עדכון חי, 07.05.2025, 09:00 / בוכרה
אני נמצא כרגע בבוכרה, אוזבקיסטן, אליה הגעתי אתמול בלילה לאחר נסיעה של 8.5 שעות ברכבת מנוקוס (Nukus). הפעם החלטתי לקחת הפסקה קצרה מההתחככות במקומיים, והזמנתי תא פרטי במחלקה הראשונה (30 אירו) – אחרי שתקראו את הפוסט הזה, אולי תבינו למה. עוד מעט אצא לחקור את העיר המרתקת הזאת, ואתם מוזמנים בינתיים לקרוא את עלילות הימים האחרונים.
עוד הערה אחת לפני שמתחילים: מי שקורא את הבלוג בשפות שאינן עברית, שם לב בוודאי לכך שהבעייה עם הכיוון של הטקסט תוקנה, וכעת הוא מוצג משמאל לימין, כמו שצריך. המון תודה לאחייני היקר אופק על שהעניק לי מזמנו היקר ופתר את הבעיה.
02.05.2025 / ביינאו
לכאורה, אין שום הצדקה להקים יישוב במקום בו נמצאת העיירה ביינאו (Beyneu), בלב המדבר הקזחי, לפחות חמש שעות נסיעה מהעיר הגדולה הסמוכה (אקטאו) ומחוף הים הכספי. ובכל זאת, יש הגיון ורציונאל מאחורי כמעט כל מקום שבני אדם בוחרים להתיישב בו. במקרה של ביינאו אלה שלושה דברים, בסדר הזה: תחבורה, נפט וגז.
העיירה ותחנת הרכבת שלה הם צומת חשובה בתעבורת הרכבות באיזור, בין קזחסטן לאוזבקיסטן ובין אזור הים הכספי ומחוז מנגיסטאו לשאר קזחסטן. הקרדיט על פיתוח האיזור מגיע כמובן לברית המועצות, שהשקיעה משאבים רבים בפיתוח רשת הרכבות בשטחה, והרחבת רשת הרכבות שהקימה הקיסרות הרוסית החל מהמאה ה-19. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקם בביינאו כפר קטן שבו התגוררו בתחילה פועלי הרכבת, והחל מ-1970 החלה העיירה לצמוח במהירות לאחר שהתגלו באיזור מרבצי נפט וגז גדולים. כיום מונה אוכלוסייתה כ-55 אלף תושבים, אבל אני חייב לציין שזה נראה כמו הרבה פחות – המקום מרגיש כמו כפר, לא כמו עיר.
בערב הקודם בשעה 22:42 עצרה הרכבת שלי בתחנת ביינאו, ומיד כשירדתי ממנה הכה בי המדבר. אני מכיר את האוויר הזה מהמולדת, מהימים שבהם גרתי בערבה: לא מאוד חם אבל יבש מאוד, עם רוח חזקה שמזיזה אבק ממקום למקום. למשל, מהאדמה לעיניים שלי. תחנת הרכבת הומה אדם. הרכבת הזאת מגיעה לכאן כל יום באותה שעה ועוצרת ל-28 דקות. זו ההזדמנות של המקומיים לעשות קצת כסף: שורה של דוכנים וחנויות עומדים פתוחים לאורך המסילה ועשרות אנשים מסתובבים שם. התעכבתי רק כדי לצלם כמה תמונות, ומיהרתי לצעוד לכיוון המלון, כעשר דקות הליכה משם.
רושם ראשוני: עיירת מערב פרוע מודרנית. רחובות סלולים אך מאובקים עם בתי עסק קטנים לאורכם, צמחייה מדברית, מדרכות שלמות, עד שהן נגמרות פתאום.
המלון פשוט מאוד, אבל מספק, אם לא מגיעים עם ציפיות גדולות מדי. העובדת בקבלה לעומת זאת התגלתה כאחד האנשים האנטיפתיים והנרגנים שאי פעם פגשתי בבית עסק כלשהו, ואני חי בברלין. אבל הגעתי מוכן: קטרינה, שהתאכסנה במלון הזה יומיים לפני כן, הזהירה אותי מפניה, ועל כן נכנסתי ללובי כולי חיוכים ומצב רוח טוב. זה לא עזר – הקסם האישי שלי לא עבד עליה. טוב, שתתבשל לה במה שזה לא יהיה שעובר עליה. העיקר מבחינתי שהחדר נקי, המיטה נוחה ויש מים חמים במקלחת.
את יום המחרת ביליתי בסיורים בעיירה ובמנוחה במלון, לסירוגין. החום והאבק מתישים ופשוט אי אפשר לשהות בחוץ יותר משעה. אני נמצא בסך הכול 24 שעות בביינאו, וממשיך מפה ברכבת לילה ליעד הבא: העיר נוקוס (Nukus) באוזבקיסטן. דבר ראשון שעשיתי אחרי ארוחת הבוקר היה ללכת לתחנת הרכבת ולקנות כרטיס נסיעה. לחברת הרכבות האוזבקיסטנית יש אפליקציה נהדרת לטלפון, בלי ציניות – באנגלית, נוחה מאוד לשימוש, עיצוב נעים לעין ובלי הסחות דעת, תהליך ההזמנה ובחירת המקומות פשוט ולינארי. הכול טוב עד שמגיעים לשלב התשלום ואז קופצת הודעה: ״ההזמנה נכשלה, נסה שנית״. ניסיתי גם שלישית, רביעית ועשירית. לא עובד. ועל כן, שוב לקופה.
אחרי הפיאסקו באקטאו, הכנתי הפעם טקסט כתוב מראש: ״בבקשה כרטיס אחד לנוקוס, להיום, מחלקה שלישית, דרגש תחתון״. זה עבד.
חוץ מזה אין הרבה מה לספר על ביינאו. אפשר להסתכל בתמונות שצילמתי שם – הן אומרות הכול. בתי עסק קטנים וריקים שאין לי מושג איך והאם הם מצליחים להתפרנס, בתי מגורים מתפוררים, כבישים ורחובות במצב סביר, אבל כשיורדים מהם לכיוון בתי המגורים, הם הופכים לשבילי חול. חם, רוח חזקה רוב היום שמעיפה חול לכל הכיוונים. אני מתחיל להבין את הגישה של עובדת הקבלה במלון – המקום הזה יכול לשחוק גם את החזקים ביותר.
03.05.2025, 00:30 / רכבת בין ביינאו לנוקוס (Nukus)
שוב אני בדרכים, הפעם ברכבת לילה לנוקוס באוזבקיסטן. יצאנו לדרך ב-23:58 וצפויים להגיע לנוקוס ב-10:57. הרבה פעמים ראשונות יש לי בטיול הזה. פעם ראשונה ברכבת לילה, פעם ראשונה שאני חוצה גבול בינלאומי ברכבת (מגרמניה לשווייץ זה לא נחשב).
בעלייה לרכבת, העובדים, הנוסעים, אנשי הבטחון, חיילי ביקורת הגבולות – כולם נועצים בי מבטים כאילו הייתי חייזר. ובעצם, אני חייזר. שני החיילים קצת מטרטרים אותי, מעלים אותי לקרון, מורידים אותי, מעלים אותי לקרון הסמוך, מורידים שוב. מתייעצים ביניהם, ולפחות שלוש פעמים שואלים אותי מאיפה אני. בסוף הגיעו לאיזו החלטה. מעלים אותי חזרה לרכבת, ואחד מהם מתיישב לבדוק את הדרכון שלי. מסתבר שביקורת הדרכונים נעשית כבר בעלייה לרכבת ולא במעבר הגבול. די יעיל, אם מתעלמים מהטרטור שקדם לה, ומהעובדה שהיא נעשית ממש מול פרצופיהם הסקרניים של כמה מהנוסעים. הפמיליאריות הצפופה הזאת והיעדר המרחב האישי (שלא לדבר על "סתם" פרטיות) לא זרים לי כמובן, אבל אני חי כנראה כבר מספיק שנים בגרמניה כדי שאשים לב לזה וארגיש קצת לא בנוח. ביקורת הדרכון שלי לוקחת קצת יותר מדי זמן לטעמי, ואני קצת נלחץ. כשאני מתבקש לחזור בפעם השלישית על השם שלי, אחד הנוסעים שצופים במחזה ממלמל לחבריו "אבראו" (Evreo, כלומר "יהודי" ברוסית) – פה הלחץ כבר הופך לחשש אמיתי – בשום שלב בטיול הזה הזרות שלי לא היתה כה נוכחת כמו עכשיו – אבל אני שומר על ארשת פנים שמנסה להיות חביבה וחייכנית, אך לא מוגזמת מדי. אלא שאז אני נזכר, שהחיוך הקטן שלי סיבך אותי בהרבה צרות במהלך השירות הצבאי שלי (הוא נתפס קצת כמלגלג או מתנשא), ואני מורה לעצמי לחדול מהנוירוטיות הזאת ופשוט לשמור על פוקר-פייס. בסוף יורדת החותמת על הדרכון והחייל משחרר אותי לדרכי ולדרגשי.
הרכבת הזאת זהה לרכבת הקודמת מבחינת המבנה הפנימי שלה, אבל היא ישנה וחורקת יותר. קראתי שבאוזבקיסטן יש רכבות חדשות ומודרניות, ואפילו "רכבות קליע", אבל כנראה לא בקו הזה. איש הצוות בקרון שלנו מתיישב ליד ומביע בי עניין: מאיפה אתה, איפה אתה גר, מה אתה עושה, יש לך ילדים. אני מגייס את עשר-עשרים המילים שאני יודע ברוסית כדי לענות. ואז הוא שואל שאלה שאני לא מצליח להבין. הוא חוזר עליה באיטיות, מדגיש כל מילה. ופתאום אני מבין: הוא שואל אותי מאיפה אבא ואמא שלי. אני אומר שמישראל, והוא נראה כאילו הצליח לפתור הגדרה קשה במיוחד בתשבץ היגיון. אני מבין מה העניין: כשהוא בחן את הכרטיס והדרכון שלי, הוא כנראה שיער שלא נולדתי בגרמניה, ורק רצה לקבל ממני אישור למה שחשב קודם. אבל הכול ברוח טובה ובידידות, כמובן. גם לזה אני צריך להתרגל מחדש: לכך שבדומה לישראל אך בניגוד לגרמניה, שאלות על מוצא וזהות אינן טאבו. ובדומה לגרמניה, גם כאן שם המשפחה שלי מסגיר את מוצאי: גם ברוסיה ובמדינות ברה״מ לשעבר השם רוזנבאום הוא שם יהודי מובהק (אגב, הרבה בזכות המוזיקאי הרוסי הפופולרי אלכסנדר רוזנבאום – אין קשר משפחתי שידוע לי עליו).
לאחר כשעה וחצי נסיעה אנחנו מגיעים לגבול. אם חשבתי שביקורת הגבולות בצד הקזחסטני היתה קצת מלחיצה, הביקורת בצד האוזבקיסטני לא רק מלחיצה, אלא גם ארוכה ומתישה. אני יודע, שפרוצדורות כאלה במדינות זרות ומרוחקות נראות הרבה יותר מלחיצות מכפי שהן באמת, פשוט כי אינני מבין את השפה, המנהגים והנהלים. אבל זה לא משנה את תחושתי הסובייקטיבית.
לא בדקתי כמה זמן התעכבנו בגבול. להערכתי כשעה וחצי. בסביבות 3 לפנות בוקר המשכנו בנסיעה, והנוסעים יכלו לחזור לישון. להפתעתי הצלחתי לישון כמעט 4 שעות. אולי הייתי מצליח לישון עוד, אבל משעת בוקר מוקדמת מתחיל ברכבת מצעד אינסופי של רוכלים שמציעים כל מה שאתם יכולים להעלות על הדעת, וגם דברים שאתם לא יכולים להעלות על הדעת: מצרכי מזון יבשים, לחמים, משקאות, קוסמטיקה ובשמים, תכשיטים, צעצועים והכי מפתיע מבחינתי: דגים מעושנים שלמים (ראו תמונה), כאילו ריח הגרביים, הזיעה והאבק לא הספיקו לנו.
בין הרוכלים יש גם כמה נשים שמחליפות כסף, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להמיר את המזומנים שברשותי – 36 אלף טנגה (Tenge) קזחסטני ב-860 אלף סום (Sum) אוזבקיסטני (בערך 62 אירו).
שלא במפתיע, הרוכלים משקיעים בי יותר מאמצי שכנוע מאשר בנוסעים אחרים. בסוף אני מתרצה לתחנוניה של אחת מהן וקונה בקבוק מים. האמת, כל הסצינה הזאת מתחילה כבר להעיק עלי. אני מנסה לקרוא, להתכנס בתוך הבועה שלי, וכל שתי דקות מופיע מישהו אחר ודוחף לי את הסחורה שלו מול הפרצוף. חלקם חוזרים כבר בפעם השישית והשביעית. אני מבין את הצורך להתפרנס, ואת ההזדמנות הכלכלית שמגולמת בתייר מערבי בעל אמצעים, אבל הבנאדם אמר לכם כבר חמש פעמים ״נייט, ספסיבה״, מה כבר יכול היה להשתנות בעשר הדקות שחלפו מאז הפעם הקודמת שעברתם פה?
***
מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות קיבל בוודאי את הרושם שמסע הזה הוא חוויה מאוד חיובית עבורי, והוא אכן כזה, אבל זה לא אומר שאין רגעים קשים. הנסיעה הזאת ברכבת הלילית לנוקוס לא היתה חוויה נעימה, וממש לא בגלל ההוא שמלמל "יהודי" בזמן ביקורת הדרכונים. ציינתי שאני חייזר על הרכבת הזאת, וזה ממש כך. אני מרגיש את המבטים הסקרניים ושומע את השיחות סביבי, שאמנם אינני מבין אותן, אבל את המילה "טוריסט" (תייר) אני מבין היטב. גם שכני בדרגש הסמוך התעניין אם אני "טוריסט" ולאחר שהשבתי בחיוב, הוא גיחך ומלמל משהו לעצמו. נראה שאינו מבין מה יש לתייר לעשות על הרכבת הזאת. כל זה כשלעצמו אינו מטריד אותי במיוחד. אני שמח לספק לשכניי קצת עניין ונושאים לשיחה בנסיעה הארוכה הזאת. אבל לזרות שלי יש מימד נוסף: אני אמנם תייר ממדינה מערבית שאינו דובר את שפת המקום, אבל יותר מזה, אני עושה את הנסיעה הזאת במחלקה השלישית (מתוך שלוש) מתוך בחירה, בשביל "החוויה" ובשביל "להכיר מקרוב את הארץ ואנשיה". זאת בזמן שאני מוקף באנשים שנוסעים במחלקה השלישית ברכבת משום שאין להם ברירה אחרת. אני כל כך פריבילגי, שאני בוחר ב-slow travel וב-low budget, בזמן ששכניי לקרון לא מכירים ולא יכולים להרשות לעצמם שום צורת נסיעה אחרת.
זה מעיק, וזה מעציב, וזה רובץ עלי לאורך כל הנסיעה. השכר החציוני במדינות מרכז אסיה נע בין 200 ל-500 אירו לחודש. כרטיס הנסיעה עלה לי כ-30 אירו. אם אני מניח שהאוזבקי הנחמד בדרגש הסמוך מרוויח כ-300 אירו בחודש, שזה בערך השכר החציוני באוזבקיסטן, הרי שהוא הוציא כ-10 אחוז ממשכורתו החודשית על הנסיעה הזאת לכיוון אחד. אם אנחנו היינו צריכים להוציא סכומים בסדר הגודל הזה על נסיעות בינלאומיות לאמסטרדם, פריז או וינה, ספק אם מישהו מאיתנו היה נוסע ברכבת (טוב אני מכיר כמה מכם שבכל זאת היו נוסעים ברכבת, אתם יודעים מי אתם, אבל הבנתם את הנקודה).
היה לי אבל הרבה זמן להרהר בסוגיה הזאת במהלך הנסיעה הארוכה, וקצת להשלים עם החוויה הלא-נעימה הזאת. גם צ'ט עם חברה טובה (את יודעת מי את) עזר לשים את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. המסע הזה לא חייב להיות משמח ומרגש כל הזמן. הוא אינו רק מסע גאוגרפי ותרבותי, הוא גם מסע רגשי, ואם דברים מסוימים מעציבים או מרגיזים או אפילו מלחיצים אותי, הרי שזה חלק מחוויית הטיול, חלק מהלמידה ומההכרות שאני עושה עם האיזורים האלה של העולם. וכשעצובים, לפעמים אפשר פשוט לשבת בתוך העצב הזה ולתת לו להיות שם. חלק מהטיול זה גם לראות איך אני חי בהשוואה לאיך שאנשים במקומות אחרים בעולם חיים בהם – לא בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמי או להעריך את מה שיש לי (די ברור שזה לא גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי), אלא כדי ללמוד ולהבין טוב יותר את העולם. העצב או רגשי האשמה אינם סיבה לוותר על הנסיעה הזאת ולבחור, למשל, בטיסה ובמלון מפואר שינתקו אותו מההוויה הזאת. להפך, אם כבר, הם סיבה מצוינת לדבוק בדרך הטיול שבחרתי.
