עדכון חי, 07.06.2025 / טורקיסטן, קזחסטן
אני מאז אתמול בבוקר בעיר טורקיסטן שבדרום קזחסטן, אליה הגעתי ברכבת לילה מטשקנט שבאוזבקיסטן. עד שהבלוג יסתנכרן עם החיים עצמם, הנה כמה רשמים מטשקנט.
03.06.2025 – 05.06.2025 / טשקנט
מישהי שאלה אותי לא מזמן, אם אני מזדהה כישראלי או כגרמני. אני עוד אתייחס לסוגיה החשובה הזאת בהרחבה באיזה פוסט עתידי, אבל בקצרה אענה שאני בדרך כלל מזדהה קודם כל כגרמני, ורק אם השיחה מתארכת ומעמיקה, אני חושף את זהותי ״האמיתית״, המלאה.
הסיבה לכך אינה שאני חרד לבטחוני, אלא כי אני חושש לשקט הנפשי שלי. כגרמני, מדברים איתי בדרך כלל על כדורגל. לפעמים על בירה, מכוניות גרמניות, היער השחור, אוקטוברפסט או כל אסוציאציה אחרת שעולה באותו רגע במוחו של בן-שיחי. כישראלי, נושא השיחה, במיוחד בימים אלה, יהיה תמיד פוליטיקה. מלחמה. ״הסכסוך״. ובכנות, אין לי רצון, עניין או כוח לעסוק בהסברה, פרשנות או תיווך המציאות המזרח תיכונית לסקרנים.
אבל לא תמיד זה אפשרי, והמציאות מספקת לנו לפעמים מפגשים לא צפויים. חלקם מעיקים ומוזרים (ע״ע מוסא, הביביסט הפלסטיני), חלקם מעניינים ומסקרנים.
ברכבת מאנדז׳ון לטשקנט (שש שעות נסיעה) התיישבה מולי בתא אישה צעירה בעלת חזות אירופאית – גבוהה, שיער בהיר, עיניים כחולות. אחרי שהחלפנו כמה מילות נימוסין באנגלית, ניחשתי שהיא צרפתייה (טעיתי). חרף סקרנותי לגביה (היא תיירת? היא חיה באוזבקיסטן? היא סוכנת מוסד?), שקעתי בקריאת ספר ובהאזנה לפודקאסטים ובמשך למעלה משלוש שעות לא החלפנו מילה. בסוף שברתי את הקרח ושאלתי מאיפה היא, והיא ענתה ״ביירות״. סקרנותי התגברה (בכל זאת סוכנת מוסד?!). ארזי לבנון מעוטרים בסימני שאלה ריחפו מעל ראשי. היא הבחינה במבט השואל שלי, ומיד הבהירה שהיא מנורווגיה, אבל גרה בביירות. מה עושה שם? עובדת כבר 12 שנים בארגון לסיוע הומניטרי. אהה. כאמור, אתה יכול להוציא את הבנאדם מהמזרח התיכון, אבל אתה לא יכול למנוע מהמזרח התיכון להתחפש לנורווגית בגובה מטר שמונים ולארוב לך ברחוב כמו אקסית נואשת שלא ישנה שלושה ימים.
התלבטתי אם ללבוש מהר את הלדרהוזן ולחבוש את כובע הלבד עם הנוצה (לא אוותר לכם על אף קלישאה), או להישאר עם החולצת-מסלול, השורטס והכפכפים. אבל קאיה (זה שמה של הנורווגית ודיר בלאק עם הבדיחות) היא אישה נבונה ורחבת אופקים, והספיקו לה כמה דקות של שיחה וקצת יותר מדי שאלות סקרניות מצדי כדי לנחש נכונה מאיזה חור של העולם הגחתי.
זה יצר בינינו לכמה דקות מתיחות מסוימת. לרגע ניצבנו משני צדי המתרס, מילולית ופיגורטיבית, והתלבטנו לאן ממשיכים מכאן. יחסינו לאן, אם תרצו. אבל זה לא נמשך יותר מדי זמן לאחר שהתברר שאין בינינו באמת איזו מחלוקת. היא סיפרה על עבודתה ועל המראות שאליהן היא נחשפת במסגרתה, ואני שיתפתי אותה במחשבותיי ובתחושותיי.
בדיוק כשהגענו לחלק הכי מעניין בשיחה – איזה חומוס טעים יותר, לבנוני או פלסטיני (התשובה היא, כמובן, החומוס שאני מכין אצלי בבית) – פרץ לתא אוזבקי צעיר בשם סוקור (Sukur) ושאל אם הוא יכול להצטרף לשיחה. לא היה לו עניין מיוחד בחומוס (הוא לא ידע אפילו מה זה טחינה!) או בנעשה במזרח התיכון, הוא פשוט השתעמם לבד בתאו וחיפש אנשים לדבר איתם, רצוי לא-מקומיים. למרות שקטע את השיחה המעניינת שהתנהלה בינינו, שנינו שמחנו לצרפו למעגל. הנה מקומי דובר אנגלית שוטפת (זן נדיר פה), שיוכל להעשיר את ידיעותינו אודות אוזבקיסטן, תרבותה, כלכלתה, ההיסטוריה והפוליטיקה הפנימית שלה. כך לפחות חשבנו. אם לסכם את השיחה איתו בשלוש מילים: לא הבנו כלום. כל שאלה שהפננו אליו נענתה בשטף מילולי ארוך ומייגע, שלא ניתן היה בשום פנים ואופן לעקוב אחריו. מעין זרם תודעה בלתי נגמר, שלא הצליח להתגבש לכדי סיפור קוהרנטי, ושככבו בו פוליטיקאים מושחתים, אנשי עסקים רוסים, אזכור של מנות מהמטבח המקומי, ופרגמנטים אקראיים מההיסטוריה האוזבקית. מדי פעם הוא היה עוצר פתאום את שטף דיבורו, קם ויוצא מהתא, וחוזר עם כוס תה, או קולה, או איזה חטיף. בדקות המעטות שנשארנו לבד, הסכמנו בינינו לא להפנות אליו יותר שאלות.
נפרדנו כידידים – קאיה המשיכה למלון שלה, ואני להוסטל. סוקור נעלם בלי להגיד שלום.
ועכשיו – טשקנט. אחת הערים הגדולות, המודרניות והמטופחות במרכז אסיה. ניגוד גמור לכל מה שראיתי עד כה באוזבקיסטן, כולל הערים הגדולות האחרות. למעשה, טשקנט נראית מודרנית יותר ועם תשתיות טובות יותר מכמה ערים גדולות במערב, הרבה מזה ״תודות״ לרעידת האדמה הגדולה שפקדה את העיר ב-1966 והחריבה אותה כמעט כליל. השלטונות הסובייטיים, במפגן מרשים ולא בהכרח אופייני של יעילות, שיקמו אותה מחדש תוך 4 שנים בלבד. ב-1977 נחנך בה גם קו המטרו הראשון, שהיה גם הראשון במרכז אסיה. כיום מונה מערכת המטרו של טשקנט חמישה קווים, והיא ממשיכה להתרחב, וגם יעילה וזולה מאוד (12 סנט לנסיעה בודדת), עם תחנות גדולות ומפוארות. מישהו יכול לצרף כמה מהנדסים סובייטיים לפרויקט הרכבת הקלה בגוש דן?
עקב החום הכבד צמצמתי את שיטוטיי ברחבי העיר. בכל זאת, ביום הראשון צעדתי די הרבה ויכולתי להתרשם מכך שיש אמת בפרסום: זו באמת אחת הערים המודרניות והמטופחות שהייתי בהן. אחרי כמה ימים כבר יכולתי לומר שבהינתן נסיבות מסוימות, אני אפילו יכול לראות את עצמי חי בה (אל דאגה, אין לי תוכניות כאלה). למרות שגם פה מדובר בעיר בירה גדולה ומפוארת, שהפאר שלה ניצב בניגוד מקומם לשאר הערים במדינה, יש לטשקנט בכל זאת איזה אופי נינוח ומכניס אורחים.
גם ההוסטל שבו התאכסנתי היה אחד המוצלחים בטיול הזה: מצד אחד מודרני ומטופח, מצד שני יש בו עדיין אווירה ״זרוקה״ משהו, ורוב האורחים בו הם מטיילים שאפשר להחליף איתם חוויות ולקבל טיפים והכוונה להמשך הטיול, או סתם להעביר כמה שעות בשיחה מעניינת.
את היום השני התחלתי בתחנת הרכבת. אחרי שלא הצלחתי לקנות כרטיס באינטרנט לרכבת ליעד הבא שלי – המערכת הודיעה שאין יותר כרטיסים למכירה אונליין – החלטתי לנסות את מזלי במשרד הכרטיסים. במבט ראשון, האולם שבו נמצאות הקופות לא נראה מלא מדי, אבל משהו באוויר רמז לי שאני הולך לבלות שם הרבה זמן. ואכן, מהר מאוד הבחנתי שרק ארבע קופות מתוך תשע פעילות, ובאחת מהן הקופאית בדיוק יצאה להפסקת צהרים וסגרה את הווילון בפרצוף של הלקוחות (ייאמר לזכות חברת הרכבות, ששעת הפסק הצהריים מצוינת בבירור על החלון). בנוסף, מהר מאוד התברר לי, שמערכת התורים האוטומטית אינה עובדת, ושהפתק עם המספר שמשכתי מהמכונה חסר כל ערך. מישהו הסביר לי, ששצריך פשוט לעמוד בתור מול קופה לבחירתי. נאנחתי. זו לא פעם ראשונה שאני מתמודד עם תרבות העמידה בתור המקומית, אם אפשר לקרוא לזה כך. הנה משהו שישראלים יכולים להתגאות בו: נמצא עם שכישוריי העמידה בתור שלו יותר גרועים מאלה שלנו. אנשים צבאו על החלון ונדחקו אליו מכל הכיוונים. לתור היתה יותר צורה של טרפז מאשר של קו ישר. ייאמר לזכותם של המקומיים, שכל הכאוס הזה מתנהל בשלווה יחסית, בלי מתח, בלי עצבים ובלי איומים.
אחרי כחצי שעה של עמידה בתור שלא נראה כמתקדם לשום מקום, המערכת האוטומטית חזרה לפעול. מה אני עושה עכשיו? נשאר לעמוד בתור ומקווה שיטפלו בי כשיגיע תורי, אם יגיע תורי, או הולך לשבת בצד ומחכה שהמספר שלי יבזיק על הצג, מה שאמור לקרות בעוד כ-100 מספרים בערך? מישהו הבחין בבלבול שלי ושאל מה אני צריך לעשות בקופה. עניתי שאני קונה כרטיס נסיעה. הוא אמר לי שבקופה הזאת לא מוכרים כרטיסי נסיעה (אז מה מוכרים בקופה הזאת של הרכבת? ארטיקים? חוץ מזה – איך יודעים? בזמן שחיכיתי שם תרגמתי עם גוגל טרנסלייט את כל השלטים בבניין בערך, ולא מצאתי שום רמז לכך). היא הלך לחלון ושאל משהו את הקופאית. היא הנהנה, והוא חזר אלי ואמר לי שאני צריך לחכות שיופיע המספר שלי. מובס, הלכתי לשבת בצד וחיכיתי. אחרי עשר דקות נמאס לי, ויצאתי לטיול שלי בעיר. בסוף, אגב, רכשתי כרטיס אונליין. המכירה המקוונת נפתחה משום מה רק ביום הנסיעה – אין לי שום הסבר לעניין הזה.
ניסיתי להקדיש למוזיאונים בעיר, מה שהתגלה כחוויה קצת מאכזבת. למשל, המוזיאון הפוליטכני, שמשתמע משמו שמדובר במוזיאון מולטי-דיסציפלינרי, שמכסה טכנולוגיות ותחומים מדעיים מגוונים, התגלה כתערוכה של מכוניות. תערוכה מעניינת, ללא ספק, עם כמה דגמים סובייטיים שלא הכרתי, ובכל זאת – מכוניות. מחצית מהתערוכה הוקדשה אגב לדגמים עכשוויים של מכוניות שברולט, שכזכור מיוצרות באוזבקיסטן, מה שגרם לי לחשוד שמדובר בתערוכה ״מטעם״ – אם היה שם גילוי נאות איפשהו, הרי שלא מצאתי אותו.
משם המשכתי למוזיאון להיסטוריה של התקשורת, כדי לגלות שהגעתי בזמן הפסקת הצהריים. זוכרים את הפסקת הצהריים של הקופאית ברכבת? אותו דבר. מוסדות ציבוריים באוזבקיסטן מפרסמים שעות פעילות, כשבאמצע יש חלון של הפסקת צהרים. כלומר, בין 13:00 ל-14:00 המוזיאון סגור. מה תעשו להם. לשמחתי, תרבות הכנסת האורחים גוברת פה על התרבות הסובייטית המגונה הזאת, והסדרנית הסכימה להכניס אותי, ואפילו הדליקה עבורי את האורות בחלל התצוגה.
לצערי, המוזיאון התגלה כמביך למדי. כמו בתצוגת המכוניות, היו שם כמה מתקני ומכשירי תקשורת סובייטיים, שאולי לא תמצאו במוזיאונים דומים במערב, אבל כל העסק מרגיש קצת חפיפניקי, ולמען האמת המוזיאון גם מאוד קטן. הסתבר גם שהקומה השנייה שלו בכלל סגורה לרגל שיפוצים, כך שרק שליש מהמוזיאון הקטנטן הזה זמין לציבור. לפחות הכניסה בחינם.
החלטתי לא לתת צ'אנס למוזיאון נוסף, ועשיתי פעמיי לשוק. קניתי בשעה טובה כפכפים נוחים, פריט ההנעלה הפופולרי ביותר במרכז אסיה, וקינחתי בשתי חתיכות סמסה עם תפוחי אדמה, כי אין כמו פחמימה ממולאת בפחמימה כדי לרומם את הנפש אחרי יום קצת מאכזב.
את היום האחרון בטשקנט העברתי בעיקר בהוסטל, בשיחה עם כמה מטיילים ומטיילות מעניינים ובכתיבה. אחר הצהרים יצאתי לשוטט באיזורים החדשים יותר של העיר, ושילמתי לצלם בפארק שיעשה לי בוק קטן.
שיאו של היום היה בערב, כשבהוסטל התארגנה צפייה משותפת במשחק מוקדמות גביע העולם בכדורגל בין אוזבקיסטן לאיחוד האמירויות. תיקו הספיק לאוזבקיסטן כדי להעפיל לראשונה בתולדותיה לטורניר הגמר של גביע העולם, והמשחק אכן נגמר ב-0:0, והשמחה היתה גדולה. לצערי לא יכולתי לחגוג לתוך הלילה, כי מיהרתי לתחנה, לתפוס את רכבת הלילה ליעד הבא.
