14-15.05.2025 / הרי הפאן (Fann)
כשהקמתי את הבלוג הזה, כמה שבועות לפני שיצאתי לטיול, חיפשתי תמונה מתאימה כדי לעטר אותו. עשיתי אפוא את הדבר המתבקש, פניתי לבינה מלאכותית מחוללת תמונות וביקשתי אילוסטרציה ויזואלית למסע יבשתי במרכז אסיה. זה לקח קצת זמן ודרש כמה אופטימיזציות עד שהתקבלה תמונה שהניחה את דעתי. את התוצאה אתם יכולים לראות פה בראש הדף.
זו תמונה יפה בעיניי, ואפילו יש בה דמיון מסוים לנופים שראיתי, אבל היא בשום פנים ואופן לא מייצגת את מה שחוויתי בימים האחרונים בהרי הפאן (Fann) בטג׳יקיסטן. כבר מהרגע הראשון שהגעתי לפאנג׳אקנט לא יכולתי להסיר את העיניים מהמראה המרהיב של רכס ההרים התלולים שמקיף את העיר. על רקע העיר הענייה והמלוכלכת, הרכס נראה כאילו מישהו הציב שם מסך ירוק ענק והקרין עליו תמונה של הרים – הניגוד בין העיר, מעשה ידי אדם, ולא מהמוצלחים שבהם, לפלא הבריאה הזה הוא פשוט גדול מדי.
אחרי 48 שעות בפאנג׳קנט זכיתי סוף סוף לצאת להרים ולראות את הפלא מקרוב. יצאתי ביחד עם אוסיאן הצרפתייה ווויל ההולנדי לטיול של יומיים ב-Haft Kul, שם שפירושו בטג׳יקית הוא ״שבעה אגמים״, והוא תיאור מדויק של האיזור הזה. מי הפשרת שלגים שזורמים במורדות הרי הפאן נקווים בדרכם מטה בשבעה אגמים בגדלים שונים, שכל אחד מהם נמצא קצת יותר גבוה במעלה ההר מהאגם הקודם לו. הטופוגרפיה הזאת יוצרת מסלול טיול מרהיב בין ההרים, לאורך נחלים ומפלי מים יפהפיים, כאשר כל כמה קילומטרים של הליכה נגלה לעין האגם הבא.
מפאנג׳אקנט לקחנו מרשרוטקה (מונית שירות, למי שלא עקב אחר הבלוג עד כה) עד לכפר בשם שינג (Shing) שמרוחק כמה קילומטרים מהאגם הראשון. משם התחלנו בצעידה לכיוון האגם. כבר מהרגע הראשון הנוף עוצר נשימה. ההרים הסלעיים והתלולים, מנוקדים בירוק, עם הדרך שמתפתלת ביניהם, גרמו לי כל כמה דקות לשלוח יד אל המצלמה. הייתי צריך להחזיק את עצמי ולא לצלם יותר מדי, כי ידעתי שעוד מצפה לנו דרך ארוכה בתוך הנוף המרהיב הזה, ושהוא אפילו הולך ומשתפר בהמשך.
המסלול כולו הוא אמנם דרך עפר, אבל רחבה ונוחה מאוד להליכה. למעשה מדובר בכביש לא-סלול, שמיועד לכלי רכב מכל הסוגים (לאו דווקא 4×4), ואכן רוב המטיילים מעדיפים לעשות את המסלול הזה ברכב. לאורך כל הדרך חלפו על פנינו עשרות מכוניות, ואף לא תרמילאי אחד. זה גרם לנו כמובן לגאווה מיוחדת, וגם לתחושת בוז מסוימת כלפי ״התיירים העצלנים האלה״. הדרך כולה, מהכפר שינג ועד האגם השביעי היא כ-25 קילומטרים בעלייה מתונה מאוד. הדרך הנוחה הופכת את מסלול הטיול הזה למשתלם במיוחד. אני חושב שזה לא ההייקינג התובעני ביותר שעשיתי בחיי, אבל הוא ללא ספק היפה ביותר. כלומר, התשואה על המאמץ גבוהה במיוחד.
עוד לפני שהגענו לאגם הראשון ציפתה לנו הפתעה נעימה. חצינו בשעת צהריים את הכפר ראשנאי פויון (Rashnai Poyon) בדיוק בשעה שילדי הכפר חוזרים מבית הספר. אחד מהם, אודינאבק (Odinabek) בן ה-14, עצר לדבר איתנו (איך קוראים לכם, מאיפה אתם, קבוצת כדורגל מועדפת וכו׳), ואז ביקש מאיתנו ללכת אחריו לתוך הכפר. וויל ואוסיאן נראו קצת סקפטיים והעדיפו להמשיך, אבל אני מיד התחלתי ללכת בעקבותיו, והם נגררו אחרי. אודינאבק הוביל אותנו לביתו, והודיע לנשות הבית (סבתא, אמא, אחות וגיסה) שיש אורחים. הוזמנו לשבת על הדיוואן ותוך דקות השטיח שמולנו התמלא בכל טוב והתבקשנו להתחיל לאכול ולשתות. ככה העברנו כשעה וחצי עם משפחת חוריזוב המקסימה. כל המשפחה, ארבעה דורות, מתגוררת כמובן באותו הבית. בהמשך עשו לנו גם סיור בבית והציגו לנו את שני התינוקות – יוסוף בן כשנה, ועבדול-רחמן בן שלושה שבועות בלבד. התבקשנו מהתחלה לא לצלם בתוך הבית, אבל את התינוקות משום מה הורשנו לצלם, ולכן אלה התמונות היחידות מהביקור הזה. את הגברים – אביו ואחיו הגדול של אודינאבק – לא זכינו לראות. יש לציין שהמשפחה לא רצתה כסף ולא ניסתה למכור לנו שום דבר (קראתי על מקרים שבהם מטיילים פותו להיכנס לאיזה בית, קיבלו כיבוד ותה, ואז נפרשו בפניהם כל מיני חפצים למכירה – זה לא היה המקרה הזה). הכנסת אורחים לשמה. זה גרם לשלושתנו לתהות למה המסורת הזאת לא קיימת במערב. אני מקווה לחזור אליכם בהמשך עם התשובה.
אחרי שתדלקנו ונחנו, הורשינו להמשיך בדרכנו. נפרדנו ממשפחת חוריזוב והמשכנו הלאה. תוך זמן קצר הגענו לאגם הראשון ומשם המשכנו הלאה לשני, השלישי והרביעי. אין טעם לתאר – פשוט תתבוננו בתמונות.
וידוי קטן: בין האגם הראשון לשני "רימינו" קצת. עצר לידינו רכב שטח עתיק, כנראה עוד מתקופת ברית המועצות (מי שמבין בזה, מוזמן להגיב פה למטה), עם שני פועלים שעובדים באיזור על מערכת אספקת המים, שהציעו לנו לנסוע איתם קטע מהדרך בארגז האחורי של הטנדר. כמובן שקפצנו מיד לרכב, שלקח אותנו 1-2 קילומטר במעלה הדרך, עד לפני האגם השני.
כמובן שלא עשינו את כל האגמים ביום אחד. אחרי האגם הרביעי, כ-16 קילומטרים וכ-4 שעות הליכה (פלוס עצירה ארוכה אצל משפחת חוריזוב, מינוס הטרמפ), עצרנו בבית הארחה קטן בכפר פאדרוד (Padrud), שנמצא בדיוק בין האגם הרביעי לחמישי. כ-750 איש מתגוררים בכפר הזה, שניצב שם כבר כ-400 שנה. באמצע הכפר זורם נחל שוצף, ובית ההארחה ממוקם ממש בצמוד אליו. אני לעולם לא אתרגל למראה הזה, של בית הניצב בטבעיות ממש על גדת הנחל, כאשר בכל רגע נתון, יום ולילה, נשמע ברקע רחש המים השוצפים. כשחושבים על זה, אין דבר טבעי יותר לאדם מלהתיישב סמוך למקור מים. בני אדם עשו זאת תמיד לאורך ההיסטוריה. רק בעת המודרנית, שבה אפשר להוביל מים למרחקים גדולים, ההתיישבות צמוד למקור מים חיים הפכה לפריבילגיה שעולה הרבה מאוד כסף, הרבה מעבר להישג ידו של האדם הממוצע.
בתי הכפר, וגם בתי הכפרים האחרים באיזור, בנויים ברובם עדיין מחימר מעורבב בקש, אבנים טבעיות ועץ, וקצת לבנים מודרניות. פה ושם נעשה שימוש בפח או באזבסט. בגדול, הבתים בנויים ממה שהסביבה מספקת לצד חומרים מודרניים זולים וברי השגה. המודרנה כמובן לא פסחה לגמרי על הכפרים – כולם מחוברים לחשמל, יש מים זורמים (שנשאבים כמובן מהנחלים הסמוכים) ומערכת ביוב, וגם אינטרנט (סלולרי). על חלק מהבתים מוצבות צלחות לווין. לתושבים יש מכוניות, חלקן אפילו לא מאוד ישנות. למשפחה שמנהלת את בית ההארחה יש אפילו שתיים: טויוטה לנד קרוזר ומרצדס ישנה, שבאירופה יתכן והיתה עולה הון כרכב אספנות. בנוסף יש בכפר מרפאה קטנה ושתי חנויות מכולת.
לאורך כל המסלול ניתן לראות את קווי המתח הגבוה שמובילים חשמל לכפרים, ואני שאלתי את המארח שלנו מדוע לא משתמשים שם בנחל כדי להקים תחנת כוח הידרו-אלקטרית – נראה לי לא רק ידידותי יותר לסביבה, אלא גם פרקטי יותר. על כך שמענו ממנו סיפור קצר ומעצבן. לפני כ-50 שנה הגיעה למקום משלחת של גיאולוגים סובייטים כדי לבצע מחקר כלשהו באיזור. הם הקימו מחנה לא רחוק מהכפר, בנו לידו תחנת כוח הידרו-אלקטרית כדי לספק לו חשמל, וחיברו אליה גם את הכפר. לאחר כמה שנים הם עזבו, פירקו את המחנה וגם את תחנת הכוח, והותירו את הכפר ללא חשמל. רק כמה שנים מאוחר יותר חובר הכפר לחשמל באמצעות קווי המתח. הוספתי את הסיפור הזה לאוסף הסיפורים שלי על נפלאותיה של ברית המועצות.
בית ההארחה מנוהל על ידי משפחת טואיצ׳י (Tuichi), האם זוהירה (Zohira) האב טואיצ׳יקול (Tuichikul), הבת גולסום (Gullsum) ובו זוגה שאת שמו לא קלטתי, והבן מוחמד. זוהירה היא ללא ספק הדמות הדומיננטית בעסק המשפחתי הזה. כל חייה עבדה כרופאה מיילדת, וכעת מקדישה את זמנה לבית ההארחה, אף על פי שהיא טוענת שהיא משתדלת לא להתערב ולתת לילדים לעשות את העבודה.
בבית ההארחה פגשנו אורח מפתיע: מוסא, פלסטיני משכם, שעשה (לפי עדותו) לא מעט כסף באיחוד האמירויות, וכעת מבלה את שנות הפרישה שלו בכתיבת ספרים וטיולים ברחבי העולם. הוא שכר לעצמו רכב ונהג פרטי ומסתובב ברחבי טג׳יקיסטן (תיירים עצלנים וכו׳ כאמור). כשישבנו לארוחת ערב, חרף מחאותיי, התעקש מוסא לנהל דיון (אם אפשר לקרוא לזה דיון, שכן רק הוא דיבר רוב הזמן) על הנושא המרגש ״המצב במזרח התיכון״, כי באמת תהיתי מה חסר לי כדי להשלים את התמונה הפסטורלית של הנחל המפכה בלב הצמחייה הירוקה למורדות הרי טג׳יקיסטן הקסומים.
הסיטואציה נהייתה מופרכת אף יותר, כשמתוך המלל האינסופי שבקע מפיו של מוסא כמו מים מסלע, התברר שהאיש מעריץ את ראש הממשלה נתניהו – למעשה ביביסט על-מלא עם מבטא ערבי – וביטויי ההערכה שלו למנהיג העליון גרמו לי אי-נוחות קשה. אמרתי לו שאם המושחת כל כך מוערך בפלסטין, שייקחו אותו אליהם. טוב נו, האמת שלא הייתי מאחל את העונש הזה גם לגרועים באויביי. ייאמר לזכותו שלצד ביטויי ההערכה הוא לא חסך ביקורת מההנהגה הישראלית והפלסטינית כאחד, ובין חלק מהאמירות התמוהות שלו היו גם כמה דברי טעם.
עוד ייאמר לזכותו של מוסא, שתפיסת עולמו מאוד גלובליסטית – הוא לא מייחס חשיבות למוצא, אזרחות, זהות או דת, ומבחינתו בני אדם פשוט צריכים ללמוד לחיות ביחד, בלי לייחס חשיבות ל״חתיכת הנייר הזאת״ שנקראת דרכון. לא בטוח שזו התפיסה הרווחת, בפלסטין או בישראל. כך או כך, השיחה הזאת התחילה להעיק עלי, ועל כן פרשתי מוקדם לחדרי.
למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, יצאנו שוב לדרכנו, לתור את שלושת האגמים הנותרים. האגם החמישי קטן מאוד, אבל השישי והשביעי הם הגדולים ביותר מבין כל השבעה. מהאגם השישי, הדרך גם נהיית מאתגרת יותר, ואת המקטע האחרון ניתן לעבור רק ברגל או ברכב שטח. באגם השביעי החלטנו ויל ואני להיכנס לטבילה. האגם מצוי בגובה של 2,400 מטרים, והמים כה קרים, שאני לפחות לא הצלחתי לשהות בהם יותר מ-20-30 שניות, תוך שהם סוחטים ממני צווחות בלתי נשלטות ובטונים שלא ידעתי שאני יכול להגיע אליהם.
לאחר שטבלנו ונחנו, הגיע הזמן לחזור. באמת שהתכוונו לעשות את הדרך חזרה לפאדרוד ברגל, אבל שוב ושוב עצרו לידנו מכוניות והוצע לנו טרמפ. בפעם השלישית שהוצע לנו טרמפ נשברנו ועלינו לאוטו. מסתבר שנפלנו על השניים היחידים באיזור שאינם תיירים – שני עובדים של חברת הסלולר המקומית, שיצאו לשטח כדי לבצע מדידות של קליטה סלולרית בהרים. יש לציין, אגב, שלחברת הסלולר הגדולה בטג'יקיסטן, TCELL, יש כיסוי לא רע גם באיזורים ההרריים השוממים (ה-eSIM שלי, שמחובר דרך חברה אחרת, לא עובד שם), והיא גם אחראית לכך שבכל הכפרים באיזור, שאינם מחוברים לשום רשת תקשורת קווית, יש אינטרנט. הנסיעה היתה מעניינת, כי התאפשר לנו להכיר צד נוסף של טג'יקיסטן, שבדרך כלל קצת שקוף עבורנו התיירים. עם זאת, הנסיעה הלא-ארוכה היתה גם קצת מלחיצה, כיוון שהנהג, שנראה היה שהוא נוהג באיזור הזה בפעם הראשונה, צילם בווידאו את הנוף עם הטלפון לאורך כמעט כל הנסיעה, וזה כשאנחנו נוסעים על כביש לא סלול שמצדו האחד תהום עמוקה לאורך רוב הדרך.
בכלל, הרגלי הנהיגה פה ובמדינות השכנות מחפירים. הולכי רגל חייבים להיות אגרסיביים ואסרטיביים ולהתפרץ לכביש כדי לגרום למכוניות החולפות לעצור – גם מול מעבר חצייה. אף אחד לא חוגר חגורת בטיחות, ובהרבה מכוניות אין בכלל חגורות בטיחות במושב האחורי. תוך כדי הנסיעה הנהגים מדברים בטלפון ומסתמסים, וגם צופרים בלי הפסקה. עוד מנהג משובב נפש הוא לפתוח את הדלת בזמן עצירה ברמזור ולשחרר יריקה עסיסית על הכביש. אני מצטער, אבל גם לרלטיביזם התרבותי המאוד סובלני ונדיב שלי יש גבול.
העברנו עוד ערב בחברתו של מוסא, שהפעם היה קצת פחות דברני, תודה לאל, ולמחרת בבוקר קיבלנו הסעה במרצדס הישנה חזרה לפאנג'אקנט. למחרת כבר יצאנו לטיול נוסף, לא פחות יפהפה, אבל על כך בפוסט הבא.
