כמה מהקוראות הקבועות כתבו לי לאחר פרסום הפוסט הקודם והסבו את תשומת לבי לכך שלא חשפתי מה היה כתוב על דף הנייר שקיבלתי מהאישה המסתורית בכתום במקדש הבודהיסטי בצ׳ונגצ׳ינג. ובכן, מדובר בסוטרת הלב (Heart Sutra) – הטקסט הבודהיסטי המפורסם ביותר (זה לפחות מה שכתוב בוויקיפדיה – הידע שלי בבודהיזם מינימלי). האישה השתתפה ככל הנראה בסדנת קליגרפיה במקדש. בסדנאות האלה, המשתתפים (למעשה בעיקר משתתפות, אם לשפוט לפי מה שראיתי שם) מקבלים דף נייר עם טקסט כלשהו, ומתרגלים את הכתיבה על ידי חזרה על הסימנים שמודפסים עליו. זה הדף שהיא נתנה לי. קראתי כמה פעמים את התרגום שלו לעברית ולא הבנתי אותו לגמרי. כאמור, חסרים לי כנראה כמה מושגי יסוד בבודהיזם. אבל זו היתה מחווה בהחלט מרגשת מצדה. בדיעבד, אני קצת מצטער שלא ניסיתי לדובב את האישה המסתורית ולשוחח עמה. אבל מצד שני, אחרי גשם המילים הבלתי פוסק שהמטירה עלי דאג׳ון, השתקנות והמיסתורין של האישה בכתום נראו הולמים יותר. כפי שכתבתי בעבר, לפעמים לא צריך מילים.
האנגז׳ואו 11.07.2025 – 15.07.2025
אומרים שלא כדאי לפגוש את הגיבורים שלך, שהסיכוי להתאכזב גדול מהסיכוי להתלהב. חשבתי על כך בעודי יושב ברכבת, בנסיעה הארוכה – 11 שעות – מצ׳ונגצ׳ינג להאנגז׳ואו – התחנה הלפני-אחרונה במסע הזה. הגיבורה המדוברת היא איבון, מוקד התמיכה הבלתי-נלאה שלי במסעי לאורכה של סין. נפגשנו בהוסטל בטשקנט, אוזבקיסטן, כחמישה שבועות לפני הנסיעה הזאת מצ׳ונגצ׳ינג להאנגז׳ואו. ראיתי אותה לראשונה בשולחן ארוחת הבוקר בהוסטל והסתקרנתי (למעשה חשבתי משום מה שהיא יפנית). אני חושב שהסיבה העיקרית לסקרנותי היתה העובדה שהיא ישבה שם לבד – אסייתים לרוב מטיילים בזוגות או בקבוצות קטנות. רציתי לגשת ולקשור שיחה, אבל היא נראתה שקועה במחשבותיה, אז לא הפרעתי לה. מאוחר יותר באותו היום נפגשנו במקרה בתחנת המטרו במרכז טשקנט. היא זיהתה אותי מההוסטל וביקשה את עזרתי במציאת המסלול ליעד שאליו ביקשה להגיע. עזרתי לה כמיטב יכולתי. באותו ערב נפגשנו שוב בחצר ההוסטל והיתה לנו שיחה ארוכה ומעניינת. למחרת נפגשנו שוב בארוחת הבוקר והמשכנו את השיחה. בין היתר הראיתי לה את תוכנית המסע שלי בסין, והתברר שהיא כוללת את עיר מגוריה האנגז׳ואו (Hangzhou). סיכמנו שכאשר אגיע לשם, ניפגש לקפה ונמשיך את השיחה. יצאנו מההוסטל כל אחד לענייניו, ובערבו של אותו יום היא טסה חזרה הביתה.
לאורך המסע שלי בסין, כפי שדיווחתי, היא הפכה להיות הגיבורה שלי – תמיד עם איזו תובנה תרבותית מעניינת, עצה טובה או הלצה משעשעת. כפי שכבר סיפרתי פה בעבר, בטיול כזה, ובמיוחד במקום כה זר ומוזר כמו סין, יש ערך עצום לקשר בלתי אמצעי עם מקומיים ומקומיות – זה מעשיר את הטיול יותר מכול אטרקציה תיירותית. לכן, גיבורה או לא, לא היתה סיבה אמיתית להימנע מהמפגש.
גם האנגז׳ואו היא אחת הערים העתיקות בסין. היא נוסדה לפני 2,200 שנים, אך בחפירות במקום נמצאו שרידים של התיישבות בת 7,000 שנים ויותר. היא גם אחת הערים המשגשגות והעשירות ביותר בסין לאורך ההיסטוריה, וגם כיום, בין היתר בזכות תעשיית ההייטק המקומית. על פי הערכות שונות, האנגז׳ואו היתה לפרקים העיר הגדולה בעולם במאות ה-12-14, עם אוכלוסיה של למעלה ממיליון בני אדם. גם מרקו פולו שביקר שם בסוף המאה ה-13 התפעל ממנה ותיאר אותה בתור ״העיר הנהדרת ביותר בעולם״, אז מי אני שאתווכח עם זה. כמו בערים עתיקות אחרות שהייתי בהם בסין, גם עתיקותה של האנגז׳ואו אינה ניכרת לעין משיטוט ברחובותיה – זו פשוט עיר ענקית ומודרנית. בכל זאת יש בה כמה פינות חמד ואיזורים עם בנייה מסורתית שנחמד מאוד להסתובב בהם, כפי שעשיתי ביומי המלא הראשון שם.
אם לשפוט משיטוטיי ברחובות, האנגז׳ואו ידידותית יותר לזרים מערים אחרות שהייתי בהן – יש בה יותר מסעדות ובתי עסק עם שלטים באותיות לטיניות, שלטי כבישים והכוונה בשתי שפות ועוד. עם זאת, גם פה ראיתי מעט מאוד זרים ברחוב, אם בכלל. וגם פה המראה שלי משך מבטים סקרניים, אם כי בשלב זה אני די בטוח שזה בעיקר בגלל הלבוש השחור והתכשיטים, לא דווקא בגלל הזקן והעיניים העגולות שלי. אם תורשה לי אבחנה מכלילה, אפילו בערים הגדולות של סין המראה והלבוש של האנשים לא מגוון במיוחד, בוודאי לא בהשוואה לברלין, וכל מי שלבוש קצת ״מוזר״ מושך מבטים. אגב, להבנתי חיים בהאנגז׳ואו די הרבה זרים – רובם עובדי הייטק – אבל הם כנראה לא משוטטים הרבה ברחוב (בטח לא בשעות היום), ובעיר של 12 מיליון תושבים הם כנראה עדיין מיעוט מאוד קטן.
בבוקר היום המלא הראשון שלי שם טיילתי לאורך נהר הצ׳יינטאנג (Qiantang) החוצה את העיר, עד שהתחיל לרדת גשם שוטף. נכנסתי למסעדה קטנה כדי לחמוק מהגשם ולאכול צהרים. בחרתי בה כי היא נראתה פחות תיירותית – מסעדה מהסוג שהמקומיים אוכלים בה. או שכנראה רק מקומיים אוכלים בה – כי בסוף לא אכלתי שם. כתבתי למעלה שהאנגז׳ואו ידידותית לזרים? במסעדה הזאת כנראה לא קיבלו את המזכר. האישה שכנראה מנהלת את המקום ועמדה כמו גנרל עם ידיים על המותניים בנקודה אסטרטגית בין הדלת הראשית למטבח ולאולם האוכל, לא טרחה להגיב לברכת ה״ני-האו״ שלי. זה היה בדיעבד הסימן המטריד הראשון. כשהצבעתי לעבר שולחן פנוי ועשיתי פנטומימה קטנה של ״אפשר לשבת שם?״, היא צקצקה בלשונה ונאנחה בחוסר סבלנות שפירשתי כ״נו, תשב כבר!״. התיישבתי, פתחתי את אפליקציית התרגום והקלדתי לתוכה את מגבלות התזונה שלי. סימנתי לה לבוא, היא ניסתה להתעלם ממני, אבל בסוף נאנחה שוב וניגשה אלי בחוסר חשק בולט. הראיתי לה את הכתוב בטלפון, והיא שוב פלטה אנחה חסרת סבלנות והצביעה על התפריט שעל הקיר. כשביקשתי בנימוס עזרה במציאת מנה מתאימה, היא התפרצה עלי בכעס ונזפה בי בסינית, תוך שהיא גורמת לכל יושבי המסעדה לסובב את הראש לכיווננו בסקרנות. קמתי, הודעתי לה באנגלית שהיא גסת רוח (מאוד הצטערתי באותו רגע שאני לא דובר סינית), ויצאתי משם חזרה לגשם. מאוחר יותר, איבון ביקשה ממני את פרטי המסעדה כדי שהיא תוכל להתלונן עליה, אבל לא מצאתי אותה על המפה ולא התחשק לי לחזור לשם. איבון ניחמה אותי שבערב נלך למסעדה טבעונית מצוינת שתפצה על עוגמת הנפש. גיבורה, כבר אמרתי?
כיוון שעדיין ירד גשם חזק, נכנסתי מיד לבית העסק הסמוך, שהתגלה כבית תה מסורתי, ובערך ההפך הגמור ביחסו לאורחיו בהשוואה למסעדה ההיא. לא בדיוק השבעתי שם את רעבוני עם התה והתקרובת הקלה שהוגשה שם, אבל לפחות נהניתי משירות אדיב וסבלני ומאירוח מסורתי, כך שלפחות את הרעב התרבותי השבעתי.
המסעדה הטבעונית אליה הלכנו בערב היתה אכן מצוינת וכנראה גם מאוד טרנדית – היא משתרעת על שטח עצום ועל כמה מפלסים, וכמעט כל השולחנות היו מלאים. זה שימח אותי מאוד. אה, והאוכל היה נהדר, וכמובן גם החברה.
ביקשתי מאיבון לעשות גם דברים ״רגילים״, לא רק תיירותיים, אז הלכנו לקולנוע (הסרט: פורמולה 1). בשיחתנו לאחר הסרט גיליתי עובדה מעניינת: בגלל מגבלות של תעתיק ואילוצים פונטיים, שמות של שחקנים מפורסמים, כמו גם של ערים, מדינות וכו׳, נשמעים אחרת לגמרי בסינית. כך שלמשל, אם תשמעו שני סינים מדברים על בראד פיט, שמככב בסרט ״פורמולה 1״, יתכן ולא תצליחו אפילו לזהות שהם מדברים עליו, שכן השם שלו נשמע בערך כך: Bùlādé Pítè. עוד כמה דוגמאות משעשעות שאספתי: Jiékè Jílúnhā’ěr (ג׳ייק ג׳ילנהול), Qiángní Dàipǔ (ג׳וני דפ), Nígǔlāsī Kǎiqí (ניקולאס קייג׳).
עוד באגף ה״דברים הרגילים״ הלכנו גם לעשות קניות בשוק. למעשה, זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בשוק ״רגיל״ בסין, כזה שנמכרים בו מצרכי מזון, וכבר בכניסה תהיתי אם החוויה לא תטלטל אותי יותר מדי, כאשר מבטי נח על כמה כלובים שעמדו בחוץ ובהם תרנגולות חיות. הראש גם מיד חזר אחורה לימי הקורונה העליזים ולסיפורים על ״השווקים הרטובים״ הידועים לשמצה של סין. לשמחתי, אם אפשר לקרוא לזה כך, התרנגולות בכלוב היו אולי המראה הקשה ביותר עבורי בשוק, שבאגף ה״רטוב״ שלו נמכרים בעיקר בעיקר דגים וסרטנים חיים. עטלפים ופנגולינים לא ראיתי שם, תודה לאל. ובכל זאת גם להרביבורים יש קצת חדווה בשוק, עם דוכנים שמוכרים עשרות סוגים שונים של טופו ומוצרי סויה דומים (ראו בתמונות). לא שחסרים לנו סויה וטופו באירופה, ועדיין המבחר בסין פשוט מהמם, כיאה למי שהמציאו את הטופו וחלב הסויה.
בסוף השבוע יצאנו לטיול בפארק שנקרא ״9 נחלים“ (Nine Creeks) על שם ומספר הנחלים שזורמים בשטחו. המקום יפהפה וחביב ביותר, אבל החום הכבד והעובדה שמדובר היה בסוף שבוע, שיגרו לשם בערך מחצית מאוכלוסיית האנגז׳ואו להערכתי, ובעיקר משפחות עם ילדים קטנים. בקיצור, הרבה רעש והמולה. בעת ההליכה בפארק חולפים גם לאורכם של שדות תה, ופתאום עלה בדעתי שעד לאותו רגע מעולם לא ראיתי שיחי תה מקרוב.
ביציאה מהפארק המשכנו לעבר שביל שחצה שדות תה גדולים יותר, שצומחים על מורדות ההרים. התבוננתי בנוף וחשבתי לעצמי שבכל הפעמים שדמיינתי לעצמי כיצד סין נראית, התמונה שתמיד עלתה לי לראש היא בדיוק זאת: שדות תה ענקיים על מורדות ההרים. איבון איתרה לנו מסלול שעל המפה נראה סביר ולא מאתגר במיוחד, אבל די מהר גילינו שטיול אחה״צ בפארק הפך להייקינג הררי מפרך למדי במסלול מפותל על צלע הר בינות לשדות תה. אמנם מסלול יפהפה ונוח – רובו על גבי דרך מרוצפת אבן או כבושה – ועם נוף מרשים, כולל תצפית על העיר העצומה בגודלה, אבל עם עלייה ארוכה ומפרכת למדי בחלקו הראשון, וירידה אמנם פחות מפרכת בצד השני אבל הרבה יותר ארוכה, ושנראה היה שלא תיגמר אף פעם. שנינו היינו כבר קצת חסרי סבלנות ובעיקר רעבים – כאמור, לא נערכנו לטיול כזה מאתגר, אבל בסוף הדרך נגמרה, ובקצה שלה לקחנו מונית למסעדה טבעונית שממוקמת בתוך מקדש בודהיסטי. גם המסעדה הזאת היתה מצוינת וסיום הולם ביותר ליום הזה.
עוד עשינו טיול מסביב ל״אגם המערבי״ (שי-חו, Xī Hú). על פי מחקרים שונים, האגם היה בעבר מפרץ בנהר הצ׳יינטאנג שהלך ונסגר כתוצאה מהצטברות של בוצה בחיבור שלו לנהר, נהפך ללגונה, ובהמשך נסגר לגמרי והפך לאגם, שכבר בימי קדם תואר כיפה במיוחד ועורר את השראתם של סופרים, משוררים ואמנים אחרים. האגם היה מתייבש ונעלם כמעט לחלוטין, אלמלא לאורך ההיסטוריה דאגו השלטונות והתושבים בהאנגז׳ואו לדלות בקביעות את הבוץ מקרקעיתו. למעשה גם היום נדרשת תחזוקה שוטפת כדי לשמר את האגם, שהוכרז כאתר מורשת עולמית מטעם אונסקו.
בטיולנו, לא הצלחנו להקיף את כל האגם, אבל עשינו כברת דרך יפה. האגם כולו מוקף בטיילת מטופחת עם צמחייה, דוכני אוכל וחנויות, מקדשים ופגודות וכדומה. ניתן גם לצאת לשיט על האגם, אבל החלטנו לוותר על התענוג, ולהסתפק בהליכה, שגם הפעם התארכה קצת יותר מכפי שציפינו, אבל הנופים והעושר הוויזואלי פיצו על כך. אמנם, כרגיל, הנטייה הסינית לפיתוח-יתר של אתרי תיירות גוזלת משהו מהיופי הטבעי של האגם, אבל כבר התרגלתי. אגב, למרות שהמים טובים לשחייה, הטבילה באגם אסורה משום מה. מאוחר יותר למדתי, שתרבות החופים והרחצה בים ובאגמים באופן כללי אינה מפותחת במיוחד בסין.
עם סיום הביקור בהאנגז׳ואו עליתי על הרכבת לנסיעה קצרה ליעד האחרון בטיול הזה – שנגחאי. דיווחים משם בהמשך.
