עדכון חי: 21.04.2025 / טביליסי
אני נמצא כרגע בנמל התעופה של טביליסי, ממתין לטיסה לבאקו, אזרבייג׳אן. רגע, טיסה? מה קורה פה? לא אמרת שאתה נוסע רק בדרך היבשה? ובכן, לצערי החיים, והמשטר באזרבייג׳אן, חזקים מאיתנו. ממשלת אזרבייג׳אן סגרה את גבולותיה הקרקעיים של המדינה עם פרוץ מגפת הקורונה ולא פתחה אותם מאז. ניתן לצאת מהמדינה בדרך היבשה, אבל הכניסה אפשרית רק בטיסה. הנימוק הרשמי כיום הוא בטחוני (או, הנה שפה שישראלים מבינים היטב), כי ידוע לכולם שטרוריסטים נוהגים להסתנן למדינה דרך מעברי גבול מאובטחים ומאויישים בעשרות שוטרים (מקווה שאתם מזהים את הטון האירוני). בכל אופן, לאזרבייג'אן חוקים משלה, ואין לנו ברירה אלא לקבלם.
ברשת מסתובבות שמועות שבעלי דרכונים זרים כן רשאים להיכנס בדרך היבשה, במעבר ״הגשר האדום״, אבל לשמחתי לא הייתי צריך לבדוק את זה בעצמי: שלושת האיטלקים שפגשתי בטרבזון ניסו את זה לפני כמה ימים והשוטרים במקום הורו להם להסתובב ולחזור למקום שממנו הגיעו. הם אפילו הלכו לשגרירות אזרבייג׳אן בטביליסי, ושם נאמר להם שישכחו מזה וייקחו טיסה. הם החליטו להעניש את אזרבייג׳אן ולטוס ישירות לאוזבקיסטן. חרף סלידתי מהמשטר, אני לא מוותר על הארץ ועל אנשיה.
לפי דיווחים נוספים, קו הרכבת טביליסי-באקו אמור לחדש את פעילותו ב-1 במאי (הממשלה האזרית לא אישרה ולא הכחישה), אבל אין לי זמן לחכות עד אז בשביל ״אולי״.
ועד שננחת בבאקו, הנה עוד מעלילותיי בגאורגיה.
17.04.2025 / טביליסי, גורי, אופליסציכה
בערב הראשון שלי בטביליסי הכרתי דרך קאוצ׳סרפינג מטיילת ספרדייה בשם בלן (Belen). סיכמנו לצאת יחד לטיול מחוץ לעיר, וכך מצאנו את עצמנו בבוקר למחרת דחוסים בתוך מרשרוטקה (מונית שירות) בדרכנו לגורי (Gori), עיר הולדתו של אחד, יוזף ג׳וגשווילי, הידוע יותר בשם יוזף ויסריינוביץ סטלין. עוד נגיע אליו בהמשך.
הצטרפו אלינו גם חואקין, מטייל ספרדי שבלן הכירה בהוסטל שבו התגוררה, וקווין, אמריקאי ממוצא מקסיקני, שהשניים הכירו באחד מטיוליהם הקודמים. נסענו במרשרוטקה לגורי, כדי לצאת משם לטיול באופליסציכה (Uplisziche), שם שלעולם לא אצליח להגות כהלכה. מצאנו נהג מונית שהסכים לקחת אותנו לשם ולחכות עד שנסיים את הטיול, תמורת 60 לארי (20 אירו), שתפחו בהמשך ל-100 כי הביקור התארך מעבר למתוכנן.
אופליסציכה היא יישוב קדום, שכולו מערכת מערות מעשי ידי אדם שחצובות בסלע. בני אדם התיישבו שם לראשונה כבר לפני כ-3000 שנה, והמקום היה מיושב ברציפות עד המאה ה-13, אז הוחרב בידי הכובשים המונגולים ומאז לא חזר יותר לשמש כמקום יישוב. התנאים הטופוגרפיים והמיקום של אופליסציכה הופכים אותה לאטרקטיבית במיוחד ליישוב: היא בנויה למעשה על ובתוך צוק נישא שקל להגן עליו וקשה לכבוש אותו, נהר המטקווארי זורם לצדה, והיא נמצאת בצומת של דרכי מסחר וצבא.
בשיא חיו באופליסציכה כ-20 אלף איש בכ-700 מערות שמחוברות ביניהן באמצעות מערכת מנהרות, תעלות ומדרגות – כולן חצובות בסלע. עבודת החציבה כל כך יסודית ומדויקת, עד שבמערות הקדומות יותר לא ניתן בכלל להבחין בסימני חציבה. הסתובבנו שם כשעתיים, והיה קשה לעזוב את המקום הקסום הזה – לא רק האתר הארכיאולוגי מרתק ומזמין להתנחל בו לכמה שעות לפחות, גם הנוף למעלה משגע.
חזרנו לגורי. אני כבר הייתי מוכן לחזור משם לטביליסי – קניתי כרטיס למשחק כדורגל בערב, ורציתי לחזור מוקדם מספיק כדי לנוח קצת לפני כן. אבל חואקין רצה מאוד ללכת למוזיאון סטלין שבגורי. זה הזכיר לי, למה בדרך כלל אני מעדיף לטייל לבד – ככה אני לא צריך להתחשב ברצונותיהם המשונים של אחרים.
הגענו למוזיאון, וקווין ואני החלטנו שלא להיכנס ולחכות לשניים האחרים בחוץ. דעתי לא נוחה מהמוזיאון הזה. יש בהחלט סיבות טובות לתעד את סטלין והקריירה שלו במוזיאון, אבל לטעמי, המוזיאון המסוים הזה, עם הפסל הגדול של האיש בחזית, נמצא על איזה גבול לא-בריא שבין מוזיאון למקדש. אתם מתארים לעצמכם ״מוזיאון היטלר״ בגרמניה? כשנכנסנו למבואה, נכנסה לשם קבוצה מאורגנת של תיירים דוברי רוסית, וכמה מהם, המבוגרים יותר, נראו קצת נלהבים מדי – אישה מבוגרת אחת, מלווה בבתה, ביקשה מהבת לצלם אותה ליד כל פסל ותמונה של סטלין שהיו שם.
עבור רבים בגאורגיה, בעיקר מהדור המבוגר יותר, סטלין עדיין נחשב לגיבור לאומי. על דבר אחד אין ויכוח: הוא ללא תחרות האיש הכי חשוב ומשפיע שאי פעם יצא מגאורגיה. זה מתחבר לנושא שהזכרתי בפוסט קודם – הכמיהה הגדולה של הגאורגים להכרה, והאזכור המתמיד של סמלים לאומיים. אני רק לא חושב שיוזף סטלין הוא הדמות הנכונה להזדהות איתה.
ובכל זאת, בסוף נכנסתי למוזיאון/מקדש. הסקרנות היתה גדולה מדי. כשבלן יצאה מחלל התצוגה, היא נתנה לי את הכרטיס שלה, שהסתבר כי כלל לא נבדק בכניסה. אז נכנסתי, אבל לפחות לא שילמתי.
אי-הנוחות שלי רק התחזקה בתוך חלל התצוגה. התצוגה מסודרת באופן כרונולוגי ומספרת את סיפור חייו האישיים ופועלו הפוליטי של סטלין. יש בה תיעודים מצולמים לצד חפצים אישיים שלו, ויותר מדי פסלים, תמונות שמן, הדפסים, רישומים, שטיחים ארוגים עם קלסתרונו עליהם ועוד כהנה וכהנה יצירות אמנות עם פרצופו עליהן – ממש 50 גוונים של סטלין. השיא היה בחלל שמתעד את מותו – שם כבר אפשר להוריד את ה"מוזיאון" ואת הקו הנטוי ב"מוזיאון/מקדש". חפשו בגלריית התמונות (קישור למטה).
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
הגיע הזמן לחזור לטביליסי. הלכנו ברגל לתחנת האוטובוסים, חלפנו בדרך על פני טירת גורי המרשימה, אבל החלטנו מפאת קוצר הזמן שלא להיכנס. להפתעתנו, גילינו שהמרשרוטקות לא יוצאות מתחנת האוטובוסים, אלא ממקום אחר לגמרי. אחרי תחקור מתיש של העוברים ושבים בסיוע גוגל טרנסלייט, נאמר לנו לקחת אוטובוס לתחנה אחרת. הנסיעה התבררה כארוכה למדי, והאוטובוס היה דחוס עד אפס מקום. לשמחתנו, פגשנו באוטובוס את אחד האנשים המרשימים ביותר שנתקלתי בהם כאן. הוא שמע שאנחנו מדברים בינינו אנגלית, נדחק בין הנוסעים האחרים, ניגש אלינו והציע לנו יין רימונים תוצרת בית (נראה לי שזיקוק אלכוהול הוא סוג של תחביב לאומי כאן). סירבנו בנימוס, אבל פצחנו בשיחה. תוך דקות התברר שמדובר בגאון. הוא התחיל את השיחה באנגלית שוטפת, כששמע שאני מגרמניה, התחיל לדבר איתי גרמנית, ועם הספרדים דיבר איטלקית (ספרדית הוא לא יודע משום מה). בירור קצר העלה שהוא דובר בערך עשר שפות, והתחיל למנות אותן: אנגלית, גרמנית, איטלקית, צרפתית, גאורגית ורוסית כמובן, וגם ערבית. עצרתי אותו ובדקתי את עניין הערבית בעזרת אוצר המילים הקטן שלי, והשתכנעתי. ואז שאלתי בזהירות בעברית: ״אתה מדבר גם עברית?״. בטח כבר ניחשתם: הוא ענה לי, כמובן, בעברית שוטפת.
יש מעט מאוד אנשים שאני מעריץ ומקנא בהם יותר מאנשים שדוברים שפות רבות. אין לי מושג מי האיש הזה – מרוב התרגשות שכחתי גם לשאול לשמו – אבל הוא נראה חביב מאוד ומקסים, והכשרון שלו בהחלט מעורר קנאה. אם הגאורגים מחפשים מישהו להתגאות בו, שיעזבו את סטלין ויתגאו באיש הזה. לפני הפרידה, הוא עוד הציע לנו את הבקבוק עם יין הרימונים כמתנה, אבל סירבנו בנימוס.
חרף העיכובים, סטלין, ההתברברות הקלה בגורי והפקקים, הגעתי בזמן למשחק הכדורגל בטביליסי. על כך – בפוסט הבא.
