ישי רוזנבאוםבלגרד, 9.8.2026 – 11.8.2026
אחרי שהתרשמנו קצרות מבודפשט, הגיע הזמן להמשיך הלאה. התחנה הבאה: בלגרד, סרביה. האמצעי: אוטובוס. אלמלא ביקורת הגבולות, הנסיעה הזאת היתה אורכת קצת יותר מארבע שעות. משך הנסיעה הרשמי על פי FlixBus הוא שש שעות, והוא כולל בתוכו את העצירה ביקורת הגבולות. בפועל, העצירה במעבר הגבול היתה קצרה למדי, הביקורת יעילה (לאוטובוסים יש נתיב נפרד, והיינו האוטובוס היחיד שם), ובסופו של דבר משך הנסיעה הכולל היה קצת פחות מחמש שעות. אגב, לידיעת אזרחי האיחוד האירופי שביניכם: אפשר להיכנס לסרביה עם תעודת זהות אירופאית בלבד – אין צורך בדרכון. לידיעת אזרחי סין: בשביל לבקר בסרביה (וגם בבוסניה-הרצגובינה, מונטנגרו ואלבניה), אין צורך בוויזה. מאוחר יותר אכן גילינו שבלגרד מוצפת בתיירים סינים שבאים לחוש קצת אירופה בלי צורך לשלם על ויזת שנגן יקרה.
לפני שנגיע לבלגרד, כמה מחשבות על בטחון אישי – נושא שרלבנטי לא רק לפרק הזה, אלא לטיול כולו. איבון אמרה לי, לאחר שקראה את הפרק הקודם, שבניגוד אלי היא לא חשה בטוחה במיוחד בפרשוב, סלובקיה. אני מהרהר לעתים קרובות בסוגיית הבטחון האישי, בין היתר כי אני נשאל מדי פעם – ובמיוחד בשנים האחרונות – האם אני חש בטוח באירופה, ובטיוליי בכלל. אני אשים בצד את הפתולוגיה הישראלית הידועה שרואה אנטישמיות ועוינות בכל מקום ואתייחס לבטחון אישי באופן כללי, בלי קשר לזהות שלי. התשובה היא שאני חש רוב הזמן בטוח מאוד. ולא רק באירופה. כבר מזמן הגעתי למסקנה שהתחושה הזאת, האם אני בטוח או לא, כמו רוב התחושות, הוא סובייקטיבית לחלוטין ואין לה שום קשר למצב הבטחון האישי באיזור שבו אני מבקר. למשל, אצל אנשים רבים, עוני גלוי ומראה של הומלסים ברחובות מעורר תחושה של חוסר בטחון. אבל האמת היא שאין בהכרח קשר בין עוני ומחוסרי דיור לבין פשיעה. זה בסדר כמובן להיות זהיר ודרוך, אבל רצוי לא לתת לזהירות לנהל אתכם ולפגום בחוויית הטיול.
למען האמת, אם יש משהו שלפעמים גורם לי לחשש מסוים, הרי שזו העובדה שאני כמעט לא חושש או מרגיש פחד – אני לא מנסה לעשות רושם, זה פשוט כך. לעתים אני שואל את עצמי האם אני שאנן מדי, או נאיבי מדי, או נותן יותר מדי אמון בזרים שזה עתה פגשתי. על כן אני אצא פה בהצהרה שערורייתית, אבל לדעתי מבוססת סטטיסטית: אני חושב שרוב המקומות בעולם הם בטוחים מאוד לרוב האנשים רוב הזמן. כמובן, אני לא תמים, יש איזורי אסון ומלחמה; יש ערים או איזורים מסוימים עם רמות פשיעה גבוהות ומסוכנות – חטיפות, שוד מזוין, אונס וכו' – אבל אלה היוצאים מן הכלל, ואני כמובן לא מתכוון לבקר בהם – מה אני, איתי אנגל? (אני אולי סקרן, אבל לא אמיץ במיוחד). בנוסף, כפי שכתבתי פה בעבר, כולנו סובלים מהטייה קונספטואלית (או פרספטואלית?) שנגרמת על ידי הסיקור החדשותי של הנעשה בעולם: התקשורת מטבעה מתמקדת בחריג, ביוצא הדופן; היא מספרת לנו על מלחמות ופשיעה ואסונות טבע ותאונות ואנטישמיות, ומעוותת בכך את תפיסת המציאות שלנו עד שאנחנו בטוחים שסכנה אורבת לנו בכל פינה, כאשר בעצם, רוב העולם הוא מקום בטוח למדי. אני אתייחס לעניין הזה עוד בהמשך המסע.
כמובן, כל זה לא נאמר כדי לבטל את תחושותיה של איבון. אני מקפיד להזכיר לעצמי, שחווית הטיול עבור נשים היא תמיד שונה. וכשאני אומר שונה, אני מתכוון – מפחידה יותר.
***
הגענו לתחנת האוטובוסים המרכזית של בלגרד קצת לפני תשע וחצי בערב. בבלגרד התחבורה הציבורית היא בחינם (!) ובכל זאת החלטנו לקחת מונית לדירה, כי משך הנסיעה במונית היה קצר בהרבה. אגב כך גילינו שהמוניות בבלגרד יקרות באופן משמעותי מהמקובל במזרח אירופה. אגב, זימון מונית בבלגרד אפשרי רק באמצעות אפליקציית יאנדקס גו (Yandex Go) – בולט ואובר אינן פעילות בסרביה.
איבון שוב מצאה לנו דירה בחינם לשלושה לילות דרך פלטפורמת HomeExchange, ובהגיענו לשם קיבל את פנינו דנילו (Danilo) – הבעלים של הדירה. הדירה למעשה עדיין לא מוכנה לאירוח, כי דנילו גר בה עד לאחרונה וכבר העביר את כל הרהיטים ומכשירי החשמל שלו, אבל היה שם את המינימום הדרוש כדי להתקיים שלושה ימים, ובמילא אנחנו לא בעלי דרישות גבוהות במיוחד.
למחרת יצאנו לתור את העיר. בלגרד נמצאת כבר מזמן במקום גבוה ברשימת היעדים המתוכננים שלי, והיא לא אכזבה ואפילו התעלתה על הציפיות – הגבוהות – שהיו לי ממנה. איך אתאר אותה? היא נראית כמו כל עיר שביקרתי בה, ובו בזמן היא לא נראית כמו שום עיר אחרת – הרושם הכללי ממנה הוא של הרבה חלקי ערים שנתפרו בגסות לעיר אחת גדולה. זו לא נשמעת כמו מחמאה גדולה במיוחד, אז אני אסביר: לאן שלא תפנו את המבט תתקלו בסגנון אורבני שונה – בניינים מהמאה ה-19 בסגנון ניאו-קלאסי מול ״בלוקים״ סובייטיים מאמצע המאה ה-20; סגנונות אוריינטליים מול מערביים; בתי קפה מודרניים ואופנתיים מול בתי עסק מאובקים ״של פעם״; בנייני משרדים חדישים מול בנייני ציבור בסגנון הגוש המזרחי; עות׳מני, הבסבורגי, הונגרי, סרבי, יוגוסלבי – הכול מעורבב האחד בשני.
למעשה, בלגרד היא מעין ״מיני-איסטנבול״, או ליתר דיוק, יש לה איכויות ״איסטנבוליות״ – שם התואר הזה הסתובב לי בראש במהלך כל הביקור שם – ובלקסיקון שלי זו מחמאה ענקית. הכוונה אינה ששתי הערים האלה דומות האחת לשנייה – הן לא (בלגרד גם קטנה פי 15 בערך מאיסטנבול). אבל יש משהו דומה ברושם המצטבר שהן יצרו אצלי. וככל שהעמקתי בכך, ההשוואה הזאת מצאה חן בעיניי יותר ויותר. כמו איסטנבול, גם בלגרד היא מעין גשר או נקודת מפגש בין מזרח למערב וצומת דרכים מרכזית עבור היבשת כולה – במקרה של בלגרד זו בעיקר נקודת החיבור בין הדנובה לנהר הסאווה (Save) שזורמים בשטחה. כמו איסטנבול, מזרח ומערב מתערבבים בה בטבעיות ומקנים לה חן מיוחד וייחודי. ובדומה לאיסטנבול, היא מטופחת ומוזנחת בו-זמנית – כאמור, כל הפניה של המבט יוצרת רושם שונה – כאשר גם להזנחה יש כמובן חן מסוים. אלה ערים שהאטרקציה המרכזית בהן היא העיר עצמה – לא חייבים לבקר במוזיאונים או בארמונות או בכנסיות – העיר עצמה היא מוזיאון שמספר סיפור שלם. צריך רק למצוא את הדרך לשמוע אותו. טוב, אולי החלק האחרון נכון לכל עיר באשר היא.
לא שאין בעיות בבלגרד, ובסרביה בכלל, שהמגעים לצירופה לאיחוד האירופי נגררים כבר יותר מעשור בשל בעיות של שחיתות ושלטון חוק, שחיקת הדמוקרטיה, מעמדה של קוסובו וקשריה של סרביה עם רוסיה. אבל אלה בדרך כלל שקופות למדי לתייר שחולף בעיר או במדינה במשך כמה ימים בלבד.
שני ימים מלאים היו לנו בבלגרד. את הראשון הקדשנו לעיר עצמה, וצעדנו בה לא מעט קילומטרים. עלינו פעמיים למצודה העתיקה שבצומת הנהרות – פעם אחת חטופה בצהריים (היה חם מדי בשביל להסתובב שם) ופעם שנייה בערב כדי לחקור את המצודה יותר לעומק ולחזות משם בשקיעה. המצודה עומדת במקום הזה כבר כמעט 2,000 שנה, והיא שנתנה לעיר את שמה – בל/באו גרד = העיר הלבנה או המצודה הלבנה. יש לי חיבה למצודות ומבצרים עתיקים – לא רק בגלל הסיפור ההיסטורי שמאחוריהם, אלא משום שהם כמעט תמיד ממוקמים בנקודה האסטרטגית ביותר באיזור, שהיא גם – הפלא ופלא – הנקודה עם הנוף הכי יפה באיזור.
את היום השני שלנו בבלגרד התחלנו בכנסיית סאבה (Sava) הקדוש, שנמצאת מאה מטר בערך מהדירה שלנו. הכנסייה חדשה יחסית – בת פחות ממאה שנים, והיא אחת הכנסיות האורתודוקסיות הגדולות בעולם, יש האומרים אפילו השנייה בגודלה אחרי קתדרלת ישו המושיע במוסקבה – הקביעה הזאת תלויה בעיקר בשאלה איך מודדים את גודלה של הכנסייה.
סאווה נחשב לקדוש המגן של הסרבים, והכנסייה הוקמה במקום שבו על פי המסורת שרפו העות׳מנים ב-1594 את שרידי גופתו, לאחר שהסרבים סייעו לאוסטרים במלחמתם נגד האימפריה העות׳מנית. בראשית המאה ה-19, לאחר שסרביה קיבלה מעמד אוטונומי, הוקמה במקום כנסייה קטנה, שבהמשך הוחלפה במבנה המרשים הנוכחי.
משם המשכנו לזמון (Zemun) – עיירה קטנה שנמצאת בשטח של מחוז בלגרד, מצדו השני של נהר הסאווה. מעבר להיותה עיירה חביבה ופסטורלית, זמון בנויה על גבעה, שממרומיה יש תצפית נהדרת על העיר ובעיקר על צומת הנהרות שמעליו מתנשאת המצודה – באופן הזה אפשר להבין אפילו טוב יותר את החשיבות האסטרטגית של בלגרד ומדוע החליפה כל כך הרבה ידיים לאורך ההיסטוריה. בנקודה הגבוהה ביותר בזמון עומד מגדל שממנו אפשר לקבל תצפית אפילו טובה יותר, אבל כשהגענו לשם הוא כבר היה סגור. את הביקור בזמון חתמנו בטיול לאורך הנהר, הצטלמנו עם הברבורים, ולקחנו את האוטובוס חזרה העירה.
עבור חובב הספורט שהייתי פעם, אחת האסוציאציות הראשונות שלי מבלגרד היא כמובן מועדוני הספורט האגדיים שלה – פרטיזן בלגרד והכוכב האדום בלגרד. מתוך סקרנות הלכתי לבדוק מה מצבם נכון להיום, וגיליתי להפתעתי שבזמן שהותנו שם משחקת הכוכב האדום נגד לא אחרת מהפועל באר שבע במסגרת מוקדמות ליגת האלופות בכדורגל. יש לי איזה כלל לפיו אם מזדמן לי במסגרת טיוליי ללכת לאירוע ספורט כלשהו, אני משתדל לא לפספס את ההזדמנות. במסגרת הטיול הגדול שלי בשנה שעברה, הכלל הזה הוביל אותי לחוויה מרגשת במיוחד בטביליסי, גאורגיה, ולאו דווקא בגלל משחק הכדורגל המשעמם למדי שבו חזיתי – הכנסו וקראו בעצמכם – וכן לחווית כדורגל ייחודית בחורוג, טג׳יקיסטן.
אבל עם כל הכבוד לכללים שאני מציב לעצמי, מידת העניין שלי בספורט הולכת ודועכת עם השנים, ומשחק כדורגל בין הפועל באר שבע לכוכב האדום בלגרד הוא לא בדיוק מה שיעורר את סקרנותי, אז ויתרתי על רכישת כרטיס למשחק. חשבתי ללכת לאיזה פאב בשכונה לצפות במשחק בטלוויזיה, אבל בסופו של דבר חזרנו קצת מאוחר מדי מהטיול בזמון, והעדפתי לאכול בנחת ארוחת ערב בדירה על פני ״ארוחת ערב נוזלית״ בפאב. מזדקנים, כנראה. אה, ולמקרה שתהיתם, באר שבע ניצחה 2:0 ועלתה לשלב הבא.
הייתי מאוד רוצה לבלות עוד כמה ימים בבלגרד (אולי אפילו ממש ללכת למשחק כדורגל או כדורסל!), שראויה לביקור מעמיק יותר. אבל סגנון הטיול שלנו אינו מאפשר לנו להתעכב יותר מיומיים-שלושה בכל מקום. זו אגב עוד סוגיה שאני מתחבט בה הרבה – האם לא עדיף להאט קצת את הקצב, להשקיע יותר זמן בכל מקום, גם על חשבון מספר היעדים והקילומטראז׳ הכללי? אין לי תשובה ברורה, אבל לדעתי, כדי באמת להכיר עיר גדולה לעומק, צריך לשהות בה מספר חודשים, אפילו שנה (לפחות ארבע עונות). מהבחינה הזאת אין הבדל גדול בין שלושה ימים לשבעה ימים – ארבעת הימים הנוספים יאפשרו לי אולי לראות יותר מקומות ואיזורים, אבל לא יתרמו המון להיכרותי עם העיר או למידת הבנתי אותה.
אם כך, אני מסמן לעצמי את בלגרד ומבטיח לעצמי לבקר שם שוב. ואחרי שלושה לילות שם אנחנו עולים על הרכבת ליעד הבא.
about:blankScreenreader-Unterstützung aktivieren
Drücken Sie zum Aktivieren des Screenreaders Strg+Alt+Z. Informationen zu Tastaturkürzeln erhalten Sie, indem Sie Strg+Schrägstrich drücken.
Banner ausgeblendet
about:blankScreenreader-Unterstützung aktivieren
Drücken Sie zum Aktivieren des Screenreaders Strg+Alt+Z. Informationen zu Tastaturkürzeln erhalten Sie, indem Sie Strg+Schrägstrich drücken.
Banner ausgeblendet
https://contacts.google.com/widget/hovercard/v/2?theme=light&origin=https%3A%2F%2Fdocs.google.com&usegapi=1&jsh=m%3B%2F_%2Fscs%2Fabc-static%2F_%2Fjs%2Fk%3Dgapi.lb.de.CaFTcCg5s-g.O%2Fd%3D1%2Frs%3DAHpOoo-POILFK5ekNTk-vxGiuihTRjwh1Q%2Fm%3D__features__#id=I__HC_94253229&_gfid=I__HC_94253229&parent=https%3A%2F%2Fdocs.google.com&pfname=&rpctoken=42342051
