הדיווחים מהמסע הסתיימו, והבטחתי כמה סיכומים. הפוסט הזה אינו בדיוק סיכום – הוא נכתב במהלך המסע והיה מוכן לפרסום כבר בתחילת חודש יוני, אלא שאז החלה המתקפה הישראלית באיראן, והנחתי שלקוראים ולקוראות בארץ הקודש יש כרגע עניינים אחרים על הראש, ופחות זמן וסבלנות להגיגים שלי, בעיקר כאשר חלק מהם – כפי שתראו מיד – נוגעים ישירות בענייני המזרח התיכון. החלטתי איפוא לגנוז אותו בינתיים, עד שיימצא מועד מתאים יותר לפרסם אותו, והמועד הזה הוא עכשיו.

בפוסט הזה החלטתי לנסות לענות על חלק מהשאלות שהועלו או מועלות על ידי חברים ומשפחה לפני או במהלך הטיול. אזהרת טריגר: חלק מהתשובות אולי ירגיזו כמה מכם. מוזמנים כמובן לכתוב לי ולהתווכח איתי, אם בא לכם. 

30 שעות באוטובוס? השתגעת?

מישהו אמר לי עוד לפני שיצאתי לטיול, שהוא לא היה מסוגל לבלות כל כך הרבה שעות באוטובוס או ברכבת או בכל כלי תחבורה יבשתי אחר. הוא הוסיף, שכאשר שהוא יוצא לחופשה או לטיול, הוא רק רוצה להגיע כמה שיותר מהר ליעד, כדי שיוכל להתחיל את מה שזה לא יהיה שעושים שם, ביעד הזה. יתכן והוא לא יאהב את התשובה שלי, כי גם לה לוקח קצת זמן להגיע ליעדה. 

בפעם הראשונה שטסתי בטיסה בינלאומית – בגיל 17, מתל אביב לוורשה – התאכזבתי. יחסית להתרגשות של נסיעה ראשונה לחו״ל, חוויית הטיסה היתה חדגונית ומשעממת. הדבר הכי מעניין בטיסה הזאת של חברת התעופה הפולנית, היה שדרך דלת הקוקפיט הפתוחה (היו ימים בשנות ה-90…) ראיתי בקבוקון וודקה פתוח עומד על מגש בין שני הטייסים. אולי זה יצחיק אתכם, אבל האכזבה העיקרית שלי מהטיסה הראשונה בחיי היתה שבמטוס אין תחושה של תנועה קדימה. בהתחשב בעובדה שמדובר במכונה ענקית שטסה במהירות אדירה וגומעת מרחקים עצומים בדקות, שגרת הטיסה די סטטית, ואין תחושה של התקדמות – גם הנוף מבעד לחלון משתנה די באיטיות ובכל מקרה אי אפשר להבחין בפרטים. בקיצור, ממריאים, מבלים כמה שעות על כסאות לא נוחים בתוך צינור מתכת תלוי באוויר, אוכלים אוכל גרוע, מתעצבנים על הנוסע ממול שהשעין את המושב אחורה, נוחתים ויוצאים החוצה לארץ אחרת. פלא טכנולוגי בהחלט, חוויית נסיעה משמימה למדי. וזה נכון לטיסה מקומית קצרה כמו גם לטיסה אל מעבר לאוקיינוס. הכול נראה ומרגיש אותו הדבר. כל המטוסים של כל החברות בעולם נראים ומרגישים בערך אותו הדבר, כל הדיילות מחייכות אליך חיוך רחב ומאחלות לך בלב שתתפגר (חוץ מאלה של אל-על, שלא טורחות אפילו לחייך), כל נמלי התעופה מתנהלים בצורה דומה, מהצ'ק-אין, דרך הבידוק הבטחוני ועד ביקורת הדרכונים. לטיסה אין כמעט שום ערך מוסף שיכול להעשיר את הטיול או את החופשה.   

כשאני נוסע לחופשה בדרך האוויר, הטיסות, כולל הבילוי בשדה התעופה, הן החלק הכי מעיק בכל החופשה. מין רע הכרחי כזה שצריך פשוט לגמור איתו כדי להגיע ליעד החופשה ולהתחיל לבלות באמת. ושלא תבינו לא נכון – אני לא סובל נורא בטיסות. בדרך כלל אני מכין מראש חומרים לצפייה, קריאה והאזנה וזה מעסיק אותי במשך רוב זמן הטיסה. אבל כמה אפשר לצרוך תוכן, מעניין ככל שיהיה? אפילו לישון אני לא מצליח בטיסות. 

מסע יבשתי הוא עניין אחר לגמרי, כי הוא משלב את הנסיעה בתוך הטיול או החופשה. ובעצם, הוא מטשטש לגמרי את האבחנה בין הדרך לבין היעד. היעד הוא הדרך והדרך היא היעד (תדמיינו מוזיקה אוריינטלית מיסטית מתנגנת לחיזוק התובנה הפילוסופית העמוקה) – הכול הופך להרפתקה אחת גדולה ומרתקת, שבמהלכה לומדים הרבה יותר על התרבות ועל החיים במקום שבו מבקרים, וצוברים הרבה יותר חוויות וסיפורים לספר בעתיד לנכדים. וכמובן, יש תחושה ברורה של תנועה והתקדמות, הנוף מתחלף כל הזמן ואפשר לחוש בכל הגוף את הקרקע הנרמסת מתחת. אז התשובה היא שנסיעה של 30 שעות באוטובוס, או 17 שעות ברכבת, אכן אינה מתאימה לכולם, והיא יכולה לפעמים להיות מתישה ומעיקה. אבל כפי שכתבתי בעבר – לא צריך לברוח מהמועקה והקושי, או לחשוש מבזבוז הזמן לכאורה – הנסיעה היבשתית תמיד תספק הרבה יותר חוויות והתנסויות מעניינות מכל טיסה. בסוף הכול עובר והופך לסיפורים שאנחנו מספרים לחברים על ארוחת ערב וצוחקים מהם ביחד. כי באמת, כמה סיפורי טיסות ונמלי תעופה אפשר עוד לשמוע?

אבל אתם יודעים מה? אם מטרת החופשה היא לשבת על החוף בתאילנד וללגום שייקים, אז באמת, אל תבלו שבועות בנסיעה יבשתית לשם. ובעצם, במקרה כזה עדיף לא לנסוע בכלל (מה רע בכנרת, סנוב?).

אתה מציג את עצמך כישראלי או גרמני?

התשובה היא גם וגם. בדרך כלל השאלה היא ״מאיפה אתה?״, ולכן אני יכול לענות ״גרמניה״ או ״ברלין״ בלי ממש לשקר. אבל זו סתם התחכמות. אני לא מסתיר את זהותי הישראלית. בהרבה מקרים, בני-שיח חדי אוזן מבחינים ששמי הפרטי אינו בדיוק גרמני, ומיד שואלים לגבי מוצאי ה״אמיתי״, ואני לא מהסס לענות. 

הסיבה שאני נמנע בדרך כלל לענות מיד שאני מישראל, היא לא כי אני חושש לבטחוני, אלא מסיבה שאולי תרגיז חלק מכם: אני מתבייש להיות ישראלי, במיוחד בימים אלה. אני מתבייש במה שהמדינה שלי עושה, בהנהגתה המתועבת, המושחתת והגזענית, במדיניות (או אין-מדיניות) שלה ברוב התחומים. אני לא רוצה שהישראליות שלי תהפוך לנושא השיחה, אני לא רוצה לייצג או להסביר, לנתח או לספק תובנות על ״הסכסוך״ או על המשבר הפוליטי המתמשך בישראל. הלו, אני בטיול, לא במסע הסברה עולמי. והאמת היא, שאני מעדיף להסתיר את זהותי דווקא מפני אירופאים, בדיוק מהסיבות שתוארו לעיל, מאשר מפני אירנים, אפגנים, מלזים, טג׳יקים, פקיסטנים או מוסלמים אחרים שאני פוגש בדרכים, ושבאים ממדינות לכאורה עוינות. המדינות אולי עוינות, לפחות ברטוריקה של מנהיגיהן, האנשים לא, במיוחד לא אלה שמטיילים בעולם – לרוב הם גם נחמדים ולבביים יותר משכניי האירופאים (לא אתם הקוראים, אנשים אחרים, נו). תנו להם קרדיט שהדם לא עולה להם מיד לראש כשהם פוגשים ישראלי או יהודי. להפך, אני נתקל בעיקר בסקרנות גדולה, והשאלות שלהם על ישראל לרוב יותר מעניינות ומעמיקות מאלה של האירופאים. בהכללה גסה, מערביים מתעניינים ב״סכסוך״ ובפוליטיקה. אזרחי מדינות מוסלמיות, בעיקר אלה שלעולם לא יוכלו לבקר בישראל, מתעניינים יותר בחיי היומיום בישראל ובתרבות הישראלית, ועל כן השיחה איתם תמיד נעימה ומעשירה יותר – את שני הצדדים. 

יש שם מלא מוסלמים, לא?

כן, המון. 80-90 אחוז מהאוכלוסיה, תלוי במדינה. חוץ מגאורגיה וסין, כל המדינות שבהן ביקרתי הן מדינות עם רוב מוסלמי מוחלט. הנושא מוגש לכם בחסות אותם אנשים ששואלים אותי על ״הבעיה המוסלמית״ בגרמניה, ואז מיד מספרים לי על הבעיה המוסלמית בגרמניה, כפי שלמדו אודותיה מהתקשורת הישראלית המוטה (אני משתדל להתנסח בנימוס). וזה כמובן המשך לנושא הקודם – האם זה בטוח בימים אלה להסתובב במדינות מוסלמיות? סליחה על הבוטות, אבל ישראלים – ולא רק הם – יכולים להיות נורא גזענים לפעמים (אל תתקנו אותי, אני יודע, גדלתי וחייתי שם רוב חיי), ולא תמיד מבחינים בין מוסלמים שונים או בין הגוונים השונים של הזהות וההזדהות המוסלמית. חוץ משם התואר ״מוסלמי״ אין כמעט קשר בין מוסלמי טג׳יקי למוסלמי פלסטיני, בין מלזי ללבנוני, בין קזחי לאיראני, בין אוזבקי לסורי או בין טורקי לתימני. חוץ מזה, כולנו גם יודעים שחלק מהמדינות הללו נלחמות בחירוף נפש אחת בשנייה. אנחנו אולי מדמיינים איזו סולידריות פאן-מוסלמית חובקת עולם ועוינת ישראל, בדומה לאחווה (שאולי פעם היתה) בין יהודים באשר הם, אבל האמת היא שאת הקזחי, הטג׳יקי או האויגורי הממוצע לא ממש מעניין הסכסוך שלנו. זה רחוק ממנו – גיאוגרפית ופוליטית. בנוסף, שלא כמו בטורקיה למשל, הממשלות שלהם לא מסיתות נגד ישראל, ולרוב אפילו מקיימות איתה יחסים טובים (ובעיקר רוכשות ממנה נשק וטכנולוגיות צבאיות, שזו בעיה אחרת). בקיצור, בניגוד למה שנדמה לנו, ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני אינם באמת בראש מעייניו של רוב העולם, גם לא העולם המוסלמי, ואצל רוב המוסלמים הזהות היהודית/ישראלית שלנו מעוררת בעיקר אדישות או, כאמור, סקרנות בריאה. 

ועוד דבר: יש נטייה לפעמים לבלבל בין מוסלמיות לאיסלמיסטיות. הראשונה היא זהות תרבותית-דתית; השנייה היא ביטוי פוליטי של הזהות המוסלמית, כמו למשל המשטרים באיראן ובאפגניסטן (ובדיוק כמו למשל אצל אלה המכונים ״הציונות הדתית״, שמלחימים יחד דת ולאומנות). בכל המדינות שבהן אני מבקר, הזהות המוסלמית היא בעיקר תרבותית, וגם כשהיא דתית, היא לא הופכת ללאומנות, וגם אם כן, היא לא באופן אוטומטי עוינת את ישראל. האנשים הם מוסלמים, לעתים קרובות אמנם מסורתיים ושמרנים, אבל קיימת הפרדה בין הזהות הדתית לבין ההזדהות הלאומית. ואם יש להם אמפתיה לפלסטינים בעזה (מה העניין? גם לי יש), אז זה בגלל שהם בני אדם עם לב ומצפון, לא בגלל שהם מוסלמים.

זה לא מסוכן לטייל באיזורים האלה?

אנחנו נשארים בנושא הבטחון, אבל מזווית קצת אחרת. מי ששאלה אותי את השאלה הזאת, התכוונה יותר לפשיעה, מצב התשתיות במדינות היעד, ואולי גם לסכסוכים אזוריים אלימים. לגבי הסכסוכים, התשובה פשוטה: אני לא נוסע לאיזורי סכסוך. אין לי מה לחפש בנגורנו-קאראבאך או באבחזיה, ואני לא חש החמצה על שלא ביקרתי שם. בנוסף, יש על האיזורים האלה אזהרת מסע מטעם משרד החוץ הגרמני, אז במילא ביטוח הנסיעות שלי לא תקף שם.   

באשר לפשיעה, אפילו משרד החוץ הגרמני, שזהיר מאוד בניסוחים שלו, כותב באתרו שהפשיעה ברוב האיזורים האלה נמוכה מאוד. אז שאני אתווכח עם זה? ככלל, במדינות שבהן האוכלוסייה ענייה ברובה והעוני הוא קולקטיבי ומשותף לכולם, יש פחות פשיעה. פשיעה קיימת יותר במדינות עשירות ובחברות שפע, שבהן יש פערים חברתיים וכלכליים גדולים, שגורמים לתסיסה חברתית מתמשכת ולתחושה של חוסר צדק חברתי. באשר לתשתיות, כולנו ראינו את ההצפות הקטלניות בגרמניה לפני כמה שנים ואת שריפות הענק בקליפורניה. התשתיות במערב טובות יותר, ברור, אבל לא לצאת מהבית בגלל חשש משטפונות או רעידות אדמה נראה לי קצת מוגזם. 

האמת, הדברים שהכי מפחידים אותי הם קצת מטופשים. אם כבר הזכרנו את התשתיות: בהרבה מהערים שביקרתי בהן, המדרכות שבורות או בנויות עם מדרגות קטנות. והכי מפחיד: יש לאורכן תעלות ניקוז צרות ופתוחות (ראו תמונה למטה). הפחד הכי גדול שלי לאורך רובו של המסע היה למעוד על אחת המדרגות או התעלות האלה ולשבור את הרגל ולגמור בכך את הטיול. אז אפשר לומר, שאני מפחד יותר מתעלות ניקוז מאשר מכך שאיחטף על ידי טרוריסטים או אשדד על ידי שודדי דרכים.

באופן כללי יותר, הרבה מהתפיסה שלנו כלפי ארצות מרוחקות ועניות מעוצב על ידי החדשות ועוד יותר גרוע – על ידי דעות קדומות. לכן אני תמיד מפציר באנשים: אל תצפו בחדשות. ואם אתם כבר עושים את זה, זכרו לפחות שהחדשות מדווחות תמיד על יוצא הדופן, לא על הנורמה. רוב הזמן אין ברוב המקומות בעולם מלחמות, פשע או אסונות טבע, אלא פשוט בני אדם שחיים את חייהם הרגילים. נכון, המצב הפוליטי הכללי בעולם מדאיג מאוד, גם אותי, ויש המון אנשים שנרצחים ונאנסים ושבתיהם נהרסים, אבל אם תסתכלו סביבכם, תראו שבעצם הכול די כרגיל. זה המצב גם בכל האיזורים בהם ביקרתי.

אתה מדבר רוסית?

שאלה במקומה, והתשובה היא: הלואי. רוסית היא הלינגואה פרנקה של מרכז אסיה ומדוברת על ידי רוב האנשים, כולל צעירים. זה היה הופך את הטיול שלי להרבה יותר פשוט. ניסיתי לתרגל קצת רוסית בחודשים שלפני הטיול, אבל לא יצא מזה הרבה. הבעיה היא, שיש לי אוצר מילים די גדול ברוסית, ולא רק של קללות, וכנראה גם הגייה לא-רעה, אבל זה בשום פנים ואופן לא מספיק אפילו לתקשורת בסיסית. עם זאת, כאשר אני זורק איזה ״פז׳לסטה״ או אפילו אומר ״יה נה פנימיי״ (אני לא מבין), זה יוצר את הרושם שאני כן מבין קצת, והצד השני ממהר לשטוף אותי ברוסית. 

אפשר לומר בהכללה שרוב מוחלט של האנשים שם אינו דובר אנגלית, אפילו לא כמה מילים. גם לא הצעירים (אם כי הופתעתי מרמת האנגלית של חלק מהילדים מתחת לגיל 10. יש תקווה). חשבתי גם, שאולי חלק מהמבוגרים דוברית קצת גרמנית, שכן בבתי ספר בברית המועצות למדו גם גרמנית, אבל דוברי הגרמנית המועטים שמצאתי היו סטודנטים צעירים שלומדים או למדו גרמנית באוניברסיטה. רוב התקשורת נעשית איפוא או בתחומי אוצר המילים שלי, או באמצעות אפליקציות תרגום. זה עובד לא רע בסך הכול.  

ובכל זאת אזהרה קטנה: הבעייתיים והמסוכנים ביותר הם דווקא האנשים שמדברים אנגלית בסיסית, בעיקר נותני שירות ועובדים בתחום התיירות. כל עוד הם נשארים באיזורי הנוחות של תחום עיסוקם והתקשורת ממוקדת ב״כמה זה עולה״ וכדומה, הכול בסדר. ברגע שנדרש דיון קצת מורכב יותר, הם לא מבינים כלום, והבעיה היא, שהם לעולם לא יודו שהם לא מבינים. הם פשוט יענו לכל השאלות ויגיבו לכל האמירות ב״יס״. 

תארו לעצמכם שאתם מנסים לארגן טיול של שבוע בדרך פאמיר. יש הרבה פרטים ללטש והרבה סוגיות לדון בהם. אם כן, בתום הדיון אתם חוזרים בפני שותפכם לשיחה על הפרטים שסוכמו, לפי הבנתכם, ונענים ב״יס, יס, יס״. מה הבנתם מזה? שהכול סוכם והכול ברור, לא? ובכן, לא. ברגע האמת, כשפתאום נדרש מכם איזה תשלום נוסף, אתם מתגוננים ואומרים ״אבל סיכמנו!״, והצד השני מכחיש את הסיכום, ובצדק מבחינתו – הוא לא הבין כלום ממה שאמרתם לו, אז איך יהיה סיכום? 

דוגמה אמיתית: לקראת סיום הטיול בדרך פאמיר ניגש אלי איסמעיל הנהג ודרש ממני 20 דולר נוספים. 

אני: על מה 20 דולר?
איסמעיל: יס
אני: אני צריך לשלם עוד 20 דולר?
איסמעיל: יס
אני: על מה?
איסמעיל: תשלום
אני: תשלום על מה?
איסמעיל: יס
אני:…
אני: אני לא משלם. שילמתי מספיק על הטיול הזה.
איסמעיל: יס
אני: אוקיי
(שתיקה)
איסמעיל: אתה צריך לשלם 20 דולר
אני: למה?
איסמעיל: יס

סיכומו של דבר: שילמתי 20 דולר (זה היה החזר על אגרת מעבר הגבול לקירגיזסטן).

אתה מצליח להישאר טבעוני לגמרי בטיול הזה?

התשובה הקצרה היא: לא. התשובה המעט ארוכה יותר היא: לא, אבל מצפוני נקי. התשובה המורחבת היא שאולי הייתי יכול, אבל בחרתי במודע שלא. המשמעות של לשמור בקפדנות על תזונה טבעונית היא לתכנן היטב את הארוחות לאורך היום, מה שלא תמיד מסתדר עם הספונטניות שבה הטיול מתנהל, או לאכול רוב הזמן מתוך קופסאות שימורים, שזה לרוב די בסדר מבחינתי, אבל לא בטיול של ארבעה חודשים. אני לא בשירות מילואים בצאלים, אני במסע תרבותי חובק עולם, שהאוכל הוא חלק ממנו. להיות טבעוני אדוק בטיול כזה פירושו גם לטרטר מלצרים, לשגע את חבריי לטיול ולהעליב מארחים נדיבים, שהניחו לפניי את המעט שיש להם להציע. אני לא מציל אף בעל חיים ולא מחנך אף אחד בכך שאני מסרב ליוגורט תוצרת בית שהכינה משפחת חוריזוב מהכפר ראשאניי פויון בטג׳יקיסטן מהחלב של העז היחידה שלהם, או אומר ״לא תודה״ לנהג שלקח אותי לדושנבה והציע לי לטעום גוש קטן של גבינה מיובשת שהוא קנה בשוק בדרך. מה ייצא לי מזה שאעליב אותם? כפי שנאמר, ״דרך ארץ קדמה לתורה״. 

מבשר אני נמנע, זו ממש לא בעיה, וצמחונות אינה זרה לחלוטין באיזורים האלה של העולם. וכשאני קונה מצרכים בסופרמרקט או בשוק ומכין אוכל לעצמי, זה תמיד טבעוני לגמרי. אבל כשמישהו מזמין אותי לארוחה בביתו הצנוע, זה יהיה מטופש, מעליב ואנטי סוציאלי לסרב לכל מה שמוצע לי ולהסתפק בתה. אגב, גם ההתבססות על מוצרים מהסופרמרקט אינה פשוטה. באוזבקיסטן ובטג׳יקיסטן, מבחר קופסאות השימורים, למשל, קטן מאוד וכולל בדרך כלל משום מה רק אפונה ירוקה וגרגרי תירס. אם אני רוצה לגוון עם גרגרי חומוס או שעועית, זה לעתים קרובות בלתי אפשרי. בנוסף, ציפיתי לתומי שבערים גדולות ומודרניות, בסופרמרקטים גדולים, ניתן יהיה למצוא מוצרים כמו טופו וחלב שיבולת שועל, אבל גם אלה נדירים עד לא קיימים. 

ויש עוד עניין, ואני מקווה שאני לא מעליב אף אחד: המטבחים המרכז-אסייתיים משעממים ולא מגוונים במיוחד, ולכן אי אפשר להחליט, למשל, שמוותרים על המנה העיקרית ומסתפקים בתוספות, כי לא תמיד יש תוספות. כמטבחים שצמחו מתוך תרבות נומאדית, הם מתבססים על מה שהבהמות שנודדות איתך מספקות – מוצרי חלב ובשר תפל; תבלינים ועשבי תיבול הם מותרות יקרות; ירקות חדרו למטבחים האלה בשלב מאוחר יותר, וגם זה בהשפעה סינית (טיפ שקיבלתי מטג׳יקי: אם אני רוצה להזמין פלוב – פילאף – טבעוני, אני צריך להזמין ״פלוב סיני בלי בשר״. כי הגירסה הסינית עשירה יותר בירקות בעוד זו המרכז אסייתית או הרוסית כוללת חוץ מהבשר רק גזר ובצל). גם הלחם שמוגש לצד האוכל (לרוב נאן שטוח) לעתים קרובות יבש למדי, גם במסעדות. בקיצור, אין הרבה מרחב תמרון קולינרי שמאפשר את הפריבילגיה של להיות טבעוני מוחלט.

בסין האתגרים גדולים לא פחות, אולי אפילו יותר, אבל שונים (אלא מה). סיפרתי בעבר, שהמילה ״צמחוני״ (או ״טבעוני״) למעשה לא קיימת בסינית, והמונח הסיני לאוכל צמחוני הוא ״אוכל פשוט״ – מונח שקצת נתון לפרשנות. גם אם כבר מוצאים בתפריט מנה שבעל המסעדה מתחייב שהיא צמחונית/טבעונית, צריך לקחת את זה בעירבון מוגבל, כי לא בטוח שבעל המסעדה יודע, למשל, שרוטב צדפות או ציר מרק עוף הוא לא צמחוני. בקיצור, למצוא מנות טבעוניות במסעדות ״רגילות״ זה כמעט בלתי אפשרי, או לפחות תמיד יהיה שם איזה חוסר ודאות, אבל בערים הגדולות תמיד אפשר למצוא מסעדות טבעוניות, חלקן מעולות, חלקן זולות מאוד (אם כי פחות מעולות). אם נשארים אפוא בערים הגדולות ומגבילים את הארוחות למסעדות טבעוניות מוצהרות בלבד, אפשר להיות טבעוני בסין. אם יוצאים לפריפריה, זה קשה יותר. באשר לבישול ביתי, זו בכלל לא בעיה: בשוק יש המון סוגי ירקות, ועשרות סוגים של מוצרי טופו וסויה שונים (ראו תמונה) – ממש גן עדן לטבעונים.

ועניין אחרון בהחלט: כשאחזור הביתה אני מתכוון לנסות לשחזר ולטבען חלק מהמנות שהכרתי בטיול, ובשביל זה אני צריך להכיר את הטעם והמרקם המקוריים שלהן. 

דיאלוג פנימי:
– אני: מה הבעיה שלך? אתה לא יכול לענות פשוט ״לא״?
– גם אני: לא

למה להתמקח על מחירים?

שאלה שעלתה פה בתגובות: למה להתמקח על מחירים עם נהגי מוניות, נותני שירות ומוכרים, רק כדי לחסוך 50 או 80 סנט? שאלה במקומה. הייתי יכול לפטור זאת בכך שזה חלק מהוויית הטיול, מין משחק כזה שכל הצדדים מכירים את כלליו ומשתתפים בו ברצון. אבל זה לא כל כך פשוט. 

אני באופן אישי לא מרבה להתמקח, בטח לא על סכומים זניחים כאלה, ובעיקר בגלל שערכם של ה-50 סנט או האירו הבודד עבור הצד השני גבוה יותר, אז למה למנוע ממנו את הרווח הקטן הזה. אבל שותפה לטיול הציגה לי צד אחר של העניין: אם כל התיירים יסכימו מיד למחיר שהוצע להם בלי להתמקח, המחירים יתחילו לזחול כלפי מעלה, ובסופו של דבר מי שייפגע מכך יהיו המקומיים. זו בעיה שכבר קיימת במקומות עם תיירות יתר. גם בברלין אני חווה את זה: שווקי הפשפשים המפורסמים של ברלין (מאואר-פארק, בוקסהאגנר פלאץ למשל) הפכו לאטרקציה תיירותית, שגרמה לעליית מחירים. הרגשתי את זה היטב בכיסי כשעשיתי קניות בבוקסהאגנר פלאץ עבור דירתי בפרידריכסהיין. 

בשורה התחתונה, למיקוח יש הגיון כלכלי וחברתי ברמת הכלל, אבל אולי פחות ברמת הפרט. 

איך אורזים לטיול כזה?

התשובה הקצרה היא שעכשיו אני יודע זאת היטב, והלוואי שהייתי יודע טוב יותר לפני שיצאתי לטיול. בדיעבד, קניתי תרמיל גדול מדי (אם כי יש לציין שזה תרמיל משובח ביותר שמיוצר באוסטריה, אז מצפוני שקט לפחות בגיזרה הזאת), וארזתי יותר מדי, בעיקר בגדים. לפני שיצאתי לטיול, ביקשתי מכלי בינה מלאכותית כלשהו שירכיב לי רשימת ציוד לטיול מהסוג הזה. הרשימה הזאת מצוינת, ואשתמש בה גם לטיול הבא, הבעיה היא שאני החלטתי להוסיף עליה עוד כמה פריטי לבוש, כי התרמיל הגדול איפשר זאת. בנוסף, קניתי – בהתאם לרשימה – כל מיני שטויות שבפועל לא היו נחוצות, כמו פילטר לסינון מים שעלה 60 אירו (עלות של שבוע בהוסטל במרכז אסיה), כבל ומנעול לנעילת הציוד שלי ועוד. 

בשורה התחתונה: התרמיל שלי קצת כבד מדי, ואין בו אפילו ציוד קמפינג שיצדיק את המשקל הזה. מחלק מהדברים נפטרתי בדרך, כמו למשל כמה פריטי לבוש שתרמתי לעניי סמרקנד. היות ולקחתי איתי מראש את הבגדים הכי ישנים ומרופטים שלי, הפרידה מהם לא היתה קשה מדי. 

לקראת הטיול הבא כבר אדע טוב יותר, ואז גם אוכל לענות טוב יותר על השאלה הזאת.  

מתי יש לך בכלל זמן לכתוב?

שאלה מצוינת. התשובה היא שאני מנצל כמעט כל רגע של מנוחה כדי לכתוב, ובטיול מהסוג הזה יש הרבה רגעים כאלה, כי יש פחות דחיפות להספיק הרבה ולמלא את היום בפעילויות. פה ושם אני גם לוקח יום שלם או חצי יום למנוחה וכתיבה או עריכה, בעיקר אחרי יום של הליכה מרובה או הייקינג. בנוסף, אני מבלה הרבה מאוד שעות בנסיעה, וזה גם זמן מצוין לנצל לכתיבה. היות ואת רוב הכתיבה אני עושה על הטלפון, אני יכול תמיד לעצור איפשהו לרגע במהלך שיטוטיי ולהוסיף כמה משפטים לפוסט המתהווה. ובסופו של דבר, רוב הכתיבה נעשית בראש במהלך הטיול, הסיור או ההייקינג. התקתוק על הטלפון או המחשב זה כבר עניין טכני.  

את ההזנה לאתר והליטוש הסופי כולל הוספת תמונות אני עושה על הלפטופ בבית ההארחה או במלון, בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות (לרוב אני לא חייב לקום בשעה מסוימת, אז אני יכול לכתוב לתוך הלילה), או בשעות הבוקר המוקדמות. לסיכום: אם התיעוד בזמן אמת מספיק חשוב לכם, ולי הוא חשוב, אז הזמן לכך כבר יימצא.

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

תגובה 1

השארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *