גשם יורד כמעט בלי הפסקה בטרבזון בערך מאז שהגעתי לכאן. האפשרויות לטיול רגלי מוגבלות, ובכל זאת הצלחתי לתפוס הפוגה של כמה שעות בגשם כדי לתור את העיר.
דבר ראשון שמתי פעמיי לחוף הים, מה שהתברר כמשימה לא פשוטה בכלל. לטרבזון יש נתוני פתיחה טובים: מצד אחד רכס הרים, מהצד השני חוף ים, בדומה לכמה ערים אטרקטיביות אחרות בעולם כמו ריו דה ז׳ניירו, אנטליה, גנואה, סן סבסטיאן, הונולולו, קייפטאון וגם חיפה אם מתעקשים. אבל טרבזון נראית כמתעלמת מהחוף שלה, ומפנה לו את הגב. אין אמנם בנייה בטווח של כמה מאות מטרים מהחוף, שזה מצוין, אבל השטח בין העיר לים מלא בעיקר בחניונים, תחנת אוטובוסים גדולה, ובעיקר כביש ראשי שחוצץ בין העיר לחוף הים שלה. כדי להגיע לטיילת – המצוינת והמטופחת – שנמתחת לאורך קו החוף, הייתי צריך לחצות כמה כבישים וגשר אחד שעובר מעל הכביש הראשי.
בשיטוט לאורך הטיילת לא ראיתי כמעט נפש חיה. ברור, זה אמצע היום באמצע השבוע, הטמפרטורות סביב ה-7 מעלות, רוח חזקה נושבת וענני גשם כבדים תלויים מלמעלה – לא בדיוק התנאים האידיאליים לטיול או ג׳וגינג לאורך הטיילת.
הבדידות הזאת על חוף הים השחור נראתה לי סמלית למדי. באופן כללי הרגשתי בטרבזון כמו התייר היחיד בעיר, וכפי שנודע לי לאחר מכן, יתכן וזה לא רחוק מהמציאות. כשתכננתי את הטיול והחלטתי לעצור כאן, ההנחה המוקדמת שלי היתה שמדובר ביעד תיירותי או עיירת נופש. נכון, זו לא אנטליה או איזמיר, גם לא באטומי שבגאורגיה, שרחוקה מכאן שלוש שעות נסיעה, אבל כאמור, נתוני הפתיחה שהוזכרו לעיל מעידים על פוטנציאל.
יתכן וזו העונה. אולי בקיץ מגיעים יותר תיירים. החנויות והדוכנים במרכז העיר ובשוק נראים כמשוועים להם, אבל ככלל, העיר לא נראית כפונה לתיירים. אמנם ניכרת השקעה מסוימת בתשתיות, אבל אין תפריטים או שלטים באנגלית, והסוחרים בשוק לא יוצאים מגדרם כדי לנסות למשוך אליהם את התייר היחיד בעיר – חוץ מקריאת ״חביבי, קבב?״ אחת, אף אחד לא ניסה לעניין אותי בסחורה. הסוחרים בשוק הטורקי בברלין מתאמצים יותר.
בערב, בניסיון להפיג קצת את הבדידות הלכתי למועדון שסמוך למלון, שהתקיימה בו הופעה של שתי להקות מקומיות. בערך חצי שעה עמדתי שם לבד, לגמתי בירה והאזנתי למוסיקה, עד ששני צעירים – אמרה(Emre) ומוזאפר (Muzaffer) שמותיהם – הבחינו בי והזמינו אותי להצטרף לשולחן שלהם. מהשיחה איתם עלה שאכן לא מגיעים הרבה תיירים לטרבזון, בוודאי לא מחוץ לארץ. הם התרגשו מנוכחותי, הציגו אותי בפני חבריהם, והמטירו עלי שאלות על גרמניה (מוזאפר היה אובססיבי במיוחד לגבי מועדון הכדורגל של דורטמונד). השאלה המעניינת ביותר, אך גם הבעייתית-משהו, היתה מה דעתי על הטורקים בגרמניה. איך אני אמור להשיב על זה? עניתי חצי בצחוק שאני מעדיף אותם על פני הגרמנים (סליחה מחבריי הגרמנים). הם צחקו, ואמרו לי שהם לא אוהבים את הטורקים שחיים בחו״ל כי הם תומכים בארדואן. אופס. הצלחתי להעביר שבוע וחצי בטורקיה בלי לשמוע את השם הזה. חשתי שהשיחה הולכת לכיוון בעייתי ומיהרתי להטות אותה לכיוון אחר, דורטמונד למשל, או כמה הצ׳י-קופטה בטורקיה הרבה יותר טעים מזה שבברלין. אבל השם המפורש עלה שוב ושוב בשיחה – הם התעקשו לדעת מה דעתי על הנשיא הנצחי שלהם, ואני נשמעתי להנחיות משרד החוץ הגרמני והתעקשתי לא לענות על השאלה הזאת.
הם עצמם דיברו בחופשיות על סלידתם הרבה מהשלטון, עד שחשתי צורך בלתי נשלט להתבונן לצדדים ולוודא שאף אחד לא מאזין לשיחה. אחד מהם ציין שהם, צעירים בשנות ה-20 לחייהם, לא הכירו מעולם שלטון אחר, אבל דווקא בגלל זה הם משתוקקים למשהו חדש ומעודכן יותר, שידבר אליהם בשפה שלהם. מעניין, הפרשנים שאני שומע וקורא בגרמניה אומרים שהצעירים האלה, שאינם מכירים שלטון אחר, גם לא מסוגלים לדמיין שלטון אחר, ושזו בדיוק הבעיה. אולי הם צריכים לנסוע לטרבזון ולדבר עם הצעירים שם. לא בטוח שכישורי הדמיון של בני 20 פלוס הם הבעיה.
כאמור, הנוכחות שלי שם היתה סוג של אטרקציה עבורם. הבנתי מהם, שאין להם כמעט מגע עם זרים. זה הפתיע אותי. מדובר בצעירים מעודכנים, סטודנטים במדינה מודרנית, לא באיזה שבט נידח ביערות הגשם בברזיל (ואפילו אלה פוגשים תיירים לפעמים).
הם גם לא יוצאים כמעט מטורקיה. גם איסטנבול היא מבחינתם כמעט חוץ לארץ. האינפלציה והמצב הכלכלי הקשה, שעלו כמה פעמים במהלך השיחה, לא מאפשר זאת. גם היציאה למועדון היא הוצאה לא קטנה עבורם. חצי ליטר בירה בבר עולה בערך 4 אירו, מחיר סביר ונורמלי עבורי, כמעט מותרות עבורם.
מחר, מוקדם בבוקר, אני עולה על האוטובוס ליעד הבא. הרגשות מעורבים. יש לי תחושה שהייתי יכול לבלות בטורקיה עוד הרבה זמן. אולי לא מפתיע שכל כך הרבה ישראלים נוסעים לטורקיה כל שנה, גם בתקופות של מתיחות פוליטית (אם כי כנראה לא לטרבזון). אלה לא רק הריזורטים עם הכול-כלול באנטליה או בבודרום – אנחנו, שמרגישים לפעמים חצויים בין המערב למזרח, כנראה חשים פה בנוח, בתוך קלחת התרבויות והזהויות הזאת, שמזכירה את המולדת, אבל לא בדיוק. הכול מאוד מוכר ועם זאת שונה לחלוטין. אפשר להסתדר פה ולהרגיש בנוח, אבל יש פה גם המון מה לגלות ולחוות. בטח עוד אחזור בעתיד.
