06.05.2025 – 09.05.2025 / בוכרה
בזמן שעוד תכננתי את הטיול הזה וסימנתי על המפה שלי את בוכרה וסמרקנד שבאוזבקיסטן כתחנות עצירה בדרך מזרחה, החשבתי אותן לשתיים מנקודות השיא של המסע הזה. שנים רבות לפני שהרעיון לטיול הזה נולד, שתי הערים האלה כבר נמצאו במקום מכובד ברשימת היעדים שלי. שמותיהן תמיד הילכו עלי קסמים כערים רחוקות, אפופות הוד ומסתורין, עתיקוּת, תרבות והיסטוריה עשירה, גם יהודית כמובן.
אחרי יומיים וחצי בבוכרה אני יכול לומר שלקיתי במה שבחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ניסו ללמד אותי להיזהר מפניו: אוריינטליזם ורומנטיזציה. הנחתי לגביהן הנחות מוקדמות שמבוססות בין היתר על דעות קדומות ואיזו תפיסה מערבית מעוותת של המזרח. נו, לפחות אני מכיר בכך ומוכן לשנות את התפיסה שלי. שלא תבינו אותי לא נכון: בוכרה יפהפיה ומרתקת, והעושר התרבותי וההיסטורי שלה גלוי ונמצא על פני השטח. אבל היא גם תיירותית מאוד, על סף הקלישאה, עם החנויות ודוכני המזכרות שמוכרים כולם את אותם המוצרים ה"אותנטיים" תוצרת סין, מסעדות שמציעות וריאציות שונות של אותו עיקרון – כמה מנות ״אותנטיות״ לצד מטבח בינלאומי, מגוון כלי תחבורה קלים להשכרה להתניידות מהירה בתוך העיר העתיקה, כי רגליים זה ללוזרים, ושאר אטרקציות שמספקות לנו ״אוריינטליות״ נוחה לעיכול ונטולת הצורך להתאמץ קצת.
אבל יש מקומות שבהם אפילו את ה"כאילו" הזה לא מוצאים: הכיכר המרכזית בעיר העתיקה, שבלבה בריכה ומזרקה, שמסביבה מסעדות ובתי קפה, היתה יכולה באותה מידה להיות במרכזה של איזו עיירה ציורית באיטליה או בספרד. רק המדרסה (Madrassah) בצדה האחד של הככר, והרוסית שמדוברת פה בכל פינה, מרמזות שאנחנו באיזור אחר של העולם. בערב השני שלי שם, הלכתי לאכול במסעדה בעיר העתיקה. מאחוריי עמד כנר עם כינור חשמלי וניסר עליו את מיטב הקלישאות המוזיקליות של כל הזמנים, עם קצת חנופה לקהל הרוסי – החל מ"קטיושה" ("לבלבו אגס וגם תפוח…") ו"קלינקה", דרך "בלה צ'או" ונעימת הנושא הבלתי נסבלת מתוך הסרט "טיטאניק", ועד "Lasciatemi cantare" ("אני חוזר הביתה"). ב"הבה נגילה" נשברתי וביקשתי מהמלצרית את החשבון.
לא מאמינים? צפו:
עיר תיירותית אמרתי, אבל לפחות כעת לא מאוד מתויירת – ציפיתי לעומס תיירים בלתי נסבל, והופתעתי לטובה. יש פה כמובן לא מעט תיירים, אבל לא הורגשה צפיפות ברחובות ובסמטאות (זה השתנה כשהגעתי לסמרקנד).
ביומיים וכמה שעות שהיו לי בבוכרה חרשתי אותה לאורכה ולרוחבה ברגל, עד כמה שהחום והאבק איפשרו לי. על העיר העתיקה השרמנטית אך הקטנה אפשר לסמן וי תוך כמה שעות. עם זאת, כדאי לחזור אליה שוב ושוב בשעות שונות של היום – זו חוויה שונה לגמרי בכל פעם. ביום הראשון הסתובבתי שם בצהרים, וחזרתי שוב בערב, בשעות החשיכה. ביום השני הגעתי לשם לקראת השקיעה, כשהאור רך וצהבהב, ורוח נעימה מנשבת. בביקור הזה הוצאתי גם את התמונות הטובות ביותר משם.
בין הגיחות לעיר העתיקה סיירתי גם בשוק המקומי. בהשוואה לשוק של נוקוס, השוק בבוכרה קטן יותר (אם כי עדיין די גדול) ופחות כאוטי ולא איתגר יותר מדי את כישורי ההתמצאות במרחב שלי. קניתי כמה בישאק (Byshak) – לצורך הנוחות נגיד שזה סוג של בורקס מטוגן – ממולאים בתרד ובצל, שהיו מעולים, ורק מאוחר יותר גיליתי שהגרסאות הצמחוניות (ולמעשה טבעוניות) של המאפים האוזבקיים נפוצים בעיקר במטבח היהודי, מטעמי כשרות כמובן, אז שמחתי שיכולתי לטעום משהו מהמטבח היהודי המקומי, גם אם בלי כוונה. לצערי לא הצלחתי למצוא משהו דומה במקומות אחרים – המאפים המרכז-אסייתיים ממולאים בדרך כלל בבשר או גבינה.
מאחורי השוק גיליתי את ״אגם בוכרה״, אגמון מלאכותי קטן בלבו של פארק, צמוד למקטע משוחזר של חומת העיר העתיקה. הבאתי איתי בגד ים, ליתר בטחון, אבל לא היה איש במים, חרף טמפרטורות סביב ה-30 מעלות, ולא הצלחתי להבין אם הרחצה מותרת או בטוחה וגם לא מצאתי את מי לשאול. אז ויתרתי. כך או כך, עם הזהירות האובססיבית שלי לבטחון החפצים שלי, ספק אם הייתי נכנס למים ומשאיר את התיק עם הארנק והטלפון על הגדה. במקום זאת הסתובבתי בפארק הצמוד לאגם. המקום היה די שומם. המקטע המשוחזר של החומה, הכולל גם שער הנקרא "שער טאליפאח" (Talipach) מוזר למדי. הוא פשוט עומד שם, ללא שלטי הסבר או הכוונה, עם אשפה ושקיות ניילון מפוזרות סביבו. הפארק שבין החומה לאגם נטוש ולא ממש מזמין לבלות בו. זה נראה כמו נסיון לא מוצלח להחיות את השטח המת הזה, ואולי פשוט צריך להגיע לשם בסוף השבוע, וכשמזג האוויר יותר נעים.
מצדו השני של האגם יש פארק שעשועים קטן, שנראה שרק המקומיים מגיעים אליו. התלבטתי רגע אם לעלות על הגלגל הענק שעומד שם, אבל החלטתי לדבוק בכלל שלי, שלא לעלות על מתקנים מהסוג הזה במדינות שאינני בטוח לגבי הסטנדרטים שלהן בענייני בטיחות.
מסתבר שהאינסטינקט שלי היה לצערי נכון – הצד הזה של הים הכספי מאתגר יותר, בעיקר מההיבט האנושי. בשלב הזה של הטיול אני פחות מצליח לבוא במגע עם המקומיים, ונתקע קצת בתוך המסלולים התיירותיים הרגילים. קאוצ׳סרפינג פחות מספק את הסחורה באיזורים האלה של העולם, והמקומיים פחות נגישים, ופחות פתוחים לשיחה אקראית עם זרים (או פשוט לא מדברים אנגלית). אולי זה ישתנה ביעדים הבאים.
היוצאת מן הכלל היתה נערה מקומית בת 18, שאין סיכוי שאני מצליח לבטא את שמה – O'g'iloy – או לתעתק אותו לעברית כמו שצריך. היא ניגשה אלי בעיר העתיקה בבוכרה וביקשה ממני לצלם אותה עם האייפון שלי, כי המצלמה שלו טובה יותר מזו של הטלפון שלה, ולשלוח לה את התמונות. אחרי שעשיתי לה כמה תמונות, היא ביקשה את הטלפון כדי לעשות לעצמה כמה סלפים. לרגע חששתי שהיא תכף בורחת עם האייפון שלי, אבל היא השאירה אצלי את הטלפון והארנק שלה בזמן שהיא פיזזה בכיכר ועשתה תמונות וסרטוני וידאו לאינסטגרם שלה, אז הרשיתי לעצמי להירגע קצת.
היא מקומית, מבוכרה, ועושה תואר בלימודי תיירות באוניברסיטה המקומית. למעשה היא ניגשה לדבר איתי כי היא קיבלה איזו מטלה לראיין תיירים ברחוב. אבל בסוף היא החליטה שאני לא מתאים למדגם שלה, או שהיא סתם התעצלה, אז היא הסתפקה באייפון שלי. מאוחר יותר פגשתי אותה שוב, מודדת בגדים מסורתיים באיזו חנות מזכרות. היא שוב ביקשה שאצלם אותה. צילמתי.
בערב האחרון יצאתי שוב להסתובב בעיר העתיקה, באיזור הככר המרכזית. כל השולחנות היו מלאים – משפחות, זוגות, קבוצות של חברים שמטיילים יחדיו. בפינה אחת של הככר עמד זמר, שבניגוד לכנר ההוא מהערב הקודם, נתן רפרטואר מקומי. נכנסתי לשיחה עם יוליה, רוסייה צעירה ממוסקבה שנמצאת פה לבדה בחופשה קצרה. היא סיפרה לי קצת על החיים בימים אלה בבירת רוסיה. לדבריה, היא גרה קרוב לביתו הפרטי של "הנשיא" (היא לא הצליחה להביא את עצמה לומר את השם המפורש), והחיים בשכונה בלתי נסבלים בגלל סידורי הבטחון. אבל היא לא היתה רוצה לחיות בשום מקום אחר ברוסיה. היא הזמינה אותי לבקר במוסקבה. אמרתי לה שתמיד רציתי לנסוע לשם, אבל אולי עכשיו זה לא הזמן הכי מתאים. היא לא כל כך הבינה למה, ואמרה לי שאין שום בעיה עם זה, חוץ מזה ש"מדי פעם מתבטלות טיסות, בגלל אוקראינה", ושאי אפשר להשתמש בוויזה ובמסטרקארד ("בגלל אוקראינה") וצריך להביא כסף מזומן. אמרתי לה שאחשוב על כך. כמה ימים מאוחר יותר, אחרי שכבר חזרה הביתה, היא שלחה לי תמונות ממוסקבה, להראות לי שהחיים נמשכים שם כסדרם. אבל בסופו של דבר, רוב הזמן דיברנו על חתולים והראינו אחד לשני תמונות של החתולים הפרטיים. תמיד אמרתי שאם כל האנשים בעולם היו אוהבים חתולים, לא היו יותר מלחמות.
09.05.2025 – 12.05.2025 / סמרקנד
אחרי שביליתי כמעט שלושים שעות ברכבות שינה איטיות, את הדרך מבוכרה לסמרקנד זכיתי סוף סוף לעשות ב"רכבת קליע", שגמעה את 200 ומשהו הקילומטרים בין שתי הערים בשעה וחצי. עולם אחר. הכול נקי ומצוחצח, חדיש ונוח, עם שפע מקום לרגליים ולמטען – סוחרי דרך המשי מתהפכים בקברם.
סמרקנד, בהשוואה לבוכרה, היא כבר ליגה אחרת. גדולה בהרבה (חצי מיליון תושבים – השלישית בגודלה במדינה), מודרנית ומטופחת ועשירה יותר. מטרופולין של ממש. בכלל, ככל שנעים באוזבקיסטן מזרחה וצפונה, הכול נראה עשיר ומערבי יותר, אם יורשה לי להשתמש בביטוי הזה. בהמשך הטיול אגיע גם לטשקנט, כך לפי התוכנית, ואבחן את התיאוריה הזאת מקרוב.
בניגוד לבוכרה, לסמרקנד אין ליבה היסטורית, או מתחם של Old City במובן המקובל של המילה. אוצרות התרבות ההיסטוריים והאדריכליים שלה – בעיקר המדרסות (בתי ספר), המאוזוליאומים והמסגדים העתיקים – מפוזרים ברחבי העיר ומחייבים טיול מסוג קצת אחר – או שהולכים יותר ברגל, או שזזים ממקום למקום במוניות, שעלותן כה זעומה, עד שעוררה שוב את נקיפות המצפון המערביות שלי. אני חושב שלא שילמתי באוזבקיסטן יותר מ-2 אירו לנסיעה במונית, כשלפעמים עלות הנסיעה נמדדת בכלל בסנטים, אפילו לא באירו שלמים, מה שבדרך כלל גורם לי להשאיר לנהג טיפ של 100 אחוז ויותר.
בכל אופן, ביום הראשון הלכתי בעיקר ברגל מאתר אחד למשנהו, ממאוזוליאום אחד לשני. אני בטח ארגיז או אעליב כמה אנשים, אבל הבעיה עם הבניינים האלה, מרשימים ועתיקים ככל שיהיו, שברגע שראית שניים-שלושה, פחות או יותר ראית את כולם. סגנון הבנייה דומה, העיצובים והעיטורים דומים ובדרך כלל כך גם הפונקציונליות של המבנה. ובכל זאת, התנועה ביניהם מאפשרת לחוות את העיר ולהתרשם מההשפעות השונות עליה לאורך מאות בשנים. אחד הדברים שתמיד מרשימים אותי בערים עתיקות שכאלה, בדומה למשל לרומא או אתונה או ירושלים, הוא האופן שבו אתרים היסטוריים מהיפים והחשובים בעולם פשוט עומדים להם בטבעיות באמצע העיר, המולה ותנועת מכוניות סביבם, והם כאילו אדישים לכל זה, שהרי כבר ראו תהפוכות ומלחמות, ימי שגשוג ושלום מול תקופות של סבל ומצוקה, ושליטים ומשטרים שבאו והלכו.
גם פה לא פסחתי על השוק הגדול. בעיקר על הדוכנים שמכרו סלטים שונים, כולם טבעוניים, שגרמו לי לחזור לשוק גם ביום המחרת. שלוש מהארוחות שלי כאן הורכבו מסלטים שקניתי בשוק, שמרוב התלהבות שכחתי לצלם או לתעד.
לסיום כמה מילים על לינה ואירוח. כאמור, דרך קאוצ׳סרפינג קשה עד בלתי אפשרי למצוא כאן מארחים, ואחרי החוויה הלא-נעימה בבאקו, החלטתי בינתיים להימנע מהוסטלים, ועל כן בחרתי בדרך ביניים – בתי הארחה קטנים ומשפחתיים, וגם זולים מאוד, לפחות עבור מי שמקבל את המשכורת שלו באירו. כל השלושה שהתארחתי בהם באוזבקיסטן היו הצלחה גדולה – מיקום מצוין, חדרים נוחים, נעימים ונקיים, ובעיקר עם צוות מקסים וידידותי, סבלני וסובלני ומכניס אורחים. כל בתי ההארחה האלה דומים בסגנונם, עם חצר מרכזית פנימית שסביבה החדרים והחללים המשותפים. בעצם, מבנה שמזכיר חאן בפרקטיות שלו – מה שתורם כמובן לחוויית דרך המשי, אבל תודה לאל בלי קיטש אוריינטליסטי לתיירים.
מפה אני ממשיך לטג׳יקיסטן, בתקווה לצאת קצת יותר לטבע, ועם כוונה לחזור בהמשך שוב לאוזבקיסטן. עדכונים בהמשך כמובן.
גלריית תמונות מבוכרה >> | גלריית תמונות מסמרקנד >>
