סין, שהפכה ליעד נסיעות קבוע ולבית השני שלי, היא עבורי לא רק מסע גיאוגרפי, אלא בעיקר תרבותי ורגשי. אפשר לבלות כמה גלגולי חיים בסין ועדיין לא לראות או להבין את כולה, אבל הנסיון לעשות זאת משתלם במיוחד.
טיול סוף שבוע בהרי יאנדאנגשאן, הרחק מהמסלולים הרגילים של התיירים המערביים בסין, זימן לי את שובה של ״הבהייה האסייתית״ החודרת, מפגשים בלתי-אמצעיים עם מקומיים, כולל דיאלוגים ראשונים בסינית (בערך), שיחה מלחיצה עם פרופסור לפילוסופיה, ומקדש זן עם הכנסת אורחים כה נדיבה, שכמעט החלטתי להישאר בו לכמה שנים.
טיול שבת שכולל את המפל הגבוה בסין, אקרובטיקה על כבל בין מצוקים, וטיפוס בלתי נגמר על גבי אלפי מדרגות בדרך לנוף חלומי. בין לבין אני מוצא כמה טיעונים לזכות פיתוח היתר של שמורות הטבע הסיניות.
ביקור ראשון בבייג׳ינג ובעיר האסורה וביקור שני בחומה הסינית הגדולה שמתגלה, ובכן, כחומה מאוד גדולה. בין מציאת זווית צילום מושלמת, הידחקות בין אלפי מבקרים נוספים והתפעלות מהפלאים הארכיטקטוניים האלה, אני תוהה ביני לבין עצמי למה בעצם חשוב לי כל כך לבקר במקומות האלה.
להיות טבעוני בסין? נשמע כמו משימה בלתי אפשרית במדינה שבה אוכל הוא כמעט דת, בשר מסמל שפע והצלחה, ורוטב דגים עלול להסתתר גם במנה שנראית צמחונית לחלוטין. אז איך בכלל מסתדרים שם טבעונים? בפוסט הזה אני מנסה להסביר את ההקשרים התרבותיים, הדתיים וההיסטוריים של צמחונות בסין, ולשתף מחוויותיי האישיות כמטייל טבעוני: ממקדשים בודהיסטיים ומסעדות הוטפוט ועד אטריות אינסטנט בתחנות רכבת נידחות.