עדכון חי, 18.05.2025 / פאנג׳אקנט, טג׳יקיסטן
אני נמצא כרגע בפאנג'אקנט (Panjakent), טג'יקיסטן. הגעתי לכאן לפני כשבוע, ואני עוזב מחר. הרבה חוויות מרגשות צברתי בשבוע הזה, והתפעלתי מכמה מהנופים המרהיבים שראיתי בחיי. עדכונים יעלו לפה בימים הקרובים. בינתיים כמה חוויות ורשמים מהעיר פאנג'אקנט.
12.05.2025 / פאנג׳אקנט
הדרך מסמרקנד, אוזבקיסטן לפאנג׳אקנט, טג׳יקיסטן, אינה ארוכה (כ-60 ק״מ) וגם לא אמורה להיות מסובכת במיוחד – למעשה כביש אחד ישר מחבר ביניהן, והוא אפילו במצב טוב למדי. ה״מכשול״ היחיד בדרך הוא מעבר הגבול. ובכל זאת, משהו חייב היה להשתבש.
דווקא כדי למנוע שיבושים ולחסוך זמן, לקחתי מונית ספיישל מסמרקנד למעבר הגבול (9 אירו). הנסיעה התנהלה ללא אירועים מיוחדים, עד בערך קילומטר אחד מהיעד. בנקודה הזאת, כשכבר אפשר היה לראות באופק את מעבר הגבול, אפליקציית הניווט של יאנדקס (Yandex), האלטרנטיבה הרוסית לגוגל והבחירה העדיפה יותר באיזורים האלה לניווט והתמצאות, החליטה לשלוח אותנו לדרך צדדית כלשהי. טוב, חשבתי לעצמי, אולי הדרך הזאת מאפשרת גישה נוחה יותר למעבר הגבול ברכב פרטי. אבל ככל שהדרך הפכה משובשת יותר ויותר, זה נראה מוזר ולא הגיוני. גם הנהג נראה מהוסס אבל המשיך לנהוג לפי הנחיות האפליקציה. כך נסענו כ-20 דקות בדרכי שדות משובשות, וכשכבר היינו מרוחקים רק כ-200 מטרים ממעבר הגבול, הדרך פתאום נגמרה. מבוי סתום. הנהג נכנס ללחץ. אני דווקא הייתי רגוע לגמרי וניסיתי לומר לו שעלינו פשוט לחזור על עקבותינו ולעלות חזרה לכביש הראשי, אבל הוא לא כל כך הבין. בסופו של דבר הוא הגיע כנראה לאותה מסקנה בעצמו, סובב את המונית והתחיל לנסוע חזרה. בדרך הוא עוד עצר לשאול איזה עובר אורח איך מגיעים, למרות שזה היה די ברור.
כך או כך, הגענו בשלום למעבר הגבול. נפרדתי מהנהג והמשכתי ברגל. ביקורת הגבולות בשני הצדדים עברה מהר מאוד ובלי עניינים מיוחדים. מהצד השני של הגבול לקחתי מונית נוספת (6 אירו) להוסטל ״סאלום״ (Salom, כלומר שלום) בפאנג׳אקנט.
לא תכננתי לעצור בפאנג'אקנט. התכוונתי לנסוע מסמרקנד ישירות לדושנבה, בירת טג'יקיסטן. אבל כאשר בדקתי את אפשרויות הנסיעה, השם פאנג'אקנט עלה שוב ושוב כתחנת חובה למבקרים בטג'יקיסטן. החלטתי אפוא לשם שינוי להקשיב לחוכמת ההמונים, ועצרתי כאן לפרק זמן בלתי ידוע מראש, מה שהתברר כאחת ההחלטות הטובות שקיבלתי בטיול הזה.
פאנג׳אקנט היא עיירה בת כ-50 אלף תושבים, כ-25 ק״מ מהגבול עם אוזבקיסטן. פירוש שמה בפרסית הוא ״חמישה כפרים״, והוא מעיד על ההיסטוריה שלה. ואם כבר הזכרתי את השפה הפרסית, אז בניגוד לשפות של יתר מדינות מרכז אסיה (קירגיזית, אוזבקית, קזחית, אזרית, טורקמנית וכו'), שהן שפות טורקיות, הטג׳יקית היא למעשה ניב של השפה הפרסית, ודוברי טג׳יקית ופרסית יכולים לדבר האחד עם השני ללא בעיה. חרף השפעות מהשפות השכנות, וכמובן גם מרוסית (טג'יקית נכתבת באותיות קיריליות), ובזכות הבידוד היחסי של טג׳יקיסטן, הצליחה השפה הטג׳יקית לשמור על ייחודה. רוב תושבי טג'יקיסטן, אגב, דוברים במקביל גם רוסית, כולל הצעירים – הרוסית היא עדיין מקצוע חובה ברוב בתי הספר. דוברי אנגלית, בוודאי אנגלית טובה, קשה מאוד למצוא כאן. אולי המצב שונה בערים הגדולות. אדווח.
לפאנג׳אקנט יש היסטוריה מרתקת למדי. היא החלה לצמוח במאה ה-5 לספירה, ובמאות ה-7 וה-8 היתה עיר משגשגת למדי, הודות למיקומה על דרך המשי וקרבתה לסמרקנד. באמצע המאה ה-8 נכבשה העיר על ידי המוסלמים, נהרסה, נשרפה כליל, ננטשה ונשכחה. מאוחר יותר, הכפרים הבודדים באיזור צמחו והובילו להתפתחותה של פאנג׳אקנט המודרנית. אפשר עדיין להבחין בהיסטוריה הכפרית של פאנג׳אקנט כאשר יוצאים ממרכז העיר לשוליה: הבנייה כפרית יותר ורבים מהתושבים עדיין עוסקים בחקלאות, מחזיקים חיות משק בחצר וכדומה.
חפירות ארכיאולוגיות שהחלו בשנות ה-40 של המאה ה-20 בהובלת הארכיאולוג הרוסי בוריס מרשק, חשפו מחדש את העיר העתיקה על שלל אוצרותיה, הכוללים בין היתר בתי מגורים מפוארים עם ציורי קיר, רחובות שלמים מרוצפים, מקדשים זורואסטריים, וגם ארמון קטן. פאנג׳אקנט הקדומה היתה כל כך מפוארת, והאתר הארכיאולוגי כה עשיר בממצאים, עד שיש המכנים את העיר ״פומפיי של מרכז אסיה״, תואר שמחייב ביקור במקום, לא?
ביומי השני בפאנג׳אקנט הלכתי אפוא לבקר באתר הארכיאולוגי, מרחק של כחצי שעה הליכה מההוסטל. הרושם הראשוני היה קצת מאכזב: האתר חפור כולו, אבל בשטח אין הרבה מה לראות, חוץ מקומץ מבנים משוחזרים ומקטע משוחזר קטן של חומת העיר. שלטי ההסבר המעטים שהוצבו במקום נמחקו מזמן ולא חודשו, כך שלא ניתן אפילו להבין על מה בדיוק מסתכלים. אם ציפיתי לאיזו גרסה מקומית של קיסריה או, להבדיל, פומפיי, אז המציאות למרבה הצער רחוקה מזה.
ובכל זאת, ניתן להתרשם מהמיקום האסטרטגי של העיר, וממרומיה הגבעה שעליה היא ניצבת יש תצפית יפה על העמק כולו שבו שוכנת פאנג׳אקנט המודרנית, על גדות נהר הסראפשאן (Serafshan). הממצאים מהעיר העתיקה מרוכזים כולם במוזיאון קטן סמוך לאתר, והם בהחלט מרשימים: ציורי קיר, כלי חרס, מטבעות, כל עבודה וכלי נשק שונים ועוד.
אבל עצרתי בפאנג׳אקנט לא בגלל ההיסטוריה שלה והתגליות הארכיאולוגיות שבה (אם כי אלה הם בהחלט בונוס נחמד), אלא כדי לצאת סוף סוף קצת לטבע. המסע שלי לאורכה של אוזבקיסטן היה בעיקר בין ערים (נהדרות כשלעצמן), והמדבר האוזבקי השומם, והחום הכבד ששרר שם, לא ממש הזמינו לצאת לטבע. טג׳יקיסטן ההררית והצוננת יותר מציעה הרבה יותר אפשרויות, ופאנג׳אקנט היא אכן תחנת יציאה פופולרית לטיולים בהרים. הגעתי להוסטל השלום (כך אקרא לו מעכשיו) בתקווה למצוא שם מטיילים נוספים כדי לחבור אליהם ולצאת ביחד לטיול.
ההוסטל עצמו, המנוהל על ידי משפחה שמתגוררת במקום, מקסים ונעים. בעל הבית, זאפאר (Zafar) דובר אנגלית שוטפת, שמח ולענות על כל שאלה ולסייע בכל עניין. החדרים נקיים ונוחים, המטבח המשותף מצויד היטב, והחצר הפנימית מטופחת מאוד, עם מדשאה קטנה, שיחי ורדים וסככה גדולה, שמזמינה לרבוץ בה ולהחליף חוויות ורשמים עם האורחים האחרים. הבעיה היחידה אינה דווקא באשמת ההוסטל. לעתים קרובות מדי יש פה הפסקות חשמל ארוכות, דבר שיכול להיות מתסכל במיוחד אם אתם בדיוק באמצע בישול אוכל על הכיריים החשמליים.
כבר בערב הראשון ישבתי שם כמה שעות בחברת וויל ההולנדי, שיצא בגיל 63 לטיול של שלושה חודשים בדרך המשי, ואוטה (Ute) הגרמנייה, שבגיל 50 פלוס לקחה שנת שבתון ומאז אוגוסט היא חורשת את אסיה כולה – מהמזרח התיכון ועד טג׳יקיסטן – על אופניים, והזכירה לי שיש לי עוד למה לשאוף. בערב השני הצטרפו לחבורה גם אוסיאן (Océan) הצרפתייה וואסקו הסרבי, שבדיוק מסיים את הטיול הארוך שלו באסיה, שכלל גם את איראן, אפגניסטן ופקיסטן – שלוש מדינות שבעתיד הנראה לעין כנראה לא אזכה לבקר בהן.
פאנג׳אקנט היא עיר ענייה, השוכנת באחת המדינות העניות בעולם. כפי שציינתי בעבר, אני נזהר מרומנטיזציה של העוני, והעיר עצמה, על ערימות הלכלוך שבה, המדרכות השבורות והרחובות המשובשים, לא ממש משובבת עין. הגישה לנהר כמעט בלתי אפשרית, הדרכים שמובילות לכיוונו מסתיימות לא אחת במבוי סתום, שלרוב מקושט בערימת אשפה. אבל בהתחשב במצבו המזוהם, אולי עדיף לא להתקרב לנהר. בנוסף לכך, בכל פינה תלוי פוסטר גדול או מוצב שלט עם תמונתו של נשיא טג'יקיסטן הנצחי אמומאלי רחמון (Emomali Rahmon), שמושל במדינה ביד ברזל כבר 33 שנים ברציפות (ואתם עוד מעיזים לקטר על הביבי הזה שלכם), שמזכירים לנו שמדובר לא רק במדינה ענייה, אלא גם מושחתת מאוד, מפירת זכויות אדם ואזרח ושבויה בפולחן אישיות בלתי נגמר.
עוד דבר שראוי להזכיר הוא היחס האמביוולנטי של תושבי טג'יקיסטן ומדינות אחרות במרכז אסיה כלפי רוסיה. כך לפחות ממה שקראתי, מההתרשמות הסובייקטיבית שלי ומהמגע עם המקומיים. מבחינות רבות, המדינות הללו עדיין תלויות מאוד ברוסיה מבחינה כלכלית, והתיירים הרוסים מציפים אותן בהמוניהם. המקומיים עדיין מאשימים את ברית המועצות ברוב תחלואי המדינה שלהם (בצדק), אבל גם מודים שיש לה תרומה חשובה לפיתוח התשתיות ומערכת החינוך – בכל כפר קטן יש בית ספר, ואחד המראות המלבבים פה הוא של הילדים ההולכים לבית הספר או חוזרים ממנו לבושים בחליפה וכפכפים בלב השממה.
אחד הנהגים שנסעתי איתם, התנצל על איכות הכבישים וציין שהם נסללו עוד בתקופת ברית המועצות ולא חודשו מאז. נשמע היה שהוא מתגעגע לימים ההם.
עוד עדות קטנה ליחס האמביוולנטי לברית המועצות הם כמה פסלים של לנין שמוצבים בעיר. אם במזרח אירופה ובמקומות אחרים מיהרו להפיל רבים מהפסלים האלה מיד לאחר נפילת הבלוק המזרחי (וזכורה במיוחד הסצינה האיקונית מהסרט הגרמני המצוין "להתראות לנין!"), בטג'יקיסטן ובמקומות נוספים נראה שעדיין שומרים לו אמונים. טוב, זה עדיין עדיף על פני "מקדש סטלין" המטריד בגורי, גאורגיה.
לצד כל הבעיות, השחיתות והעוני, אין כמעט מילים לתאר את הלבביות, החום, הסברת הפנים והכנסת האורחים של הטג'יקים, שלפעמים כמעט מביאה אותי לדמעות מרוב התרגשות. הליכה של רבע שעה לשוק המקומי נמתחת על פני 45 דקות, כי בכל רגע מישהו עוצר לברך אותי לשלום, להגיד "וולקאם טו טג'יקיסטן״, לשאול מאיפה אני, וכשאני עונה "גרמניה", לבדוק אם אני אוהד את באיירן מינכן (לא!), ולהגיב בתמהון מהול בבלבול כשאני עונה ״פ.צ. אוניון״. כולם שמחים מאוד לעזור ולכוון, גם אם לא צריך, ואם הדיאלוג עם אחד מתארך קצת בגלל קשיי השפה, מיד מתקבצים במקום שלושה נוספים שמנסים לסייע, מה שבדרך כלל רק מאריך עוד יותר את האינטרקציה. אבל שחלילה לא ישתמע לרגע שאני מתלונן, להיפך. בטיולים בטבע, בכל כפר או בית חווה מישהו מזמין אותנו לספל צ'אי ואף יותר מזה (דיווחים בפוסטים הבאים).
בערב הראשון שלי בעיר החלטתי ללכת לצפות בשקיעה על רקע רכס הרי הפאן (Fann) שמקיף את העיר. גם את האובססיה שלי לשקיעות ירשתי מאמא שלי, שנהגה לומר שהן יפות בדיוק כמו הזריחות, אבל בשביל לצפות בשקיעה לא צריך לצאת מהמיטה מוקדם בבוקר, ועל כן היא אידיאלית לעצלנים ואין תירוץ להחמיץ אותה.
אלא שבדרך מערבה לתצפית על השקיעה עצר אותי עלי (Ali), בחור בן 27 שעובד בחנות המכולת הקטנה שסמוכה להוסטל, ויצא החוצה כדי לעצור אותי ולהתעניין בשלומי ובמוצאי. בניגוד לאחרים, עלי פחות בעניין של כדורגל. הוא זמר קלאסי שלמד מוזיקה בדושנבה וסנט פטרסבורג, ועם פרוץ המלחמה באוקראינה, שהביאה לביטולם של פרוייקטים מוזיקליים רבים ברוסיה, חזר לעיר הולדתו וכאמור עובד כרגע בחנות המכולת המשפחתית וחולם על לימודי מוזיקה באיטליה. השיחה התארכה כל כך, עד שהחמצתי את השקיעה. אבל שקיעה יש כל יום, ומפגשים מהסוג הזה נדירים יותר וכפי שכתבתי והדגמתי בעבר, אני לא מוותר על אינטראקציות אישיות עם מקומיים, גם אם זה מחייב ויתור על אטרקציות אחרות.
למקרה שדאגתם, ביום המחרת הצלחתי לצפות בשקיעה. הלכתי לכיוון מערב בתקווה לצאת מהעיר למקום שממנו יש תצפית טובה על השקיעה. בשלב כלשהן הגיעה לאוזניי מוזיקה קצבית חזקה והחלטתי ללכת בכיוון שלה. תוך כמה דקות גם יצאתי מתחומי העיר וגם נתקלתי באיזו מסיבה או אירוע חגיגי אחר כלשהו. כאמור, השוליים של פאנג׳אקנט עדיין כפריים מאוד, ונראה שלכל כפר כזה שצמוד לעיר יש חיי קהילה משלו. להערכתי כל הכפר התאסף שם כדי לרקוד ולחזות בתרגילי אקרובטיקה בביצוע של כמה צעירים מקומיים. ביליתי שם כחצי שעה, לחצתי ידיים לכמחצית מהאנשים שם והתבקשתי להציג את עצמי, את ארץ מגוריי ואת קבוצת הכדורגל החביבה עלי לפחות עשרים פעמים, וחמקתי משם לפני שיתחילו גם לפטם אותי באוכל.
בימים הבאים חברתי לוויל ההולנדי ולאוסיאן הצרפתייה שנזכרו לעיל לכמה טיולים ארוכים בטבע, עליהם אדווח בפוסטים הבאים.
