08.07.2025 – 10.07.2025
צ׳ונגצ׳ינג, העיר השלישית בגודלה בסין, ובהתאם לשיטת המדידה – העיר הגדולה בשטחה בעולם, לא נכללה עד שלב מאוחר למדי במתוכנית המסע שלי. אמנם שמעתי אודותיה, אבל חשבתי שמדובר ב״סתם״ עיר מודרנית ענקית, תעשייתית ולא מעניינת במיוחד. אבל חיפשתי תחנה נוספת אחרי צ׳נגדו, שתקרב אותי עוד קצת מזרחה, וכך נפלה הבחירה על צ׳ונגצ׳ינג, שבינתיים למדתי שגם היא עיר עם היסטוריה עשירה ובעיקר בעלת מאפיינים אורבניים ייחודיים.
נהוג לכנות את צ׳ונגצ׳ינג ״העיר התלת-מימדית״ (3D City) בשל המבנה האורבני שלה, שמתפרש על הרים וגבעות משני צידיו של נהר היאנגצה (לפעמים משתמשים גם בביטוי ״העיר הרב-שכבתית״, אבל זה מזכיר לי נייר טואלט, אז נישאר עם תלת-מימד). התנאים הטופוגרפיים האלה בשילוב עם מימדי האוכלוסייה, מחייבים מציאת פתרונות הנדסיים מתוחכמים הכוללים מערכת עצומה של גשרים ומנהרות, כבישים עיליים ותחתיים, בנייה במפלסים, מעברים ומדרגות להולכי רגל ועוד.
בעצם, למה אני מדבר כל כך הרבה. אני מפנה את הבמה לרגע כדי לתת למישהו מקומי להציג לכם את צ׳ונגצ׳ינג. ואם טרם נחשפתם לאיש והתופעה, הרשו לי להציג בפניכם את ״דונלד טראמפ הסיני״ – אחד האנשים המצחיקים היום ברשת: https://www.youtube.com/shorts/sJ6PQtrhuW8
טיול רגלי בעיר דורש מאמץ גופני ומהווה גם אתגר התמצאותי, שכן בגלל הבנייה המפולסת, אפליקציית הניווט לא תמיד מזהה נכון את מיקומך. גם נסיעה במטרו החד-מסילתי (מונורייל) המקומי, שמתפתל לו בין גשרים ומנהרות, היא חוויה בפני עצמה, בעיקר לחנונים חובבי רכבות כמוני. אגב, כמו בכל עיר בסין, וגם בערי מרכז אסיה אם כבר מדברים, עלות הנסיעה בתחבורה הציבורית זולה עד מגוחכת, ונסיעה בודדת עולה 20-40 אירו-סנט (בטשקנט ובאלמטי העלות אפילו נמוכה יותר), מה שגורם לי לתהות למה אנחנו משלמים מחירים כל כך גבוהים על השירות הכי בסיסי שעיר יכולה או בעצם אמורה להציע לתושביה ומבקריה, ומה קורה עם כל הדיבורים האלה בברלין על כרטיס שנתי לתחבורה הציבורית בעלות של אירו אחד ליום.
הנסיעה מצ׳נגדו לצ׳ונגצ׳ינג ברכבת קצרה, פחות משעתיים, ועל כן הזמנתי בהוסטל בצ׳ונגצ׳ינג רק שני לילות, משום שביום הראשון הגעתי לשם כבר בצהריים וכל היום עמד לרשותי. או שכך חשבתי. אחרי שהתמקמתי בהוסטל יצאתי לטיול הרגלי המסורתי בעיר, כדי להתרשם מאותה ״תלת-מימדיות״ מפורסמת. אלא שכשעה לתוך הסיור התחיל לרדת גשם חזק, ופשוט לא הפסיק עד למחרת בבוקר. קניתי מטריה ב-15 יואן (פחות מ-2 אירו) וניסיתי להסתובב עוד קצת, אבל זה היה בלתי אפשרי ליהנות ככה מהטיול (ובהמשך גם איבדתי את המטריה במטרו). חזרתי להוסטל והשתעשעתי עם החתולים הרבים שמסתובבים שם. בניגוד להוסטלים אחרים שבהם שהיתי, לא הצלחתי לקשור קשרים עם אורחים אחרים, והשיחות לא הרחיקו הרבה מעבר ל״מאיפה אתה״.
ביום השני הספקתי קצת יותר, למרות שהגשם נמשך עד הצהריים בערך. לקחתי מונית למקדש הואיאן (Huayan), והתחלתי את הביקור במסעדה הטבעונית שנמצאת בשטחו. בזמן שחיכיתי למלצרית ניגשה אלי אישה בשנות ה-50 לחייה והתחילה לדבר אלי בסינית. ניסיתי לסמן לה שאני לא דובר את השפה, אבל היא המשיכה לדבר ולדבר, תוך שהיא מחווה בידה לעבר שולחן אחר, פינתי וקטן יותר. משום מה חשבתי שהיא מצוות המסעדה, אולי אפילו המנהלת או משהו כזה, והבנתי שהיא מסמנת לי לעבור לשולחן הקטן יותר, אולי בגלל שישבתי ליד שולחן גדול שמיועד ל-8 סועדים. הלכתי אחריה לשולחן, ואז הבנתי שלא מדובר במישהי מצוות המסעדה, אלא שהיא פשוט אורחת שראתה זר יושב לבדו, בגדיו ושערו עוד רטובים מהגשם, והחליטה להזמינו לשולחנה.
היא לא הפסיקה לדבר, חרף נסיונותיי להסביר לה שאינני מבין דבר ממה שהיא אומרת. בסוף שלפתי את הטלפון והפעלתי את אפליקציית התרגום. ביקשתי ממנה שתדבר לטלפון, והיא לקחה לי אותו מהיד, החזיקה אותו מול פיה והמשיכה את המונולוג הבלתי-נגמר שלה. כשלקחתי מידיה את הטלפון ובחנתי את התרגום, לא הבנתי כלום – זה היה סלט של שטויות. הסברתי לה שהיא צריכה לדבר במשפטים קצרים יותר ובטון ברור יותר. זה עבד באופן חלקי – הצלחתי להבין ששמה הוא דאג׳ון (Dájūn), שהיא בודהיסטית נלהבת, טבעונית כמובן, ושהיא בדרכה לפגוש את המאסטר שלה. עוד הבנתי שהיא ״יוצרת תוכן״ מתחילה, והיא הראתה לי כמה מיצירותיה, שהיו בעיקר סרטוני תדמית קצרים על צ׳ונגצ׳ינג. מה אני אגיד, דונלד טראמפ הסיני עושה את זה טוב יותר. מעבר לכך לא הצלחתי ממש לפענח את דבריה או כוונותיה. הגעתי למסקנה שהיא מדברת באיזה דיאלקט או מבטא לא-נפוץ, או שהדיבור שלה מאוד מליצי ורוחני ומורכב מדי – יכולתי ממש לחוש את אפליקציית התרגום מזיעה מרוב מאמץ בכל פעם שהיא דיברה לתוכה.
בחנתי את האוכל שהיא הזמינה והרגשתי קצת לא נעים – הכול היה מאוד צנוע ופשוט. בוודאי בהשוואה למנות העשירות והגדולות שאני הזמנתי. היא גם סירבה לקחת משהו מהאוכל שלי, למרות שהיה שם מספיק לשלושה אנשים. בסוף הארוחה, היא גם נתנה לי במתנה תפוח וחבילה של עוגות-אורז. היא אמרה שהתכוונה לתת אותם למאסטר שלה, אבל היות ומטרתה היא הפצת אושר ושמחה בעולם, היא מעדיפה לתת אותם לי. היא הציעה להתלוות אלי לסיור במקדש, כדי שתוכל להסביר לי אודותיו. הסכמתי, למרות שהבילוי בחברתה היה קצת מתיש. אבל בזכותה הגעתי לפינות מסוימות במקדש שנראה לי שלא הייתי מגיע אליהן בלעדיה – צפינו ביחד בסדנת קליגרפיה, האזנו כמה דקות לאיזו הרצאה (היא האזינה, אני בעיקר בחנתי את הקהל הקטן, שהיה מורכב מנשים בלבד), והשתתפנו בטקס כלשהו באחד המקדשים. למרבה הצער הבנתי מעט מאוד ממה שהיא הסבירה לי. המקדש הוא עצום בגודלו ויושב בתוך פארק גדול. בשלב כלשהו יצאנו מהשטח הבנוי ועברנו להסתובב בפארק. דאג׳ון דיברה בלי הפסקה כמעט ושכחה להשתמש בטלפון לתרגום. החלטתי לוותר על הנסיונות להבין את דבריה ופשוט ליהנות מהשלווה והשקט בפארק. הדבר היחיד שהפריע קצת לשלוותי הפרטית, היו צלבי קרס שהוטבעו פה ושם על הגשרים והבניינים, אבל כידוע, הם היו שם הרבה לפני אלה שאימצו אותם כסמלם הלאומי.
כעשר דקות לתוך הטיול בפארק, שמתי לב שהולכת מאחורינו בחורה צעירה בעלת מבט חולמני. היא לא ממש הלכה, אלא יותר זלגה לאורך השבילים, כמנסה למזג את גופה לתוך הפארק. היא נראתה קצת כאילו היא עוקבת אחרינו, שכן היא שמרה על מרחק קבוע של כשלושים מטרים מאיתנו, ובכל פעם שנעצרנו, היא נעצרה גם והתבוננה לצדדים, כמו המרגלת הגרועה בעולם. באחת הפעמים שעצרנו, הסתובבתי, הבטתי לעברה וחייכתי. היא הנידה קלות את ראשה, כמאשרת את קבלת החיוך, אך לא חייכה בחזרה. בשלב מסוים, דאג׳ון הלכה לשירותים, והבחורה הצעירה שברה את הדיסטנס התקרבה אלי, הנידה את ראשה כלפי בברכת שלום, ובלי להוציא מילה מפיה הגישה לי דף נייר מגולגל. פתחתי אותו בסקרנות. הוא הכיל טקסט בסינית. התבוננתי בה שוב. היא לא אמרה דבר, לא חייכה, רק הביטה ישירות לתוף עיניי וקדה קידה קטנה, כמעט בלתי מורגשת. באותו רגע יצאה דאג׳ון מהשירותים ונראתה מופתעת מהסצינה הקטנה הזאת. היא פנתה לבחורה ואמרה לה משהו בסינית. הבנתי שהיא מציעה לה להצטרף אלינו. הבחורה לא אמרה מילה, נענעה קלות את ראשה לשלילה ואז הסתובבה והלכה משם. על גב החולצה הכתומה שלה הודפסה באותיות שחורות המילה הרוסית Приве́т (היי; שלום). הכול הרגיש מאוד סוריאליסטי ומסתורי. מאוחר יותר פגשנו אותה שוב, כורעת ברך מול אחד מפסלי הבודהא ומתפללת.
עוד חצי שעה בערך העברתי בחברתה של דאג׳ון, והתחלתי לתהות האם אצליח להשתחרר ממנה, להמשיך בענייני ולתור אזורים אחרים בעיר. כשישבנו לנוח ולשתות מים, אמרתי לה שאני צריך לחזור למלון כדי לנוח קצת. היא לקחה את הטלפון מידי, ודיברה לתוך אפליקציית התרגום. זה מה שיצא משם:
בהיתי בה בחוסר הבנה. למה היא התכוונה בדיוק? מה היא רוצה ממני? כנראה שלעולם לא נדע. דקה מאוחר יותר היא הוציאה את הטלפון שלה מהתיק, עברה על רשימת התכתובות שלה, והודיעה שהיא צריכה ללכת, והלכה. נשארתי לשבת עוד כמה דקות, נהנה מהשקט. כמה דקות מאוחר יותר היא צצה שוב, וגררה אותי לצפות באיזה טקס. כעבור שתי דקות היא נפרדה ממני, הותירה אותי שם לבד ונעלמה. צפיתי עוד כמה דקות בטקס והלכתי משם. בדרך החוצה נתקלתי שוב בבחורה הצעירה עם החולצה הכתומה. הפעם נדמה היה לי שזיהיתי חיוך קטן על שפתיה. חייכתי חזרה והלכתי משם חזרה להוסטל.
אחרי מנוחה קצרה הייתי נחוש לנצל את השעות שעוד נותרו לי בצ׳ונגצ׳ינג כדי לראות כמה שיותר מהעיר. התחלתי בציצ׳יקואו (Ciqikou) – רובע היסטורי יפהפה במערב העיר עם סגנון בנייה מסורתי, דוכני אוכל ומסעדות וחנויות מזכרות, עיצוב ואמנות. כרגיל בסין, הכול מרגיש קצת ״פלסטיקי״ מדי, אבל עדיין היה נחמד להסתובב בסמטאות, ומזג האוויר ההפכפך תרם לכך שעומס המבקרים במקום לא היה גדול מדי. קניתי קצת מזכרות וכמה פריטי אמנות מקורית קטנים.
משם לקחתי את המטרו כל הדרך לצד השני של העיר, למערת הונגיה (Hongya Cave) – איזור הבילויים הפופולרי ביותר בצ׳ונגצ׳ינג. פה מזג האוויר לא הרתיע את המבקרים שגדשו את המקום בהמוניהם. בניגוד למה שהשם מרמז, אין מערות בהונגיה. מדובר במתחם בילויים ענק שבנוי כולו על המצוקים שעל גדת הנהר. הבנייה במקום אמנם מודרנית אך מתבססת על שיטות בנייה מסורתיות של בתי-כלונסאות שתלויים על הצוק. בשיטת הבנייה הזאת נעשה בעבר שימוש גם במערות הטבעיות שמצויות במצוקים, ועל כן ה״מערות״ בשם, אבל כאמור, אלה אינן מצויות במקום.
הסתובבתי ברחבי המתחם הענק, עליתי וירדתי במדרגותיו הרבות, השתעשעתי עם חתולי הרחוב, פלירטטתי עם בעלי דוכני המזכרות בלי לקנות כלום, בחנתי מקרוב את דוכני אוכל הרחוב בלי לאכול כלום ובחנתי את המבקרים במקום – שוב הייתי הזר היחיד בסביבה והמבטים ליוו אותי לכל פינה, אבל בשלב הזה של הטיול זה כבר לא כל כך מעניין. השיטה שאימצתי היא פשוט לנעוץ מבטים בחזרה. בסין נהג כסיני.
למרות עומס המבקרים בהונגיה, ולמרות שהמקום תיירותי וממוסחר מאוד, היה לי קשה לעזוב. היתה לי תחושה שלא מיציתי עדיין את צ׳ונגצ׳ינג (כאילו שאפשר למצות עיר כזאת ב-2-3 ימים). אבל השעה היתה מאוחרת והייתי צריך לחזור להוסטל – למחרת ציפתה לי מוקדם בבוקר נסיעה ארוכה מאוד ליעד הבא.
לסיום, איך נראית תחנת הרכבת של העיר השלישית בגודלה בסין?
פרטים בפנים: https://www.youtube.com/watch?v=cUAgb6v8fW4
