עדכון חי: 05.05.2025, 20:30
נוקוס (Nukus), אוזבקיסטן
ברגעים אלה אני נמצא בבית הארחה קטן בעיר נוקוס (Nukus), בירת המחוז האוטונומי קרקלפקסטן (Qaraqalpaqstan) שבאוזבקיסטן. הגעתי לפה אתמול בבוקר לאחר נסיעה של 11 שעות מהעיירה ביינאו.
מזמן לא שיתפתי קצת סטטיסטיקה, אז בבקשה:
- מרחק נסיעה כולל: כ-6,005 קילומטרים
- מתוכם בדרך היבשה: 5,095
- בדרך הים: 460 ק"מ
- בדרך האוויר: 450 ק"מ
זמן נסיעה כולל (לא כולל זמני המתנה, הגעה מוקדמת לתחנה וכו', כן כולל זמן המתנה להפלגה על המעבורת): 166 שעות, שהם 6 ימים ו-22 שעות.
01.05.2025 / אקטאו
הרושם הראשוני שלי מאקטאו השתפר מעט ביום השני שלי שם. עשיתי טיול ארוך על קו החוף היפה של העיר, לאורך מצוקי הכורכר, שהרוח עיצבה אותם במשך מיליוני שנים לכדי יצירות אמנות יפהפיות. המסלול לאורך החוף מטופח מאוד ומתוחזק היטב (וגם מנוטר עם עשרות מצלמות).
אפשרויות הטיול באקטאו וסביבתה המיידית מוגבלות למדי. לפני שהגעתי לשם, סימנתי לי את הפארק הלאומי מנגיסטאו (Manghystau) כיעד אפשרי לטיול בטבע, אלא שמדובר ב-4-5 שעות נסיעה לכל כיוון, וההמלצה היא לקחת טיול מאורגן הכולל גם לינה באוהלים בשטח. נשמע דווקא כיף, אבל לא ממש הגעתי ערוך לאפשרות הזאת. בקזחסטן צריך להתרגל לפרופורציות אחרות לגמרי בכל מה שנוגע למרחקים וזמני נסיעות.
עוד לפני הטיול לאורך החוף סיירתי בעיר, באיזורים שטרם כיסיתי ביום הראשון. התחלתי בפארק שבצ׳נקו, הקרוי על שמו של המשורר והצייר האוקראיני טאראס גרגוריוביץ׳ שבצ׳נקו (1814 – 1861), ואשר נחשב באקטאו לגיבור מקומי – תכף נגלה למה. שבצ׳נקו הוא כנראה המשורר החשוב בתולדות אוקראינה, ונחשב שם למשורר הלאומי. הוא נחשב גם למייסד הספרות האוקראינית המודרנית ויש לו תרומה חשובה להתפתחות השפה האוקראינית. יצירתו הספרותית ביקורתית מאוד כלפי שלטון הצאר הרוסי ומצביעה על עוולות חברתיות, חוסר צדק חברתי וכלכלי והדיכוי הלאומי של העמים הכבושים תחת האימפריה הרוסית.
אז מה הופך את שבצ׳נקו לגיבור לאומי דווקא באקטאו המרוחקת? אני שמח ששאלתם, כי הכינותי מראש את התשובה.
בין השנים 1850 – 1857 הוגלה שבצ׳נקו מאוקראינה והוצב כחייל במוצב של הצי הרוסי בנובופטרובסקו (Nowopetrowskoje), כ-150 קילומטרים צפונית לאקטאו (שאז עוד לא היתה קיימת). ציוריו את הנופים המקומיים בשילוב עם יצירתו הספרותית ההומניסטית והאנטי-צאריסטית והעובדה שבילה שם זמן כה ארוך, העניקו לו את המעמד המכובד שיש לו באקטאו. חוץ מהפארק, שבכניסה אליו מוצב פסל גדול בדמותו, יש אנדרטה נוספת בעיר לזכרו וכן מוזיאון על שמו. שמה של נובופטרובסקו הוא כיום פורט שבצ׳נקו (Fort Shevchenko). גם אקטאו אימצה ב-1964 את השם שבצ׳נקו והיתה ידועה בשם הזה עד 1991 עם התפרקות ברית המועצות. בהקשר זה יש לציין ששבצ׳נקו היה גם סוציאליסט-אוטופיסט, וכאמור אנטי-צאריסט, ועל כן זכה לכבוד גם בברית המועצות, מה שיכול להסביר את הירידה המסוימת במעמדו עם נפילתה, ואת שינוי שמה של העיר חזרה לאקטאו.
פירוש השם אקטאו הוא ״הר לבן״, על שם המצוקים הלבנים שעליהם יושבת העיר. העיר נוסדה ב-1958 לאחר שהגיעו למקום מחפשי אורניום. אם תרצו, סוג של ״הבהלה לזהב״ בגרסת ברית המועצות. לאורך ההיסטוריה היה האיזור מיושב בדלילות בשל היעדרם של מקורות מים מתוקים. העיר צמחה במהירות ואוכלוסייתה מונה כיום למעלה מ-200 אלף תושבים. הבנייה בעיר מודרנית בסגנון הסובייטי המוכר של שיכוני ענק אחידים, שהיום נראים מרופטים מאוד ומתפוררים. ממש עיירת פיתוח סובייטית – ואמנם היא מזכירה לי עיירות פיתוח ישראליות (שנוסדו באותה תקופה), רק גדולה יותר ומוזנחת יותר. בגלל המיקום באמצע המדבר, היא הזכירה לי את דימונה או ירוחם. אם כי בניגוד לנ״ל, קו החוף היפה מוסיף לה קצת חן.
עם זאת, כשעומדים קרוב למים, חלק מהחן הזה נעלם. כשהתקרבתי לחוף הכתה לפתע צחנה עזה באפי. מקרוב, המים גם נראים מלוכלכים ושמנוניים ולא מזמינים לטבול בהם. הלכתי לבדוק מה העניין, ומסתבר שיש כמה מקורות לריח הרע הזה. העיקרי שבהם הוא דווקא אורגני-ביולוגי. בשל שינויי האקלים, הים הכספי מתכווץ לאיטו ומימיו מתחממים. הדבר מביא לצמיחה מואצת של אצות, וכאשר אלה מתות ונרקבות, הן מעלות ריח רע. לכך יש להוסיף את הזיהום שגורמת תעשיית הנפט המקומית ואת מצבה הרעוע של מערכת הניקוז של אקטאו, שמביא להזרמות תכופות של מי שופכין לים. וכמובן, יש לזכור שהים הכספי אינו באמת ים אלא אגם סגור. אין בו תחלופה של מים וכל מה שזורם לאגם או נמצא בו, גם נשאר שם לתמיד. עם התכווצותו של הים הכספי, אפשר לומר שהוא הופך לאט לאט לביצה ענקית ומזוהמת.
קצב ירידת המפלס של הים הכספי הוא קרוב ל-10 סנטימטרים בשנה, שזה המון, והקצב הזה הולך ומתגבר עם שינויי האקלים. ב-20 השנים האחרונות ירד המפלס בכ-2 מטרים (!). חלק מקו החוף של אקטאו מכוסה סלעים, והמראה הזה יפהפה, אבל עד לפני 20-30 שנים בלבד הסלעים הללו היו מכוסים במים.
שאלתי את מקסים, המארח שלי, אם באים לאקטאו הרבה תיירים. הוא ענה שכן, אבל לא בתקופה הזאת של השנה, ולא מאירופה, אלא בעיקר מרוסיה. את זה כבר יכולתי לנחש בעצמי לנוכח המסעדות הריקות שתפריטיהן ברוסית וקזחסטנית בלבד. הוא אמר לי לבוא בקיץ, והוא כבר יראה לי איפה אפשר לבלות באקטאו. נו, עכשיו אני סקרן.
לכאורה יש לאקטאו מיקום חלומי על שפת הים ואפילו שדה תעופה בינלאומי. הפוטנציאל קיים, ועל קו החוף נראית תנופת בנייה של מלונות ובנייני דירות. אבל לי לפחות קשה להתעלם מהעליבות הכללית. תכננתי להישאר באקטאו שלושה לילות, וקיצרתי לשניים. מקסים אפילו החזיר לי את הכסף על הלילה הנוסף, למרות שלא היה חייב.
02.05.2025 / רכבת מאקטאו לביינאו
למחרת אחר הצהריים עליתי על רכבת לביינאו (Beyneu), מרחק של כ-8-9 שעות נסיעה לכיוון צפון-מזרח מאקטאו (במכונית: בין 5 ל-6 שעות). זו נסיעת הרכבת הראשונה שלי בטיול הזה. סיפרתי פה כבר בעבר על חיבתי הישנה לרכבות, וציפיתי מאוד לנסיעה הזאת, שלא אכזבה. שוב אני מזכיר, שבמסע יבשתי, הדרך יותר חשובה מהיעד. הדרך היא החוויה האמיתית. ולא, מכונית לא נחשבת. ברכבת או באוטובוס ניתן לקבל הצצה משמעותית יותר לתוך החיים במדינה שבה אנחנו מבקרים, והנסיעה ברכבת לביינאו עשתה בדיוק את זה.
אבל לפני שעולים על הרכבת צריך לקנות כרטיס, נכון? אחרי נסיונות חוזרים ונשנים לרכוש כרטיס דרך אתר האינטרנט והאפליקציה של חברת הרכבות הקזחסטנית, התברר שבלתי אפשרי להשלים את הפעולה הזאת ללא מספר טלפון נייד מקומי. ממשק באנגלית יש, נהדר, אבל אפשרות לתיירים ללא סים מקומי לרכוש כרטיס – אין. טוב, אמרתי לעצמי, כמה מסובך זה יכול להיות לקנות כרטיס בקופה? ובכן, תתפלאו.
הגעתי לתחנת מנגיסטאו (Manghystau) כשעתיים לפני מועד הנסיעה. לפני שתאשימו אותי בגרמניות-יתר: קטרינה הזכורה לטוב, שעברה בתחנה הזאת יומיים קודם לכן, דיווחה שהיא עמדה 45 דקות בתור לקופה, ועל כן מרווח הבטחון שלקחתי. הפעם לא היה תור, אבל כמובן – אף אחד לא מדבר אנגלית. ועדיין, זה לא אמור להיות מסובך לקנות כרטיס לרכבת, לא? מסמנים ״1״ עם האצבעות, אומרים ״טיקט״ (מילה אוניברסלית לכל הדעות) ומציינים את שם היעד. מוסיפים עוד סימן אוניברסלי עם האצבע שפירושו ״לעכשיו״, או במקרה שלי: מצביעים על השעון ומסמנים 2 (כלומר 14:00) עם האצבעות. פשוט, לא? ובכן, תתפלאו.
הקופאית לא הבינה כלום מהמחזה הקטן שביימתי לכבודה. שוב גייסתי את גוגל טרנסלייט לעזרה, אבל הקופאית לא הבינה איך האפליקציה עובדת וקראה לקולגה לעזרה. אחרי שזו השתלטה על הממשק, התפתח בינינו הדיאלוג המתיש הבא:
- היא: פספורט (המילה ״בבקשה״ לא נפוצה כאן, כנראה)
- אני: (מגיש לה את הדרכון)
- היא: טיקט
- אני: כן, כרטיס אחד.
- היא: לא, תראה לי את הכרטיס שלך
- אני: אין לי כרטיס, אני רוצה לקנות כרטיס
- היא: לאן אתה נוסע?
- אני: לביינאו
- היא: היום?
- אני: כן, לשעה 2 (מסמן 2 עם האצבעות ומצביע על השעון)
- היא: שני כרטיסים?
- אני: לא, כרטיס אחד, לשעה 14:00
- היא: אתה רוצה להזמין מושב או תא?
- אני: מושב תחתון בבקשה (זו רכבת עם קרונות שינה. ״מושב תחתון״ פירושו מושב/מיטה בדרגש התחתון).
- היא: יש לך כסף?
- אני: אההה… (אלא איך אשלם על הכרטיס? בניקוי השירותים ברכבת?)
- אני (מבין פתאום): אה, כסף מזומן? cash?
- היא: כן. קאש.
- אני: כמה?
- היא: (עושה תנועה עם היד שפירשתי כ״תביא את הכסף שיש עליך״)
- אני: (פורש בפניה את כל השטרות שהיו לי בארנק)
- היא: (שולפת שטר של 5,000 טנגה, כ-8.5 אירו, ודוחפת את שאר השטרות חזרה לכיווני, מוציאה עודף מהקופה ונותנת לי אותו).
- אני: רחמט (תודה)
- היא: קרון 6
- אני: רחמט
- אני: רגע, איזה רציף? (ומיד מבין שזו שאלה טפשית – יש שם רק רציף אחד, אם אפשר לקרוא לזה כך).
- שתי הקופאיות: (צוחקות בקול)
עם עלייתי לרכבת, התברר שהקופאית הזמינה לי דווקא מקום בדרגש העליון. נו טוב, ניסיתי. עבורי, אגב, זו נסיעה ראשונה אי פעם בקרון שינה.
רשת הרכבות בקזחסטן מפותחת למדי, ויש בה כמה מקווי הרכבת הארוכים בעולם. למעשה, הקו הארוך ביותר בעולם נמתח בין בייג׳ינג שבסין למנגיסטאו, התחנה שממנה יצאתי לדרך. הקרון מודרני למדי (יש שקעי USB), ממוזג ומתוחזק היטב. דרגשי השינה נוחים למדי, וכל נוסע מקבל חבילת מצעים נקיים.
ניסיתי לשוחח עם כמה מהנוסעים, אבל מחסום התקשורת היה קצת גבוה מדי, והם לא גילו נכונות מיוחדת לנסות ולגשר עליו. אם בטורקיה, גאורגיה ואזרבייג׳אן האנשים יצאו מגדרם כדי להסביר פניהם לתייר, פה נראה לי שהאנשים קצת מופנמים וחשדניים יותר. כשהסתובבתי בשוק באקטאו, אישה אחת הזמינה אותי לקנות אצלה ירקות. כשסירבתי בנימוס והמשכתי ללכת, היא סיננה מבין שפתיה לחברתה ״טוריסט״ (כלומר, תייר). אולי אני צריך להפסיק ללבוש בגדים שחורים. ילד אחד על החוף באקטאו כבר שאל אותי אם אני חייל.
הנוסעים ברכבת עסוקים בענייניהם. במעברים הולכים רוכלים ומציעים סחורה. אישה אחת מוכרת שמלות בד פשוטות בעיצוב מסורתי. אישה אחרת מוכרת מטפחות ראש ומגבות. בתא שלידי מתכנסות 4 נשים לארוחה דשנה: תבנית גדולה מלאה באורז, בשר וירקות, וקופסה עם כיסנים ענקיים ממולאים בבשר. בתא מרוחק יותר, אמא מחלקת אוכל מתוך קופסאות לשלושת ילדיה ומנסה לגרום להם לשבת לאכול. נוסע אחר חולף במעבר עם קומקום תה (יש בכל קרון מיחם עם מים רותחים לתה). אישה מוסלמית מבוגרת מתפללת, ולאחר מכן מעיינת קצת בקוראן. בהמשך היא תחליף אותו במשחק ״קנדי קראש״ בטלפון הנייד. אני נזכר בסיפורים של צ׳ינגיס אייטמטוב ועל ההתנגשות, או המיזוג, בין המודרנה למסורת שהוא כה מיטיב לתאר, מחייך לעצמי ותוהה מה הוא היה חושב על זה.
אני קצת ממורמר על שקיבלתי דרגש עליון. הטיפוס אליו והירידה ממנו דורשים קצת אקרובטיקה, אי אפשר לשבת עליו, רק לשכב, וגם אי אפשר לראות את הנוף מהחלון. עם זאת, לפחות בשעה הראשנה לנסיעה, ממה שהצלחתי לראות, הנוף כמעט אחיד לחלוטין: ערבה מדברית שטוחה מאופק עד אופק.
הנסיעה עוברת בלי אירועים מיוחדים. אני מבלה את רוב הזמן בקריאה וכתיבה. אין קליטה סלולרית בערבה הקזחית, רק כאשר הרכבת עוצרת בתחנות המעטות בדרך. אני שוב מנסה לשוחח עם השכנים בדרגשים הסמוכים, אבל הם עונים בתשובות קצרות ולאקוניות, לא ששים לדבר, ואני עוזב אותם לנפשם.
בערך שעה לפני שאנחנו מגיעים לביינאו ניגשת אלי האישה המוסלמית המבוגרת ומציעה לי קצת אוכל: שתי פרוסות לחם שחור, ביצה קשה וסלט טונה בקופסת שימורים. כנראה הבחינה שבקושי אכלתי משהו במהלך הנסיעה הארוכה (בעיקר מהתרגשות – הבאתי איתי מספיק אוכל). אני קצת נבוך, ממלמל ״רחמט, רחמט״ (תודה, תודה) ומנסה לדחות את התשורה, אבל היא מתעקשת ואני מחליט שלא להעליב אותה, אוכל את שתי פרוסות הלחם, ואת הביצה וסלט הטונה טומן בתיק בלי שהיא תבחין שלא אכלתי אותם.
בשעה טובה הגענו לביינאו. אגב, אני חייב לציין לטובה את הדיוק של הרכבת – היא הגיע לכל התחנות בזמן, בדיוק לפי לוח הזמנים. אפשר לשלוח לקזחסטן את אנשי דויטשה באן, שילמדו?
עשר דקות הליכה ואני במלון. השעה 23:00 ואני הולך לישון. דיווחים נוספים בפוסטים הבאים.
