עדכון חי, 07.07.2025 / צ'נגדו
אני נמצא כעת בצ'נגדו (Chengdu) שבמחוז סצ'ואן במרכז סין, ומחר אני ממשיך הלאה ליעד הבא. יורד פה היום גשם בלי הפסקה, וזה נתן לי את הזמן להשלים את הפוסט מהביקור שלי בג'יאיוגואן. הפוסט אולי טיפה ארוך מדי, אבל עם קשיי האינטרנט כאן אני לא מרגיש שיש לי את הפריבילגיה לפצל פוסטים לשני חלקים. קריאה מהנה.
27.06.2025 – 30.06.2025 / ג׳יאיוגואן
כ-1,000 קילומטרים של מדבר שממה מפרידים בין אורומצ׳י לג׳יאיוגואן (Jiayuguan) שבפרובינציית גאנסו (Gansu). לקחתי את הרכבת המהירה, שעשתה את הדרך הזאת ב-7 שעות. לא מאוד מהיר, בעיקר כי הרכבת עוצרת הרבה בדרך, אבל הרכבת נוחה מאוד (הופתעתי בעיקר מהמקום לרגליים) ונקייה מאוד – על הרכבת יש עובדי נקיון שמקרצפים את הרצפה בקרון כל חצי שעה בערך.
ביקור בסין מזמן לתייר כמה אתגרים טכניים. רובכם בוודאי שמע על ״חומת האש הגדולה״, שמבודדת את הסינים משאר העולם ומגבילה אותם לתחומי יקום אינטרנטי פנימי, שאמנם כולל את כל מה שהבנאדם צריך לחיי היומיום שלו, אבל חסום לשירותים האינטרנטיים שאנחנו רגילים להשתמש בהם מדי יום. כמובן שנערכתי מראש עם VPN ועם חשבונות באפליקציות התשלומים הסיניות. בנוסף, איבון הזכורה לטוב וסינים נחמדים נוספים שפגשתי במהלך הטיול, המליצו לי על אפליקציות שימושיות נוספות שכדאי להתקין על הטלפון לפני שנכנסים לסין.
בקיצור, כהרגלי, הגעתי מוכן. ובכל זאת, יש כנראה דברים שאי אפשר להתכונן אליהם מראש. למשל: מציאת כתובת. או למשל: למסור לנהג מונית את הכתובת. בתחנת הרכבת אי אפשר פשוט לזמן מונית באמצעות אפליקציית דידי (״אובר״ הסינית) וצריך להיכנס לאחת המוניות שמחכות ביציאה. זה מחייב תקשורת מילולית עם הנהג, שכמובן לא מדבר מילה אנגלית. אמנם הכנתי מראש את הכתובת של ההוסטל בג׳יאיוגואן שבו אני מתאכסן, אבל בשום אופן לא הצלחתי להעביר אותה לנהג: ההגייה שלי מן הסתם לא נכונה, והוא לא הצליח לפצח את הכתובת מתוך האותיות הלטיניות. בסוף מצאתי באפליקציית המפות מלון שסמוך להוסטל, הראיתי לו את שם המלון בסינית, והוא הבין, הכיר את המלון ולקח אותי לשם. אלא מה? הכתובת של ההוסטל שהיתה ברשותי לא היתה נכונה. ההוסטל לא היה שם. אחרי חפירה נוספת באפליקציית המפות איתרתי את ההוסטל במרחק של 1.5 ק״מ מהמקום שבו הייתי, הזמנתי מונית עם דידי, והיא לקחה אותי לשם. גם זה לא הלך בקלות: כדי לאמת את הזהות של הנוסע, נהגי מוניות שמשתמשים בדידי, צריכים להזין באפליקציה את שלוש הספרות האחרונות של מספר הטלפון של הנוסע, ולפחות חמש דקות נגזלו ממני בנסיון להבין מה הנהגת רוצה ממני, למה אנחנו לא זזים כבר, ולמה היא מנופפת מולי בטלפון שלה.
ההוסטל בג׳יאיוגואן, אף על פי שסבל גם כן מכמה בעיות של תחזוקה וסניטציה, היה סימפטי ונעים בהרבה מההוסטל באורומצ׳י, ובעיקר מרווח יותר, עם יותר מרחב לרביצה ומנוחה (טיפ מאיבון: לא לקחת מלון בסין בפחות מ-100 יואן, כ-12 אירו, ללילה). ג׳ואנג, בעל ההוסטל, אדם חביב ביותר, יצא מגדרו כדי להנעים לי את השהייה שם, הציע לי כל יום אוכל ושתייה, כשביקשתי להחליף מיטה הוא העביר אותי לחדר פרטי ללא תוספת מחיר, וגם לקח אותי לטיול מחוץ לעיר. על כך בהמשך.
בערב הראשון יצאתי לסיבוב המסורתי בעיר. ג׳יאיוגואן אינה עיר יפה או מעניינת במיוחד, וגם לא גדולה – פחות מ-400 אלף תושבים – כמעט כפר במונחים סיניים – אבל הפארק שלה, שבמרכזו אגם מלאכותי גדול, נחמד מאוד לשיטוט בשעת ערב מוקדמת, ואכן הוא היה עמוס במקומיים שטיילו, עשו ג׳וגינג או רקדו בקבוצות. גם פה ליוו אותי המבטים בכל מקום. פה ושם מישהו גם בירך אותי ב״הלו״, אבל זה לא המשיך מעבר לכך – ידיעת האנגלית פה (או כל שפה אחרת שאינה סינית) שואפת לאפס. אפילו לא כמה מילים בודדות. אני מניח שזה ישתנה קצת ככל שאתרחק מהפריפריה ואתקדם מזרחה.
הרחוב שבו שוכן ההוסטל הוא כנראה איזור בילויים פופולרי בקרב המקומיים. לכל אורכו יש מסעדות וכמה פאבים, והמוני אנשים יושבים בחוץ, נהנים מההפוגה בחום, אוכלים ושותים. וזה סתם ערב באמצע השבוע. בסין, אגב, כשיוצאים עם חברים או משפחה למסעדה, נהוג בדרך כלל להזמין הרבה מאוד אוכל ושתייה – הרבה יותר ממה שהקבוצה מסוגלת לאכול. זו לא רק האבחנה שלי – זה גם מה שמכרים סינים מספרים – והשיטוט שלי ברחוב המחיש לי את זה. האמת היא ששמעתי על זה גם ממערביים שעושים עסקים עם סין: לדבריהם, כשרוצים לסגור עסקה עם סינים, מה שצריך לעשות זה לקחת אותם למסעדה ולהזמין עבורם את כל התפריט בערך, כולל תפריט המשקאות. הארוחה, אם אפשר לקרוא ככה לאורגיית הסביאה והזלילה הזאת, נמשכת כמה שעות. כשצלחת מתרוקנת, ממלאים אותה שוב ושוב. וכשקמים מהשולחן בסיום הארוחה, משאירים בכוונה הרבה אוכל על השולחן. זה כנראה אמור לשדר עושר ועוצמה – תראו אותנו, אנחנו כל כך עשירים ומצליחים, שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להשאיר אוכל על השולחן. איבון – מוקד התמיכה הטלפוני שלי לענייני סין וסינים – אישרה את אבחנותיי והוסיפה שזה אחד הצדדים שהיא פחות מחבבת בתרבות הסינית.
בעודי הולך לאורך רחוב המסעדות הזה, נופפו לי לשלום כמה גברים צעירים שישבו מסביב לשולחן עמוס באוכל ובקבוקי בירה. הם סימנו לי לבוא ולהצטרף אליהם. אחד מהם דיבר קצת אנגלית. ממש קצת. הם סימנו לי להתכבד בכל מה שהיה על השולחן. מישהו הציב מולי בקבוק בירה. היינקן. סימנתי שאני מעדיף לנסות דווקא את הבירה המקומית, והם עשו כולם פרצופים נגעלים. הם מעדיפים כמובן את הבירה המיובאת, אפילו שזו היינקן סילבר. שלושה מהם הציעו לי סיגריות בו זמנית. אגב, באופן אישי עשן סיגריות לא כל כך מפריע לי, ולפעמים אני גם מצית אחת אם מציעים לי, אבל אם קשה לכם עם עשן סיגריות, כדאי שתקחו את זה בחשבון לפני שאתם יוצאים לטיול בסין. כולם פה מעשנים כל הזמן ובכל מקום.
כשלוש שעות ביליתי עם החבורה העליזה. הבחור שמדבר קצת אנגלית נשבר די מהר, ועברנו לתקשר עם אפליקציות תרגום. לא אחזור פה על תוכן השיחה כדי לא לזעזע את נפשותיכם העדינות, אבל אומר זאת כך: המזרח הרחוק הוא המקום שאליו הפוליטיקלי קורקט הולך כדי למות. כמות הדעות הקדומות, האבחנות ההיסטוריות והתרבותיות המעוותות, ההערות הגזעניות והמיזוגניות שנזרקו סביב השולחן, הספיקה לי לחיים שלמים. כתבתי פה בעבר: התקינות הפוליטית המערבית טרם הגיעה למזרח, ויש משהו מרענן בשיחה נטולת המגבלות שאנחנו בדרך כלל מטילים על עצמנו, אבל זה היה קצת יותר מדי. אחד מהם, כנראה בשלב מתקדם של שכרות, ביקש להודות דרכי לגרמניה על ש״סייעה לסין במלחמת העולם השנייה״. היה נדמה לי שחטפתי לרגע שבץ קטן ונחנקתי קצת מההיינקן. לא רק שזה לא נכון, אלא שגרמניה הרי שיתפה פעולה עם יפן, שקרעה את סין לגזרים, וחייליה רצחו ואנסו סינים וסיניות בהמוניהם – הטראומה הלאומית הגדולה ביותר של סין. אין לי מושג למה האיש התכוון, ורק עניתי בדיפלומטיות שאולי אני צריך לרענן את ידיעותיי בהיסטוריה (אגב, רעננתי: גרמניה אכן סייעה קצת צבאית לסין בשנות ה-30, אבל בוודאי לא בזמן המלחמה). עוד הוספתי ואמרתי לו שאמסור את תודתו לגורמים הרלוונטיים.
בשלב מסוים הגיע לשולחן בעל המסעדה וביקש ממני לעבור לשולחן אחר. הוא הציב לפניי על השולחן בקבוק היינקן, הניח מולי צלחת עם פרוסות אבטיח והציע לי סיגריה. לא הבנתי מה קורה. עישנתי את הסיגריה, שתיתי את הבירה עד תומה וכרסמתי פרוסת אבטיח, ואז ניגשתי חזרה לשולחן הקודם ושאלתי את הבחור שדובר אנגלית למה הוגליתי לשולחן נפרד. ״עזוב״, הוא אמר לי, ״הוא רוצה שתזמין עוד אוכל ושתייה לעצמך ולא תאכל מהאוכל שלנו. אתה יכול לחזור לפה״. הצטערתי קצת לאכזב את בעל המסעדה – אני בטוח שההוט-פוט שלו מצוין. כשנפרדתי מהבחורים, הם הזמינו אותי להצטרף אליהם גם למחרת. התכוונתי להיענות להזמנה, אבל לא יצא לי. גם על כך בהמשך.
דברים שלא רואים מהחלל החיצון
למחרת שמתי פעמיי למצודת ג׳יאיוגואן – האטרקציה התיירותית המרכזית באיזור. המצודה היא המוצב המערבי והמרוחק ביותר של החומה הסינית הגדולה והיא יושבת כמובן על דרך המשי, כך שחרף הריחוק ממוקדי הכוח של סין העתיקה, מדובר במוצב אסטרטגי חשוב. המצודה נבנתה במחצית השנייה של המאה ה-14 כחלק מפרויקט האדירים של החומה הגדולה, שיזמה שושלת מינג, אשר דחקה החוצה מסין את שושלת יואן המונגולית ובכך הביאה לסיום השליטה המונגולית על סין. החומה – כמו גם מצודת ג׳יאיוגואן – הוקמה אפוא בין היתר כחלק ממערך ביצורים ענק שנועד למנוע פלישה מונגולית נוספת.
המצודה ממוקמת במעבר ההרים בין רכס הרי צ׳יליאן (Qilianshan) לרכס ההרים השחורים (Heishan). האיזור הזה מכונה ״הגרון של סין״ – מעבר צר יחסית בין רכסי ההרים, שדרכו נכנסו אנשים, סחורות ורעיונות מהמערב לסין. המיקום האסטרטגי של המצודה איפשר פיקוח על מה שנכנס לסין (או יוצא ממנה) וגביית מכס כמובן. המצודה והמקטע של החומה שצמוד אליה, בדומה לרוב מקטעי החומה הגדולה בסין, הם משוחזרים. עם זאת, השחזור נעשה בדקדקנות ובנאמנות למקור, ולפחות בעיניי הוא בהחלט ממחיש את ההישג ההנדסי האדיר של הקמת החומה ומערך המוצבים שלאורכה. המקטע המשוחזר של החומה גם מנפץ כמה תפיסות מוטעות לגביה. קודם כל, לא, אי אפשר לראות אותה מהחלל החיצון בעין בלתי מזוינת. מספיק כבר עם השטות הזאת. המיתוס הזה אגב נולד עוד לפני שבני האדם בכלל יצאו לחלל, וכשהם עשו זאת, הוא הופרך די מהר. כשאנחנו חושבים על החומה הסינית, לרוב עולה בראשנו התמונה המפורסמת של מקטע החומה המאסיבי באיזור בייג׳ינג, שמנקז אליו את רוב התיירים באיזור, כמו גם כל מיני ראשי מדינות שבאים לביקור בסין ונלקחים לפוטו-אופ על החומה (מנהיגים אוהבים חומות משום מה). המקטע הזה של החומה מרוחק כ-3,000 קילומטרים מג׳יאיוגואן. בהרבה מאוד איזורים מרוחקים ונידחים יותר, החומה היא מבנה צנוע בהרבה, עשוי בעיקר מטיט – בוץ מעורבב עם קש. היא לא גבוהה במיוחד (אולי 3 מטרים) ולא רחבה במיוחד (פחות מחצי מטר). זה לא מפחית מגודלו של ההישג ההנדסי, רק שם דברים על דיוקם. סדר צריך להיות.
כ-3 שעות הסתובבתי בשטח המצודה, בולע בעיניי ומצלם כל מגדל, כל קיר וכל אבן. דמיינתי שאני סוחר על דרך המשי שמחפש מקום להניח בו את הראש ולהשקות את גמליו; דמיינתי שאני חייל סיני שצופה מהמגדל בכיוון הכללי של מונגוליה וסופר את הדקות לסיום המשמרת; דמיינתי שאני רב-המשרתים של מפקד המצודה, שביתו הענק המשוחזר ניצב בלב המצודה; ודמיינתי שאני פועל שגורר לבנים להקמת המגדל החדש. כשהתעוררתי מחלומותיי בהקיץ, שמחתי שאני לא אף אחד מאלה.
אגב, האגדה מספרת, ואולי אין זו אגדה בכלל, שאת המצודה כולה תכנן מהנדס אחד. התוכניות שהוא עשה היו כל כך מדויקות – הוא חישב בין היתר את מספר האבנים, הלבנים וקורות העץ שיידרשו לבניית המצודה – עד שבסיום עהעבודות נותרה רק אבן אחת עודפת. האבן הוצבה בשטח המצודה כדי להלל ולהזכיר לכל את דיוקן המופלא של תוכניות הבנייה.
מהמצודה המשכתי למקטע אחר של החומה – משוחזר גם הוא – שבנוי על צלע ההר ומספק תמונות איקוניות יותר שלה, גם אם היא קטנה יותר מזו המפורסמת שבבייג׳ינג. 400 מדרגות מוליכות עד למגדל שבראש המקטע של החומה, המאפשר תצפית יפה על העיר, ההרים והמדבר. לבייג׳ינג אני לא אגיע בטיול הזה, אבל על החומה הייתי. ואיכשהו, אני שמח שזה קרה דווקא כאן. במידה רבה אפשר להעריך את פרויקט החומה דווקא במקום הזה, המרוחק, הנידח והלוהט (37 מעלות ביום שבו הייתי שם). וחרף המבטים שננעצים בי, יש איזה עונג קטן בלהיות התייר הזר היחיד במקום. בעצם, כמעט היחיד: במהלך הטיפוס נתקלתי במיגל הצרפתי, שמאוחר יותר התברר שהוא מתאכסן באותו ההוסטל. קשקשנו כמה דקות והחלפנו חוויות, והמשכנו לדרכנו. מאוחר יותר נתראה שוב בהוסטל.
למי קראת שחור
בערב תכננתי להצטרף שוב לחבורת הגברים במסעדה הסמוכה להוסטל ועד אז להעביר את הזמן בחלל ההסבה של ההוסטל. נכנסתי לשיחה עם מיגל – הוא לומד מנהל עסקים בשנגחאי ועם סיום לימודיו הוא מתכוון לחזור לצרפת. על הנסיון ללמוד סינית הוא ויתר (הלימודים באוניברסיטה הם באנגלית). כרגע הוא מנצל את חופשת הקיץ לטיול ברחבי סין. הצבעתי על רעמת התלתלים שעל ראשו ושאלתי אם זה הופך אותו לאטרקציה בקרב המקומיים (והמקומיות), והוא צחק וענה שהלוואי והיה מקבל יואן אחד על כל פעם שמישהו שלח יד – לפעמים בלי לבקש רשות – כדי למשש את התלתלים שלו. הוא ציין שבטח גם הזקן שלי אטרקטיבי בעיני המקומיות, ואמרתי שאני בונה על האישיות שלי שתקסים אותן, פחות על הזקן. נאיבי שכמותי. כמה דקות מאוחר יותר הצטרפה אורחת נוספת, צ׳י, סינית צעירה, לשיחה. היא בדיוק סיימה לימודי הנדסה אזרחית ובאה לג׳יאיוגואן כדי לחפש עבודה. משום מה היא גילתה בי עניין מיוחד (האישיות המקסימה שלי אומרים לכם), והפגיזה אותי בשאלות על גרמניה (או שאולי זה הדרכון הגרמני), בעוד מיגל לוחש לעברי מאחורי גבה ״זה הַזָּקָן שלך״.
בשלב מסוים נכנס לחדר סיני בשנות ה-50 לחייו, ושאל באנגלית מושלמת אם הוא יכול להצטרף לשיחה. כל כך התרגשתי למצוא סיני שמדבר אנגלית טובה, שכמעט שכחתי לענות בחיוב. הוא הציג את עצמו בשם אלכס וסיפר שהוא חבר של בעל ההוסטל. אלכס לא רק מדבר אנגלית, הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה המקומית. הוא אגב אימץ את השם אלכס בגלל חיבתו לאלכסנדר מוקדון. שקענו בשיחה ארוכה על היסטוריה, הבדלים תרבותיים, יחסי סין-ישראל ועוד. שאלתי אותו לגבי מה שאמר לי הבחור הסיני בערב הקודם, בנושא העזרה כביכול של גרמניה לסין במלחמת העולם השנייה. הוא נאנח ואמר שיש המון סינים והוא לא יכול לערוב להשכלה של כולם, ושרבים מהם פשוט חוזרים על שטויות שהם שומעים מחברים שלהם, שכנראה שמעו משהו אחר ועיוותו אותו. טוב, התופעה לא זרה לי.
בהמשך הצטרף אלינו בנו בן ה-17 של אלכס – נקרא לו ג׳וניור. ג׳וניור עדיין מתקשה קצת באנגלית, אבל אני בטוח שהוא עוד ישתפר, כי הוא אינטליגנטי וסקרן בצורה בלתי רגילה, במיוחד לגבי החיים והתרבות במערב, וגם בעל זכרון יוצא מן הכלל לכל מיני פרטי טריוויה בהרבה מאוד תחומים. קצת מזכיר לי את עצמי בגילו, למען האמת, רק שהוא אינטליגנטי יותר וגם מנגן בפסנתר, אלא מה. ציינתי כבר שהתקינות הפוליטית טרם מצאה את דרכה לסין, וזה ניכר גם בשאלותיו הסקרניות של ג׳וניור. הוא שאל אותי למשל: ״יש לך חברים שחורים?״. אחרי שהעירו אותי מעלפוני עניתי שנראה לי שכן (אני הרי לא רואה צבעים וזה). בתגובה הוא שאל: ״כמה?״. נאלצתי לעשות בראש את הספירה שאנחנו נורא משתדלים לא לעשות, ועניתי שאני לא בדיוק יודע, אבל כמה וכמה. החקירה לא הסתיימה: ״מאיפה הם באים?״. שוב נאלצתי לפשפש באיזורים בראשי שאני נזהר לא להתקרב אליהם, ועניתי שמכל מיני מקומות: מאנגליה, ארה״ב, צרפת, אפריקה… ג׳וניור קטע אותי: ״מאיפה באפריקה?״. החלטתי לעצור את הדיון כאן ושאלתי אותו למה הוא מתעניין כל כך בנושא הזה. מסתבר שהוא לא ראה אדם שחור מימיו. מאוחר יותר למדתי שסינים רבים, בעיקר כאלה שחיים בפריפריה, קצת אובססיביים לגבי אנשים כהי עור. אם לבנים מערביים זוכים פה לנעיצת מבטים חודרים, אני לא יכול לדמיין את האופן שבו אדם שחור יתקבל כאן.
יש עוד עניין שעלה בשיחה שראוי להתייחסות. אלכס אישר את האבחנה שלי, שסינים, בניגוד גמור אלינו, לא מדברים על פוליטיקה – לא פוליטיקה עולמית ובוודאי לא מקומית. צ׳י ניסחה את זה יפה: ״אנחנו חופשיים מלדבר על פוליטיקה״. אלכס תמרן באלגנטיות ובמיומנות בין השאלות והאבחנות שלי בנושא פוליטיקה מקומית, ובדרך כלל מיהר להפליג למחוזות בטוחים יותר כמו יחסי סין-ישראל, המזרח התיכון, יחסי דת ומדינה, אבחנות תרבותיות שונות או אנקדוטות היסטוריות. מאוחר יותר, במקום אחר, קיבלתי על הנושא זווית שונה מסיני אחר, שאמר שזה לא מדויק שסינים לא מדברים על פוליטיקה, אלא שיש להם דרכים יצירתיות לדבר על הנושא בלי להתקרב לאיזורים מסוכנים מדי.
היי הג׳יפ
ביום המחרת תכננתי לצאת לטיול בטבע, אלא שבערב הקודם שאל אותי ג׳ואנג, בעל ההוסטל, אם מתחשק לי לצאת לטיול בהרים איתו ועם משפחתו ברכב השטח שלו, תמורת ״כיסוי דמי הנסיעה״. אתם כבר מכירים את הכלל שלי במסע הזה: אני לא מסרב להזמנות לבלות עם מקומיים. ג׳ואנג הוא אגב אספן נלהב וסוחר של אבנים. בכל רחבי ההוסטל פזורים ארגזים וסלים עמוסים באבנים בגדלים שונים. את טיוליו בטבע הוא מנצל בין היתר כדי להרחיב את האוסף שלו. לטיול הצטרפו אשתו, בנו בן ה-8 ואורח סיני נוסף מההוסטל. לא היה לי מושג לאן אנחנו נוסעים, מה נראה ומה נעשה. גם לא טרחתי לעשות את המאמץ ולשאול. מה שכן, לא שיערתי שנרחיק כל כך אל ההרים, ונעלה עד לגובה של מעל 4,000 מטרים מעל פני הים. אם הייתי יודע, הייתי מביא מעיל. אבל זה הדבר היחיד שהיה חסר לי. כשיצאנו לדרך, ג׳ואנג ביקש ממני להתחבר למערכת השמע של הג׳יפ ולנגן להם את המוזיקה שאני אוהב. שמתי רמשטיין, אלא מה. לפעמים צריך להיזהר עם מה שאתה מבקש. אבל בהמשך עברתי למוזיקה קלה יותר לעיכול.
עשינו סיבוב בהרים, עצרנו בכמה נקודות תצפית כדי להתבונן בנוף, ליקטנו עירית בר ועשינו פיקניק. היה כיף, דווקא בגלל תחושת הזרות, השונות והיעדר התקשורת. במצבים כאלה, אין התנהגות שנראית מוזרה או לא-הולמת, אי אפשר באמת לטעות, כי אף אחד לא מצפה ממך להבין את התרבות הזרה או לפעול בדיוק לפי הקודים שלה. יותר חשוב לגלות כבוד למאחרים, להראות שאתה מנסה ומשתדל להבין. יש פחות חשיבות לשאלה אם אתה גם מצליח. עוד משהו שתמיד מפתיע אותי, ואולי בשלב הזה זה כבר לא אמור להפתיע אותי, זה כיצד יכולה להתפתח חיבה והערכה בין אנשים גם בלי שהם מסוגלים להחליף ביניהם מילה אחת. יכולתי לראות שג׳ואנג מחבב אותי ומנסה להתחבב עלי, ואני בהחלט מחבב אותו. קשה לומר מה יוצר קשר כזה – כמו שאין לנו יכולת להחליף בינינו מילים, כך אין לי גם את המילים להסביר, ואולי גם לא צריך להסביר, אלא רק לשמוח על הקשרים האנושיים הפשוטים שאנחנו רוקמים עם האנשים שנקרים בדרכנו, גם אם הם קצרי מועד.
כשיצאנו לדרך בבוקר, קצת חששתי שג'ואנג קנה את הג'יפ שלו בלי שיש לו מושג או נסיון בנהיגת שטח. אבל בדרך חזרה הוא הפריך מהר מאוד את חששותיי ולקח אותנו דרך כמה דרכים צדדיות מאתגרות במיוחד, תוך שהוא מפגין יכולות נהיגת שטח מרשימות. אם לא הייקינג בהרים, אז לפחות טיול ג׳יפים. בכל עצירה הוא בחן את הקרקע ואת האבנים והסביר לאורח השני כל מיני דברים אודותם. הוא גם אסף בשבילי כמה אבנים קטנות ויפות ונתן לי אותן. כאמור, לפעמים באמת אין צורך במילים.
בערב שוב שקלתי לצאת לבדוק את סצינת המסעדות והברים באיזור, אבל נכנסתי לשיחה ארוכה עם צ׳י שהזכרתי קודם ועם אורחת חדשה: סנדרה, ספרדייה שחיה בסין ועובדת כמורה לאנגלית (מאוחר יותר גיליתי שבסין מתבדחים שלפחות מחצית מהזרים שחיים כאן הם מורים לאנגלית, בעוד המחצית השנייה הם עובדי הייטק). חוץ מספרדית, באסקית ואנגלית, סנדרה דוברת גם סינית די שוטפת, צרפתית, ולהפתעתי (או שלא) גם גרמנית טובה מאוד. לא שאלתי לגבי שפות נוספות. יתכן ויש עוד. עוד אנחנו מדברים, הופיעו בהוסטל שוב אלכס הפרופסור וג׳וניור. ביקשתי מסנדרה שתיקח על עצמה את השיחה עם ג׳וניור, כי בכנות חששתי מהשאלות שהוא עשוי להמטיר עלי הפעם. סנדרה, מורה במקצועה, עמדה במשימה בגבורה, בסבלנות ובחן מעוררי השראה, ולא הפסיקה לשבח את הנער בפני אביו על ידיעותיו הרחבות וסקרנותו הרבה. תודה, סנדרה, גם אני למדתי משהו ממך.
למחרת בבוקר הגיע הזמן לצאת שוב לדרך. היעד: דונהואנג (Dunhuang) – עוד עיירת דרך-המשי עם עבר מפואר והווה קצת אפרורי. המרחק: כ-400 קילומטרים. האמצעי: רכבת איטית. על כל אלה כמובן בפוסט הבא.
