עדכון חי, 21.05.2025, 00:45 / דושנבה
אני נמצא מזה כמעט יומיים בדושנבה, בירת טג'יקיסטן, ואני מפרסם שני פוסטים בתוך יממה אחת, כי מחר בבוקר אני יוצא לטיול של כמה ימים, שבמהלכו לא אוכל כנראה לעדכן את הבלוג, ואני לא רוצה לצבור חובות כלפי הקוראים הנאמנים. לעלילותיי בדושנבה תצטרכו לחכות קצת, אבל אני כבר יכול לומר שהן לא מסעירות במיוחד, אז אל תעצרו את נשימתכם. אם אתם רוצים ממני המלצת-מסע, קבלו כבר עכשיו: אל תסעו לדושנבה.
ואחרי שהבהרנו את זה, הנה קצת מחוויות הימים הקודמים.
16-17.05.2025 / פאנג׳אקנט, ארטוץ'
יום לאחר שובנו משבעת האגמים, יצאנו אוסיאן, ויל ואני לטיול נוסף, הפעם לכיוון ארטוץ׳ (Artuch) המרוחקת יותר (כשעה וחצי נסיעה) מפאנג׳אקנט. הצטרפו אלינו ארבעה גרמנים צעירים, שני זוגות, שהגיעו יום קודם להוסטל – יולה, ליאה, סוון ועוד אחד שלא קלטתי את שמו אז נקרא לו מרטין – מאורגנים כמו חיילים עם ציוד קמפינג ואוכל לשהייה של שבוע לפחות בשטח. חשבתי שהתרמיל שלי כבד, עד שעזרתי לליאה להעמיס את התרמיל שלה על גבה.
ירדנו לכיוון השוק כדי לנסות למצוא מרשרוטקה שנוסעת לארטוץ׳, ולא כל כך מצאנו. כל אחד מהעוברים ושבים שדיברנו איתו שלח אותנו למקום אחר, ולכל אחד היתה תובנה שונה באשר למועד הנסיעה. לגרמנים כבר יצא עשן מהאוזניים, אבל אני השלמתי מזמן עם זה שאף אחד לא באמת יודע מאיפה לאיפה ומתי יוצאות המרשרוטקות. זה עיקרון אי-הוודאות של אמצעי התחבורה באסיה התיכונה – הן נוסעות ולא נוסעות בו-זמנית, וכולם בסדר עם זה (חוץ מהגרמנים). השיטה היא פשוט להסתובב במרכז העיר עד שמוצאים מרשרוטקה עם השלט הנכון עליה (בגלל זה, ילדים, חשוב לשנן את האלפבית הקירילי לפני שיוצאים לטיול במרכז אסיה!). בסוף נמצאה אחת. ניצלנו את כוח המיקוח האימתני של שבעה אנשים ובזבזנו דקות יקרות מחיינו כדי להוריד את מחיר הנסיעה ב-80 סנט תמימים (מ-4.30 אירו ל-3.50 אירו בערך) ויצאנו לדרך.
הנהג הוריד אותנו בלב הכפר ארטוץ׳, ומשם המשכנו כמה קילומטרים ברגל לעבר המלון ומחנה הבסיס ״ארטוץ׳ אלפלאגר (Alplager) מלון ומסעדה״ – תחנת היציאה הפופולרית (והיחידה) לטיולים באיזור. ככל שהתקדמנו, הגרמנים על תרמיליהם הכבדים השתרכו יותר ויותר מאחור עד שנותרנו רק שלושתנו. קצת לפני המלון חלפנו על פני בית חווה קטן. אישה צעירה יצאה מהבית, נופפה לנו מרחוק וסימנה לנו לבוא. היא הצביעה על הדיוואן שעמד בחוץ בצל והזמינה אותנו לשבת. תוך דקות נשלפו קנקן תה חם, לחם ויוגורט תוצרת בית והונחו לפנינו. נחנו שם כחצי שעה, שיחקנו עם הילדים והכלב, והמשכנו למלון. מאוחר יותר, כשסיפרנו על כך לגרמנים, הם הצטערו שלא נשארו צמודים אלינו ולא זכו להכנסת האורחים הזאת.
המיקום של המלון חלומי, בלב עמק יפהפה מוקף הרים תלולים, וכמה נחלים שזורמים בשטחו, אלא מה. כ-19 אירו ללילה עולה התענוג, כולל ארוחת בוקר. ארוחות נוספות בתשלום נוסף של 8.5 עד 12 אירו, תלוי באופציות. המקום יפה ומתוחזק היטב, הנוף מסביב עוצר נשימה והמחיר במונחים שלנו לא גבוה, אבל המלון משום מה לא מצא חן בעיניי, תיירותי מדי, מכוון למטיילים מסוג אחר, כאלה שמגיעים לשם ברכבי שטח יוקרתיים, כמו למשל מיודענו מוסא הביביסט, שגם הוא צץ במקום בלוויית נהגו הפרטי. לפחות תלוי שם דגל ישראל בחדר האוכל, לצד דגלים נוספים (כנראה של מדינות מהן הגיעו אורחי המלון לדורותיהם), ולא מצאתי דגל פלסטין, אז אני מניח שזה נצחון נוסף להסברה הישראלית. אולי אחרי הביקור של מוסא יוסיפו גם את הדגל הפלסטיני.
בדקתי את עניין ארוחת הערב. מנהל המלון שקיבל את פנינו אמר שהשף כבר ״יאלתר משהו״ בשבילי, אבל הוא נראה כמתקשה להבין את המשמעות המדויקת של ״טבעוני״. ויתרתי אפוא על ארוחת הערב והסתפקתי בקופסאות השימורים שהבאתי איתי. חוץ מזה הערב עבר די בנעימים, בין היתר בזכות העובדה שמוסא פרש מוקדם לחדרו וחסך מאיתנו את תובנותיו הגאופוליטיות.
למחרת יצאנו לכבוש את ההר, במטרה להגיע לאגם קוליקלון (Kulikalon) השוכן בגובה של 2,800 מטרים מעל פני הים, כ-700 מטרים מעל המלון, בסופו של מסלול שאורכו אמנם רק 5.2 קילומטרים, אבל כל מי מכם שסיים בית ספר יסודי יכול להסיק מהנתונים האלה שמדובר בעלייה תלולה למדי.
אוסיאן העדיפה לצאת לדרך כבר בשש בבוקר, עוד לפני ארוחת הבוקר, כדי להימנע מהחום וגם כדי לרדת מוקדם מספיק כדי לתפוס מרשרוטקה חזרה לפאנג׳אקנט (אם יש דבר אחד ודאי לגבי המרשרוטקות, הוא שהן לא נוסעות יותר אחרי 12 בצהרים). לדעתי היא גם העדיפה לעשות את המסלול המאתגר הזה שלא בלוויית שני הקשישים, ויל ואני.
אחרי ארוחת בוקר קלה, יצאנו ויל ואני לדרך. יולה וסוון יצאו קצת אחרינו. מסתבר שבינתיים שני הזוגות הגרמניים התפצלו, כנראה בשל חילוקי דעות באשר למסלול וללוח הזמנים, וליאה ומרטין יצאו לכיוון אחר כבר בערב הקודם. המסע התחיל בהליכה נמרצת וקלה למדי בעמק לאורך הנחל, ואני כבר התחלתי לדאוג: ככל שהולכים יותר במישור, כך העלייה בהמשך תהיה תלולה יותר. בדרך פגשנו פתאום את אוסיאן, שעשתה כבר את דרכה חזרה למחנה הבסיס. התפלאתי לראותה ושאלתי אם הצליחה להגיע כל כך מהר לאגם ולחזור. התברר שלא. היא הגיעה עד לפסגה הראשונה – נקודת תצפית שמסומנת במפה תחת השם היצירתי Great View, ונמצאת בגובה של כ-200 מטרים מעל המלון וקצת יותר ממחצית הדרך לאגם. בשלב הזה היא נשברה והחליטה לחזור. היא הזהירה אותנו שהעלייה לשם מאוד תלולה והירידה גם היא קשה מאוד.
אני יודע שיש לי נטייה להיכנס לפרטים קצת טרחניים (זה הבלוג שלי, מה תעשו לי), אז אשתדל לקצר: זו אכן עלייה קשה מאוד. אם על הטיול הקודם לשבעת האגמים כתבתי שזה לא היה ההייקינג הכי מאתגר בחיי, אז אני חושב שהמסע לקוליקלון מתברג בקלות לתוך השלישייה הראשונה (הכי קשה עד כה היה טיול שעשיתי באלפים האוסטריים לפני 200 שנה בערך, אבל אז הייתי בכושר של סוס מת וגם סחבתי עלי 30 קילוגרמים עודפים, ומשום מה החלטתי לצאת לטיול ההוא לבוש בג׳ינס ונעליים צבאיות כבדות).
איפשהו באמצע הטיפוס חוויתי נקודת שבירה ואמרתי לוויל, שיתכן וגם אני אפרוש לאחר שנגיע ל-Great View ואחזור למלון. הבנאדם צריך להקשיב לגופו. ויל כמעט התגלגל עד לעמק למטה מרוב הלם, ונראה מאוכזב מאוד, ואני החלטתי שקודם אגיע למעלה, ואז אראה. באחת העצירות למנוחה שעשינו במהלך העלייה הזאת, חלפה על פנינו קבוצת מטיילים, ואחרי שראיתי את הכרס של שניים מהגברים בקבוצה, ואת הזיעה המנצנצת על קרחותיהם, החלטתי שאם הם יכולים, גם אני יכול. חוץ מזה, אני הלא מטייל בחברת הולנדי בן 63 בגובה שני מטר, שבנוסף לכל המאסה הזאת סוחב גם הוא כרס בירה קטנה, אז יאללה, מספיק להתבכיין.
ובאמת, אחרי שהגענו ל-Great View (הנוף משם, אגב, אכן great) ונחנו כחצי שעה, הרגשתי שאני כשיר להמשיך. ההמשך כמובן לא היה פשוט או קל יותר – עד האגם יש עוד שתי עליות תלולות וארוכות לא פחות – אבל משהו בגישה שלי השתנה. הכול בראש כנראה.
חוץ מהקושי הפיזי, הייתי צריך להתמודד גם עם הרוח החופשית של ההולנדי המגודל. לא פעם ולא פעמיים הוא החליט לסמוך על האינסטינקטים שלו ולסטות על דעת עצמו מהשביל המסומן במפה לעבר איזה שביל עיזים צדדי שהסתיים במבוי סתום. כי כידוע, אינסטינקטים של הולנדי בהרים הם שווי ערך לאינסטינקטים של דג ברכבת התחתית. באחת הפעמים הוא פתאום נעלם לי וגיליתי אותו רק לאחר כמה דקות מורטות עצבים יושב בנחת על סלע 20 מטר מתחת לשביל המסומן, כשהוא ניסה לטפס חזרה לשביל, הוא החליק וכמעט נפל. נזפתי בו וביקשתי שלא יסטה מהמסלול בלי להגיד לי. לא רק כי אני דאגן, אלא כי אם יקרה לו משהו, הוא יישאר לשכב שם גם ימים בלי שאף אחד ימצא אותו.
הוא שאל אותי אם עשיתי הרבה מסעות בשטח בזמן השירות הצבאי שלי, ואמרתי לו שזה לא ניסיון צבאי, זה סתם הגיון בריא (אגב, התשובה היא לא). התקרית הזאת לא מנעה ממנו לעשות לי את התרגיל הזה עוד פעמיים-שלוש, אבל בשלב הזה כבר החלטתי שאני לא נותן לזה להפריע לי. יש לו מזל שאני מחבב אותו.
מה שעוד עוזר לצלוח את המסלול הוא הנוף, אוי, הנוף, שרק הולך ונעשה יפה ודרמטי יותר ככל שמתקדמים הלאה במעלה ההר. בנוסף, בחלקים גדולים מהדרך הולכים צמוד לנחל שוצף וצונן, ואפשר לעצור להתרעננות וגם להפסקות שתייה. למעשה, אין צורך בכלל לסחוב בקבוקי מים למסלול הזה – הטבע מספק לנו את הצורך הזה בשפע, והמים, מי הפשרת שלגים מההרים שסביבנו, קרים ונהדרים.
אחרי שלוש וחצי שעות של טיפוס מאומץ, עשינו זאת. הגענו לאגם. מיהרנו להחליף לבגד ים ולהיכנס למים. היינו היחידים שעשו זאת מכל המטיילים שהיו שם. נבצר מבינתי כיצד אפשר לטפס במשך שלוש וחצי שעות לאגם בגובה הזה, ובחום הזה, ולא לטבול במים. להפתעתי, המים היו פחות קרים מהמים באגם השביעי. ויל שלף תרמומטר מהתרמיל ומדד 12 מעלות צלזיוס. עדיין קר מאוד, אבל לא קור מהסוג שמבריח אותך בצווחות מהמים.
הנוף מסביב לאגם… עוצר נשימה? נפלא? מהמם? מרהיב? אני מרגיש שכבר שחקתי את שמות התואר האלה. מצדו השני של האגם מתנשאות פסגות סלעיות ומושלגות בגובה של 4,300 מטרים מעל פני הים, בערך 1,500 מטרים מעל גובה האגם. כמו חומה ענקית הם עומדים שם (הזכירו לי מאוד את החומה ההיא מ״משחקי הכס״), מספקים תפאורה מושלמת למים הכחולים של האגם.
לפי טיפ שקיבלתי מידידנו מוסא, הוא ולא אחר, הצעתי לוויל לצעוד מסביב לאגם, ולהגיע לנקודה שבה הנחל ממלא אותו. זה לא היה פשוט, אין ממש שביל שמוליך לשם ורוב הזמן צועדים על סלעים ואבנים, אבל אחרי הטיפוס המפרך לאגם זה כבר לא היה אתגר גדול מדי עבורנו. מצדו השני של האגם יש עוד דרך קצרה יחסית, כ-600 מטרים, עד שמגיעים למקום שבו כבר נח השלג (דאשתקד מן הסתם), אבל היא מאוד תלולה, אז ירדנו מהרעיון הזה. השלמנו את הקפת האגם, ומצאנו על ה״חוף״ את יולה וסוון, שבדיוק סיימו להקים שם את האוהל שלהם לחניית לילה. קצת קינאתי בהם על שיש להם את הציוד והאספקה כדי לחנות שם ולהמשיך ליהנות מהנוף הזה. טוב, אולי בטיול הבא.
התחלנו לצעוד חזרה לכיוון השביל, ונתקלנו בליאה ומרטין – הזוג הגרמני השני. קשקשנו גם איתם עוד כמה דקות והחלפנו חוויות, והתחלנו בצעידה למטה.
ההרים לא גבוהים יותר בדרך חזרה. זו עובדה פיזיקלית קשיחה. מי בכלל המציא את הביטוי הטיפשי הזה. הירידה מההר, כמו כל ירידה, היתה מהירה יותר. הדרך לאגם ארכה כ-3.5 שעות. הדרך חזרה: שעתיים וקצת.
ההרים אולי לא גבוהים יותר בדרך חזרה, אבל הם ללא ספק חלקלקים יותר. במהלך הירידה קל מאוד להחליק על האבנים שעל השביל התלול. ויל הצליח להשתטח שלוש פעמים על הישבן. אני רק פעם אחת. אז ניצחון מוחץ 3:1 להולנד בסיבוב הזה. אם לא בכדורגל, לפחות בזה הם מגלים עליונות על הגרמנים. ההחלקות אגב הסתיימו ללא פגע, למי שדאג.
כמה מאות מטרים לפני המלון, נופף לנו מרחוק איזה מקומי, שישב לפיקניק עם משפחה וחברים על שפת הנחל, וסימן לנו לבוא. כבר סיפרתי לא אחת על הכנסת האורחים המקומית, אבל אני לא מפסיק להתפעל ולהתרגש ממנה. הוא סימן לנו לשבת והורה לנו להתחיל לאכול ולשתות. אני עוד קצת היססתי (רגשי אשמה מערביים וכל זה), אבל תפסתי את עצמי רגע לפני שהוא נעלב, בצעתי לעצמי חתיכה גדולה מהלחם, לקחתי חופן דובדבנים (מקומיים, נהדרים) וביקשתי תה.
ויל, שמדבר קצת רוסית, שאל את מארחנו אם יוכל לארגן לנו טרמפ בתשלום לפאנג׳אקנט, או אפילו רק עד ארטוץ׳. הוא נראה קצת מוטרד. הוא אמר שהיה מעדיף לקחת אותנו בעצמו, וכעת הוא חש לא בנוח מכך שמישהו ירוויח כסף על חשבון האורחים שלו. בסוף נמצא טרמפ שלא בתשלום – אחד החברים לפיקניק נסע חזרה לארטוץ׳ והציע לקחת אותנו בארגז הטנדר שלו. לפני שיצאתי לטיול, אמרתי לעצמי לא להתפתות לשטויות כמו לנסוע בארגז האחורי של טנדר בדרכי עפר משובשות. אבל באותו רגע זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מה גם שהנהג עוד אסף בדרך טרמפיסטים מקומיים נוספים, כולל שתי נשים זקנות, אז אפשרתי לעצמי פשוט ליהנות מהנסיעה, שהיתה אחת הכיפיות בכל הטיול הזה.
מארטוץ׳ כבר לקחנו מונית חזרה לפאנג׳אקנט, וכך באו לסיומם ארבעה ימים מופלאים. את יום המחרת ביליתי במנוחה מוחלטת ובכתיבת שני הפוסטים האחרונים בבלוג. מחר אני ממשיך הלאה לדושנבה, עיר הבירה של טג׳יקיסטן.