כשהתחלתי לתכנן את המסע הזה, ביקשתי מכלי בינה מלאכותית כלשהו למצוא לי את המסלול האופטימלי מאירופה למרכז אסיה. הוא שלח אותי דרך פולין, אוקראינה ורוסיה. אוקיי, כתבתי לו, תן לי מסלול שלא עובר באוקראינה או ברוסיה. בתגובה הוא הרכיב מסלול שעובר בשטחה של איראן. אוקיי, כתבתי, תן לי בבקשה מסלול שלא עובר ברוסיה, אוקראינה או איראן. זה השאיר למעשה רק את המסדרון שעובר דרך טורקיה, וממשיך הלאה לארמניה, גאורגיה, אזרבייג׳אן והלאה.
כמובן, חשבתי לעצמי, והתביישתי קצת על ששאלתי את הבינה המלאכותית במקום לסמוך על הבינה הטבעית – האמנם רעועה אך מתפקדת – שלי עצמי. המעבר דרך טורקיה, במיוחד דרך איסטנבול, הוא הרי מתבקש. לא שלא ידעתי זאת לפני כן, אבל הדיאלוג עם ה-AI המחיש לי שוב את החשיבות הגיאופוליטית העצומה של המיקום של טורקיה ומקור כוחה – לא רק היום, אלא לאורך כמעט כל ההיסטוריה שלה, כפרוזדור שמחבר בין אסיה לאירופה, השער למזרח, וכל שאר הקלישאות האלה.
אבל קלישאות, ואולי גם זו קלישאה, מבוססות על אמיתות. טורקיה, ובמיוחד איסטנבול, היא אכן שער למזרח ובמקרה האישי שלי הבחירה המתבקשת ליעד שפותח את הטיול הזה. בשביל זה לא צריך בינה מלאכותית, רק קצת קומון סנס.
אני בדרך כלל קצת ביקורתי כלפי ניתוחים מעמיקים מדי של עיר או ארץ על סמך ביקור חטוף של כמה ימים בלבד. זה כולל גם ביקורת עצמית. ברור לי, שחלק מהדברים שאכתוב כאן מבוססים גם על ידע מוקדם, שלא לומר על דעות קדומות, ולא רק על מראה עיניים וחוויות ממקור ראשון. ואחרי הדיסקליימר הזה, הנה הרשמים שלי מאיסטנבול.
כל מה שמספרים על העיר הזאת מתברר כנכון כבר מהרגע הראשון, והרושם הזה מתחזק מיום ליום. זו עיר של מיזוגים ועירובים, וזה ניכר בכל פינה: מזרח ומערב, אירופה ומזרח תיכון, עתיקות ומודרניות, ליברליות ושמרנות, חילוניות ודתיות, עושר ועוני, פאר והזנחה. כל הדברים האלה קיימים במידה מסוימת גם בארץ מוצאי, אבל כאן הכול מעורבב עמוק זה בתוך זה, וזה על גבי זה, ובהיקפי ענק בעיר של 16 מיליון תושבים. זו עיר דחוסה ואינטנסיבית מאוד. לא רק צפופה (הרחובות מוצפים בתיירים), אלא כל המרכיבים שנמנו לעיל פשוט דחוסים האחד ליד ובתוך השני. אנקדוטה קטנה להמחשה: שלשום בערב יצאתי עם האיראנים למועדון לשתות ולרקוד, ולידנו על רחבת הריקודים רקדה לה אישה לא-צעירה בחיג׳אב – משהו שכנראה רק בטורקיה אפשר לראות. גם האיראנים לא הצליחו להסביר את התופעה.
לא נכנסתי למוזיאונים או למסגדים המפורסמים, לא טיפסתי למרומי מגדל גלאטה (30 אירו דמי כניסה?! השתגעתם?) ולא ביקרתי בארמון טופקאפה – את כל אלה ראיתי רק מבחוץ. גם לא הצלחתי להשיג כרטיס למשחק כדורגל של פנרבחצ׳ה (גם לא התאמצתי במיוחד, האמת), שמחצה אתמול את טרבזונספור 4:1. את רוב זמני כאן העברתי בצעידה רגלית נמרצת ברחובות העיר, בסמטאות, בשווקים ובככרות. אני לא מבטל את ערכם של מוזיאונים ואטרקציות דומות, אבל זה פחות הפוקוס בטיול הזה, וזה קצת מחמיץ את הרעיון של low budget.
***
אי אפשר בלי קצת פוליטיקה: סימנים למחאה ההמונית הנוכחית נגד השלטון קשה למצוא. פה ושם רואים מישהו ליד תחנת המטרו מחתים עוברים ושבים על עצומה כלשהי נגד הצעדים האחרונים של הממשלה – זה לפחות מה שאמרו לי המקומיים. במקרה אחד חזיתי דרך חלון האוטובוס בהפגנה קטנה וספונטנית שמיד פוזרה בנחישות על ידי המשטרה. בעוד אני צפיתי בסקרנות דרך החלון, שאר הנוסעים באוטובוס התעלמו במופגן מהמתרחש ובהו בטלפונים שלהם. בכיכר טקסים יש נוכחות משטרתית מוגברת, אבל השוטרים נראים משועממים משהו. הכיכר עצמה מוקפת בגדרות משטרתיות ותחנת המטרו בכיכר סגורה והגישה אליה חסומה. בתחנות המטרו האחרות באיזור הגישה לפעמים מוגבלת – בתחנה אחת נאלצתי לחכות כ-20 דקות בתור כדי להיכנס, משום שהשערים האלקטרוניים היו ״מקולקלים״, חוץ מאחד. באופן כללי יש נוכחות משטרתית בכל מקום, אם כי נאמר לי שזה המצב הרגיל, בלי קשר למתיחות הנוכחית. גם מצלמות מפוזרות בכל פינה, צופות על הרחובות והככרות.
חיי הלילה, מהמעט שהספקתי לראות, אינם דומים לשום דבר אחר שראיתי וחוויתי בעבר. חייתי בשתי ערים שידועות בחיי הלילה שלהן – תל אביב וברלין – וביקרתי בעוד כמה, ואיסטנבול מציעה חוויה שונה לגמרי. אני לא אומר בהכרח טובה יותר, אבל אולי בעצם כן – לפחות לטעמי האישי ומהמעט שהספקתי לחוות. כמו כל דבר בעיר הזאת, גם חיי הלילה דחוסים ואינטנסיביים, ובמקומות מסוימים פשוט ״נשפכים״ לסמטאות ולרחובות הצרים, כפי שאפשר לראות בסרטון פה למטה. ממועדון אחד בוקעת מוזיקה אלקטרונית, מתערבבת במוזיקת מטאל מהמועדון הסמוך ובצלילי מוזיקה מסורתית מבית הקפה שליד. ולתוך כל ההמולה הזאת פורץ לפתע קולו של המואזין מהמסגד הסמוך.
כמו בגרמניה, אין בטורקיה חוק מפורש שאוסר על שתיית אלכוהול ברחוב, אבל בניגוד לגרמניה, זה לא מקובל ולא נהוג. לכן גם נחסכים מהבליינים המראות של שיכורים גמורים שיושבים על ספסל ליד הקיוסק ומשוחחים בצעקות, או מקיאים ברחוב. הבילוי אינטנסיבי לא פחות, אבל מרגיש נקי ובמידה רבה גם בטוח יותר.
***
כמובן שגם לא שכחתי לאכול משהו. כמה חברים הביעו דאגה באשר לאפשרויות התזונה שלי באסיה בתור טבעוני. הדאגה עדיין במקומה, אבל אולי להמשך הטיול – לא לאיסטנבול. אמנם לא הייתי מגדיר את איסטנבול כידידותית במיוחד לטבעונים, וזאת משום שידידותיות לטבעונים לא נמדדת במספר המסעדות הטבעוניות בעיר, אלא בהיצע לטבעונים במסעדות שאינן טבעוניות, ובהיבט הזה יש לאיסטנבול עוד כברת דרך ללכת (נסו להזמין קפוצ'ינו עם חלב צמחי בבית קפה כאן). אבל יש בה כמות יפה של מסעדות טבעוניות. אכלתי בשלוש מהן, כולן מציעות אוכל מקומי בגרסה טבעונית, והן היו נהדרות. המחירים כבר קצת מזכירים את הבית, אבל עדיין לא נורא יקר.
ומילה אחרונה על התושבים הכי מכובדים של העיר: החתולים. יש אמת בפרסום: זה גן עדן לאוהבי חתולים – איסטנבול מלאה בהם, וכולם נראים מטופחים ושמנמנים (החתולים, לא אוהבי-החתולים, בעצם אולי גם). להרבה בתי עסק יש את חתול או חתולי הבית הקבועים, שמקבלים אוכל ומים סמוך לדלת החנות. אנשים רבים מחזיקים בכיס קופסה קטנה עם חטיפים ומחלקים אותם לחתולים שנקרים על דרכם. רוב החתולים ידידותיים, ובאים בשמחה להתלטף ולהתחכך.
יש בעיר גם לא מעט כלבים משוטטים, והם נראים קצת פחות מאושרים. ממידע שמצאתי ברשת, מסתבר שהאהבה שמקבלים פה החתולים באה על חשבון הכלבים, שמקבלים יחס פחות אוהב ודואג.
גם השחפים, שבאופן טבעי נמצאים פה בהמוניהם, לא נחשבים למטרד. שמתי לב למנהג מעניין: תושבים רבים קונים בייגלה לפני העלייה למעבורת, ובמהלך השייט מאכילים בו את השחפים שמלווים את הסירה.
זה היום האחרון שלי באיסטנבול. היום (שני) בערב אני עולה על האוטובוס בדרך ליעד הבא. קשה לעזוב. האנשים המקסימים שהכרתי כאן עשו את חוויית הביקור לבלתי נשכחת – הספקתי המון יחסית לזמן הקצר ששהיתי כאן – אבל האנשים הם בדיוק מה שהופך את העזיבה לכל כך קשה. חברה שאלה אותי ״למה שלא תישאר עוד קצת?״. קשה לענות על זה, אבל התשובה שלי היתה שאני רוצה להספיק לראות עוד מקומות ולפגוש עוד אנשים. חוץ מזה, יש לי תחושה שעוד אחזור לכאן.
