב שמישהו שכח לתחזק מאז שנות ה-50. אבל בתצפית מהמגדל הבנתי פתאום עוד משהו: חרף גודלן – טאראז, למשל, היא בערך בגודל של תל אביב – אין בהן בכלל בנייה לגובה. אין מגדלי משרדים או בנייני מגורי רבי קומות. אין גורדי שחקים. בטאראז זה ניכר במיוחד: ממרומי המגדל, העיר נראית שטוחה לגמרי. האסוציאציה האישית שלי לערים גדולות היא מגדלים. וכשאלה אינם בנמצא, העיר "מרגישה" קטנה יותר מכפי שהיא.
בסופו של דבר אין סיבה להישאר בטאראז יותר מיומיים. לפחות התאפשר לי לנצל את המטבח בדירה ולבשל שתי ארוחות ערב רצופות – אירוע נדיר למדי. בבית אני מבשל כמעט מדי יום, ובטיול הזה אני רוב הזמן נאלץ לוותר על התענוג. יש לי בערך עוד חודש לטיול הזה, ואני קצת מצטער שהוא עומד להיגמר, אבל אני בהחלט שמח שאני חוזר בקרוב למטבח שלי, לסכין המשובחת שלי, למטחנת הקפה, לאייר-פרייר. במיוחד לאייר-פרייר. טוב נו, אם כמה שבועות של קופסאות שימורים ואוכל מרכז אסייתי משעמם (סליחה) גורמים לי להעריך את הדברים הקטנים בבית, אז כבר היה שווה.
