23.06.2025 – 26.06.2025
לפני שהתחלתי לתכנן את המסע הזה, לא שמעתי מעולם על אורומצ׳י (Urumqi), בירת המחוז האוטונומי שינג׳יאנג (Xinjiang) שבסין. על המחוז עצמו דווקא שמעתי – כולנו מכירים את הדיווחים מסין על יחסו של הממשל למיעוט האויגורי שחי בשינג׳יאנג, ואם התעורר בי איזה עניין מסוים לגבי אורומצ׳י, הרי שזה נבע בעיקר מתוך סקרנות לראות מקרוב את ״מה שמדברים עליו בחדשות״. כך או כך, בשלבי התכנון הראשוניים, אורומצ׳י היתה בעיקר סיכה וירטואלית על המפה שקו מחבר בינה לבין אלמטי – תחנת עצירה הכרחית ראשונה בסין, בעיקר משיקולים של זמן ומרחק.
אבל ככל שהתקדם התכנון ובוודאי במהלך המסע עצמו, הבנתי שמדובר ביותר מאשר עוד עיר לעצור בה ללילה או שניים לפני שאני מעמיק לתוך סין. לפני כמה ימים אמר לי חכם סיני אחד (פרופסור להיסטוריה), שאורומצ׳י היא בעיניו אחת הערים המעניינות ביותר בסין. ובמבט לאחור אני נוטה להאמין לו. רק שלושה לילות ביליתי שם, ואני קצת מצטער שלא יכולתי לשהות שם יותר ולהעמיק את היכרותי עם העיר והמחוז.
אבל לפני שנגיע לאורומצ׳י עצמה, כמה מילים על המסע הארוך לשם – כ-1,000 קילומטרים מאלמטי. אף על פי שיש (ככל הנראה) רכבת ישירה מאלמטי לאורומצ׳י, העדפתי לקחת את האוטובוס, שהומלץ על ידי מטיילים אחרים כאמין, נוח ומהיר יותר מהרכבת. המסע כולו אורך כ-20 ומשהו שעות ברוטו, כולל עצירה של כשעתיים במעבר הגבול, ועוד עצירה ל-4 שעות של חניית לילה. עם זאת, זה מרגיש ארוך יותר, בגלל שהפרש הזמנים בין קזחסטן לסין הוא שלוש שעות (סין כולה היא באופן מוזר משהו איזור זמן אחד) – כך שהגענו למעבר הגבול בסביבות 13:30 שעון קזחסטן, ויצאנו ממנו בערך ב-18:30 שעון סין, וזאת בעוד ביקורת הגבולות ארכה רק שעתיים מצד לצד.
מעבר הגבול הפתיע לטובה. הפחידו אותי בעבר מהבדיקות המחמירות בכניסה לסין, אבל חוץ ממילוי כרטיס עם כמה פרטים אישיים, לקיחת טביעות אצבע וכמה שאלות ענייניות על תוכניותיי בסין, זה היה מהיר למדי והרבה פחות מלחיץ מלהיכנס לארה״ב, למשל. אפילו לא ביקשו ממני לראות כרטיס טיסה (או רכבת או אוטובוס) החוצה מסין. כולם היו אדיבים ומסבירי פנים לתייר, והעסק כולו מתנהל ביעילות. גם פה אגב הדרכון הגרמני מעורר עליצות תמוהה – הבודק אפילו טרח להודות לי על שבאתי לבקר בארצו, וסיים עם ״ווילקומן״ בגרמנית.
האוטובוס אסף אותנו מצדו השני של הגבול וכ-600 קילומטרים ובערך 14 שעות מאוחר יותר הגענו לאורומצ׳י.
אורומצ׳י נראית כמו התנגשות שקטה בין סין למרכז אסיה. כמו שני שקפים שמונחים אחד על גבי השני כדי ליצור תמונה חדשה, אבל כזאת שבה ניתן עדיין לראות פרטי שני החלקים שלה. השלטים כתובים בסינית ובאויגורית, שמשתמשת בכתב הערבי, פה ושם ניתן לראות מסגדים, וסגנון בנייה שמזכיר קצת את מרכז אסיה. גם האוכל בדוכני הרחוב ובמסעדות הוא יותר מהמטבח המרכז-אסייתי: פלוב, ששליק, סאמסה, לחם שטוח וכיוצא באלה. העיר הזאת היא בדיוק המקום הנכון לנחות בו לאחר מסע במרכז אסיה, רגע לפני שמקבלים לפרצוף את הלם התרבות שסין מזמנת לתייר המערבי.
חוץ משיטוטים ארוכים בעיר, הקדשתי זמן לשתי אטרקציות עיקריות: ההר האדום והבזאר הגדול. ההר האדום מתנשא במרכז העיר, הטיפוס עליו קליל למדי, ולמעלה אפשר ליהנות מפארק וצל, דוכני אוכל ומשחקים ותצפית על העיר. לפי כמות המבקרים בשעת אחה״צ באמצע השבוע, נראה שהמקום חביב על המקומיים, ואפשר להבין למה.
על הבזאר הגדול של אורומצ׳י נכתב בוויקיפדיה שהוא הגדול ביותר בעולם על פי שקלול של מרכיבים שונים כגון שטח, מספר הדוכנים, מגוון המוצרים וכיוצא באלה. אולי זה נכון. בכל אופן, הוא גדול מאוד, וגרם לי לעקצוץ המציק-נעים הזה, שתוקף אותי בכל פעם שכושר ההתמצאות שלי מאותגר, ואני מתקשה למצוא מסלול אופטימלי שיכסה את כל שטח השוק ויבטיח שלא אפסיד דבר.
מה שהפתיע אותי במיוחד זה עד כמה השוק הזה תיירותי. אורומצ׳י היא עיר שדה פריפריאלית, הכי רחוקה שאפשר מהמגה-ערים העשירות של המזרח והדרום. שלא תבינו אותי לא נכון – חיים בה 4 מיליון תושבים והיא גדולה כמו ברלין בערך, אבל בסין היא עיר בינונית בגודלה, ומרוחקת מהמסלולים הרגילים של התיירים המערביים. התיירים שמילאו את השוק הם כנראה בעיקר סינים (או אסייתיים אחרים), וכשאני נזכר בדבריו של הסיני שצוטט למעלה, אני מניח שאורומצ׳י היא יעד מבוקש לתיירים מתוך סין – זה כנראה כמעט הכי חו״ל שאפשר להגיע אליו בלי לצאת מסין.
בתוך ים התיירים והמקומיים הזה הייתי המערבי הלבן היחיד בקהל, ומשכתי אלי הרבה מאוד מבטים סקרניים. זה נראה לי מוזר – אנחנו חיים בעידן גלובלי, תיירים מכל חלקי העולם מבקרים בכל חלקי העולם האחרים. אני לא מרקו פולו – המראה של זר לבן גבוה שמסתובב בשווקים לבוש בשחור ומקרקש בתכשיטיו לא אמור להיות מוזר או חריג בעיני המקומיים. ובכל זאת, כנראה שיש עדיין מקומות שמרוחקים ממסלולי התיירים הרגילים – או לפחות מהמסלולים של תיירים מערביים.
כשכתבתי על כך לידידתי הסינית איבון – אישה יקרה שהכרתי בהוסטל בטשקנט – היא ענתה: ״ברכותיי – אתה חווה עכשיו ביתר שאת את ׳נעיצת המבט האסייתית׳ (The Asian Gaze). הרבה מהתכונות הטובות והרעות של אסייתים מעוצבות על ידי נעיצת המבט הזאת״. במילים אחרות – כך על פי איבון – אסייתים פשוט נוהגים לנעוץ מבטים באחרים – במובן המטאפורי וגם המילולי ביותר של המילה, ולא רק בזרים מוזרים לבושי שחורים. הפיקוח ההדדי המתמיד הזה הופך אותם מצד אחד לבעלי רגישות חברתית גבוהה, ומהצד האחר מקשה עליהם לצאת נגד המיינסטרים החברתי. כאמור, מילותיה של חכמה סינית, לא שלי. אני לא מתכוון לספק אבחנות סוציולוגיות מעמיקות על סמך כמה ימים בסין. אגב, חוץ מהיותי לבן ועם עיניים עגולות, אני גם בלי יוצא מהכלל הגבר המזוקן היחיד ברחוב.
ובכל זאת לא הייתי המערבי היחיד שם. בהמשך השיטוט בשוק נתקלתי במקרה באביד (Avid) – גרמני צעיר שפגשתי קודם לכן באוטובוס לאורומצ׳י. הוא עושה מסע דומה לשלי, רק שהוא ממשיך לכיוון מונגוליה. החלפנו קצת רשמים והשווינו בין ההוסטלים שבהם אנחנו מתאכסנים, ופנינו איש-איש לדרכו.
ואם כבר הזכרתי את ההוסטל, אז הנה דעתי הכנה: זה כנראה מה שמקבלים כשמזמינים את ההוסטל הכי זול בעיר (5 אירו ללילה). מטונף ומבולגן, תקרות שבורות, חיבורי חשמל מאולתרים, שירותים במצב נורא (חלק מהזמן הלכתי לעשות את ענייניי בשירותים של הקניון הסמוך). מה שכן, לפי אביד, ההוסטל שלו, שעולה 9 אירו ללילה, לא במצב טוב יותר. בנוסף, נראה שרוב האורחים אינם מטיילים, אלא סינים שנמצאים בנסיעה לצרכי עבודה או משהו דומה, כי רובם ישבו רוב הזמן בחדר ההסבה רכונים על הלפטופים והסמרטפונים שלהם.
היתרון של הוסטל שלא נעים לשהות בו, זה שהוא מכריח אותך לצאת החוצה, לשהות שם שעות ארוכות, לטייל ולראות את העיר, וזה גם מה שעשיתי. אז הנה, הצלחתי לסיים בנימה חיובית.
את הערב האחרון שלי באורומצ׳י העברתי באיזור מסחרי קטן לא רחוק מההוסטל, שעמוס בברים, מועדונים ומסעדות והרבה יותר מדי שלטים מוארים. הסתובבתי שם די הרבה זמן בחיפוש אחר בר נחמד, ובסוף התמקמתי באחד שהיה ריק לגמרי. העדפתי אמנם למצוא מקום שאפשר להתרועע בו עם אנשים אחרים, אבל הברמן החביב והמשועמם שעמד ליד הדלת וארב למבקרים, כמעט משך אותי בכוח לתוך הבר. אולי קיווה שנוכחותו של הזר תביא לקוחות נוספים – זה לא עבד. בסוף הוא גם לא חייב אותי על המשקה שלי, חרף מחאותיי הנמרצות.
לסיכום, אורומצ׳י היא אולי אחת הערים המעניינות שבהן ביקרתי במסע הזה, אבל כנראה שלא יצא לי להתרשם ממנה ולחקור אותה מספיק לעומק. סיבה אחת לכך היא הנסיעה הארוכה באוטובוס, שדרשה ממני קצת זמן להתאוששות. אבל סיבה מהותית יותר היא, שחרף האופי המרכז-אסייתי של העיר, היא עדיין נמצאת בסין, שמסתערת בלי רחמים על התייר המערבי התמים, ודורשת ממנו כמה ימים כדי לכייל מחדש את האינסטינקטים התיירותיים שלו. אפשר להיערך מראש עם כל האינפורמציה הדרושה, האפליקציות הסלולריות וה-VPN, שחיוני כדי להמשיך להשתמש באינטרנט כרגיל, אבל יש כל כך הרבה משתנים קטנים שאי אפשר לחזות מראש, ואלה גוזלים בימים הראשונים לא מעט מאמץ וזמן. אולי ארחיב עליהם יותר בפוסטים הבאים.
מאורומצ׳י אני ממשיך לג׳יאיוגואן (Jiayuguan) – בערך 1,000 קילומטרים נוספים לתוך סין (ועדיין בערך 3,000 קילומטרים מהיעד הסופי שלי), שם מצפה לי מפגש ראשון עם החומה הסינית הגדולה.
